סרט טוב.
שנה: 1997
במאי: גאס ואן סנט
לקח לי עד החצי שלו כדי להתגבר על הסלידה שלי מסרטים אמריקאים. העלילה בקצרה:
נער גאון שמגיע מרקע קשה מתגלה במפתיע ע"י פרופסור מבריק למתמטיקה. הוא מוציא אותו ממאסר, משכנע אותו ללכת לפסיכולוג והחיים מקבלים תפנית שתשנה את גורל כל המשתתפים.
כמו שאמרתי העלילה היא מעל הממוצע במקרה הטוב אבל מה שמוציא אותו ממימי הביניניות הוא בטח השחקנים. מאט דיימון, רובין ויליאמס ומיני דריבר מפיחים חיים בדמויות. יותר חשוב מזה, הגאונות של ויל (מאט דימון) היא בעצם סיפור כיסוי לתסביכים האישיים שלו. בעיקר לחרדת הנטישה שאותה הוא מסווה בצורה חלקה בעזרת לשון ערסית וחזות קשוחה. רובין וילאמס בתפקיד הפסיכולוג מדבר עם ויל על מה שחשוב באמת שזה על צרכי השעה, בייסבול, בנות, ועל עצמו אם להיות יותר ספציפיים. או על שום דבר אם לומר את האמת.
למה אני מספר לכם אתזה? שאלה מצויינת.
הסרט הזה עשה לי משהו. הוא גרם לי לחשוב. דבר לא מיוחד בפני עצמו אבל הרגשות קדמו למחשבות, מה שגרם לאחרונות להיראות משמעותיות הרבה יותר.
ושכחתי לציין: בן אפלק גם כן מופיע בסרט. צעיר ויפה, לפני ג'נפיר לופז וטורי הרכילות. וזה עוד אחד מהנושאים שיש שם: נאמנות פשוטה, לאנשים בשר ודם. לחברים מהשכונה. הנה לכם סרט אמרקאי, לוקח את כל הדברים החשובים באמת (חברות, אהבה, יעוד, ואנשים מסובכים) זורק אותם לסיר ועושה מרק.
הדמות של ויל מרתקת במיוחד, וגם אם זה בגלל שמאט דימון הוא מזל מאזניים (שהפוך למזל שלי). היה לי כל מיני מחשבות מעניינות בנושא אבל עכשיו שאני יושב כאן שעה אחרי צפייה הם נראות לי סתם מחשבות. בטח היה לי overlap בין התרגשות למחשבות ממוצעות במקרה הטוב.
דבר אחד שאני כן אציין זה שויל כן העלה בי פלאשבקים של מזלות מאזניים שאני מכיר: למצוא את המרכז שלך באנשים אחרים, במערכות יחסים. לתת לתדמית הבחור/ה ממוצע/ת לשמש כנק' פתיחה ליצירת קשר. אולי הדבר הכי מסתורי בשבילי זה ה- חוש הומור, היכולת להיות מנותק מעצמך, קר אבל ביחד, להסתכל על עצמך מהצד. איך הם עושים את זה? שאלה טובה אבל בערך כמו לשאול: למה לציפורים יש כנפיים?
וגם היה שם את הדילמה הקלאסית של ללכת בעקבות הלב- להיפגע, עם סיכוי קטן ל- jackpot, לעומת להגן על עצמך ולא להיפגע אלא במבט של 10 שנים אחורה ובגדול. לעזעזל עם המזל מאזניים האלו. שקולים מדי.
אחלה פסיכולוג היה לו שם בשון (רובין וילאמס), הלוואי והיה לי ת-ביצים להפוך לאחד כזה בעצמי. לתת למטופל סורר לעשן במשרד יום אחד ולהחטיף לו סתירה יום אחר. לקחת אותו לטיול בפארק כשצריך ולשתוק כשצריך יום אחר. וכל זה כדי להתחבר למטופל שלי, לגרום לו להבין שאני עברתי את אותו חרא, שכל הפוזה של פסיכולוג זה רק מה שזה - פוזה. כמו כל מקצוע אחר.
גם לדמות של שון מתאים המזל של השחקן שלו - סרטן. גורם לי לחשוב ששחקנים בוחרים בסופו של דבר לשחק את עצמם. במודע או שלא במודע. לא בשונה מהבחירות שלנו בחיים.
חיים כאן ועכשיו
משפטי חוכמה לאחר כך
שום דבר יוצא דופן
רק הקסם באותו האופן
משקה: תה (סוכר חום, לימון)
ברקע: Noah and the Whale, youtube
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: