בחיי שאני אוהב אותכן.
את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת
בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות.
מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא,
הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או
בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים
בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את
הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד
שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.
[אין לי מילים אחרות]
כל כך מפחד. לא לעשות את מה
שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא
להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו
חם, פועם, ולא צפוי.
עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא
להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם,
ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה,
בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר
גרוע מכל בית כלא.
אין לא להצליח – יש לא לנסות
להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה
מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה.
שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה.
חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר
יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו
באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים
בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת
בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.
בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות
מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב
במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים
השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם
המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם
לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים
של השפתיים.
ולעזעזל,
לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים,
המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום
ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.
מה הקשר? לכו
להזדיין גם אתם.
היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי
אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב
המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור
העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי
הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על
הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל
קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]
וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן.
כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את
הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם
אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement.
אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה,
אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום
דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול
להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר
עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה
לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]
אני מקובל אבל לא במובן הדתי
של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.
Are you drunk right now?
חבר של חבר של חבר שלי. הוא
מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל.
כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס.
מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל
לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי
הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.
I'm just saying we could do
better
[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין
דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}
דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]
אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט אבל אני לא
מתכוון לעשות את זאת
אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל
אני לא מתכוון לעשות את זאת
אתם רוצים קטעים פשוטים,
בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה
אתם רוצים
אבל אני כבר נסוג מהפינות
האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה
והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר
ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.
'
חוזר? חלילה!
אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים.
לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה
שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור
קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע
– זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד
שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום
הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.
היו.
חשפניות, חשפניות.
אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.
וזה הכל בשבילך, האחת שאני
אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.
Fucking purity ring
Fucking values
Fucking right
והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא
יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים
ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות.
הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.
'
רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה
יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד.
בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב
שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.
התקפת לב ואתם מתים אז קחו את
המעט שיש לכם למקום אחר.
~
חלודה
חייל בדיל, פעם
O
R
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: