כֵּנוּת

נסיעת אוטובוס, 19:00 בערב. כבר חשוך. רק היום שמתי לב שהתחיל להחשיך מוקדם יותר. המזגן במושב שלצידי מטפטף, מה שכמעט יוצר אשליה של גשם ראשון. טיפה נופלת על מחברת המתמטיקה שביד שלי והדיו מהעט הכחול נמרח על הדף עד לדרגה שלא רואים את הספרות הקטנות ואת סימני החיבור והכפל.

הדבר היחיד בסביבה שמפריד ביני לבין שקט מושלם זה מכשיר הטלפון הנייד שבכיס שלי. ואני כאילו שלוחה של המכשיר הקטן בהיכון לקראת גלי הרדיו שיעברו דרכו. סגסוגת של מתכת ופלסטיק שמעבירה בי רעידות קטנות של צפייה.
האם היא תתקשר?
אני נרדם.

כניסה לבניין, כמה שעות מאוחר יותר.

ריח הסיגריות מהמאפרה שלידי מציף את הנחיריים שלי. זה כנראה תחליף ליוּסֵף שציפיתי לפגוש לאחר שעות העבודה, עם חולצת הפלאנל המוכתמת, הלבושה ברישול, ועם הסיגריה ביד. יוסף עזב מוקדם היום. אני יוצא מבניין המשרדים האפור לכיוון הרחוב ומפנה את המבט לאחור, נזכר שמקום העבודה שלי הוא בסה"כ בניין בגודל בינוני שריד מהשפל הכלכלי של שנות ה-80, נק' בלתי מזוהה על גריד רחובות לא מסומן שבפאתי העיר. בהיעדרו של יוסף אני פונה לכיוון תחנת המאסף הקבועה שלנו, יש טרניז כל 40 דקות בערך, מה שמשאיר לי חצי שעה למלא בעוד פעילות חסר תוכלת. חצי שעה "חופשית". בעודי עובר חצי רחוב, בסך הכל מרחק של 50 מ', אני מגיע לעץ אשור גדול שנטוע לו פה באגביות באמצע הרחוב. איך אנשים לו הבחינו בפריט המוזר הזה מקודם? או אולי הם כן וביטלו את המחשבה בראשם בגלל שהלכו לבד ברחוב או מיהרו לאן שהוא. לא משנה, מימין לעץ שוכן לו כספומט משמאל לכניסה לבנק העצמאות.

אני נכנס לחצר הבטון הקטנה שבנו מסביב לכספומט, המבט שלי מבחין בכמה מקומות אפשריים לישיבה. זה כל כך לא משנה עד שהמחשבה שלי נעצרת על הבחירה הזאת למשך כמה שניות. אני תופס את עצמי ופונה לשבת ליד המאפרה השחורה המוגבהת שנמצאת ממול לכספומט. אני מסלק כמה סיגריות מפוררות כבויות שלרגליי ומתיישב על קורת אספלט מעט מוגבהת מן הקרקע. מבט בשעון מגלה לי שבסה"כ עברו 3 דקות, יש עוד הרבה זמן עד הטרנזיט.

הדקות נוזלות להם כמו המזגן שטפטף באוטובוס יותר מוקדם היום: לאט, שניות מלוכלכות כאלו, זמן תקוע. אני מרגיש שמישהו כיוון אותו כנגדי, כאילו מאלצים אותי ללכת אחורה. אני חושב איך להעביר את הזמן בצורה נסבלת אבל אין לי רעיונות טובים. אני קולט שהיד שלי כל הזמן ממששת את הכיס הימני בג'ינס הבלוי בתקווה לתפוס קצת מהרטט המהפנט של הנייד, לבדוק אם לא התפספס לו איזה סמס, איזו פיסה של תקשורת. אולי היא תתפנה מהעיסוקים שלה, תמצא את עצמה באפס מעשה או בערב חופשי לשם שינוי. אולי אני אעבור לה במחשבות. אבל המחשבות האלה הם מיותרות ואני יודע את זה, זה לא אופייני לה ואין לה סיבה לשנות משהו סתם ככה פתאום, לשבור הרגלים ישנים. לפעמים היא מפתיעה אותי אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתרגל לזה.

האוויר בינתיים התמלא בריח של טבק מאופש מהסיגריות המכובות במאפרה שלידי. בראש שלי עולות תמונות של כל עובדי הבניין הישן, כל עובדי הבנק שיוצאים לכאן לעשן במהלך היום, מתקשרים ליקיריהם, מתלוננים או מקללים את מקום העבודה שלהם, מרגישים שהם יותר טובים מחבריהם למשרד שלא מעשנים.

היד עוברת שוב על פני הכיס הימני בג'ינס, דממה. אני נוזף בעצמי על המעשה הלא מודע, לוקח את תיק הצד השחור וקם ללכת לכיוון של תחנת המאסף. אני מקווה לפגוש שם מישהו שיהיה אפשר להחליף איתו כמה מילים, מישהו שיוכל לפטור אותי מהנוכחות המטרידה של הזמן.    

הלילות עוברים לאט, החיים עוברים מהר.

     ל                 א ,          ע  ב        ר .