~.~.~.~.~.~.~
כל מה שאני רוצה עכשיו זה
לזרוק הכול. למצוא איזה חרא עבודה שתתאים למצב רוח שלי ולהרוג את עצמי מבוקר עד
ערב בעבודה, פיזית עדיף, לחזור לדירת מרתף שלי בלילה איפה שכל המקקים והריח
מהצנרת. רק לשכב על המזרון המלוכלך שעל הרצפה, לאטום את עצמי להכל ולחכות עד שתבוא
שינה מתוקה. שינה, הדבר הכי טוב אליו אני מעז לצפות בחיים האלה, או אולי הכי קרוב
למשהו מחוץ לחיים האלו. מין חור בקיר או דלת, תעלת אוורור, מקפצה, פתח מילוט
כלשהו.
החיים האלו הם צריח של הטנק
ואני מתפלל כל יום לחטוף פגז שיעקור את הצריח ואני יעוף איתו.
חופש.
כמו הגיבור חסר השם של הרוקי
מוראקמי ביער נורווגי, הסטודנט השקט המסתובב לו ברחבי טוקיו ומחפש "חוויות
מעניינות" גם אני מחפש תרופה לשעמום ענקי שמכרסם בגרון. כמו אותו סטודנט גם
אני צריך חברים שיביאו אותי לידי סוד דבר מלאכת כיבוש נשים. לידי רזי אומנות
הפיק-אפ בארים. אומנות עישון הסיגריות ודפיקת מבטים אדישים על ימין ועל שמאל.
לפגוש בחורה חדשה, להביט בה ולשתוק, ולשתוק ולשתוק עד שהיא ניגשת אליך ומתחילה
שיחה. טוב אולי לחייך קצת. לבוא אליה הביתה ואותו דבר, שם עניינים לא מסתיימים
בשיחות בטלות.
[אין לי בעיה עם מילים אבל אף
אחת לא מעזה לגעת]
זה כאילו אני עשוי חרסינה נשבע
לכם, כאילו מוצג במוזיאון- חיה בכלוב, גיבור קומיקס בפריק שואו. כולכן גורמות לי
להרגיש לא אמיתי, כאילו הזרועות האלה לא נועדו בשביל למשש, הרגליים בשביל לעמוד,
הגוף כדי להיצמד, הראש כדי לחטוף אדרנלין רַאש כשהשפתיים שלך נוגעות בשלי, כשהגוף
שלך מתחכך בשלי.
[גם לי יש גוף]
כולכן סתם, לא נשים אמיתיות,
בעצמכן אתם לא יודעות מה אתם רוצות, חושבות שיש בי משהו מיוחד, שאפשר רק כשזה
מיוחד. כאילו המיוחד אף פעם לא נהייה רגיל והרגיל תמיד נשאר משעמם, לא מיוחד. ברוך
שפטרנו, באמת רק כאב יצא לי מזה. כמו בסרט ההוליוודי או סתם באמריקה אם לא ללכת
רחוק.
Nice guys finish last.
You fucking bet they do.
*
*
*
איך שהייתה רוצה לשחק בבחורה?
להשתמש בה ולזרוק אותה כמו זוג גרביים. איך...
אבל או שאין לך אומץ, או שאתה לא יודע איך.
להתנהג כזה מניאק שאף אחת לא
תרצה להיות איתך ב- f-zone אם כבר אז רק ב- F-zone. השני Capital f .
Friends my fucking arse! אני יהיה אתך friends?! בגלגול הבא אני יהיה איתך friends. כשהגופות של שנינו
ישכבו בקבר אני יהיה איתך friends.
ישכבו אחת על השנייה.
יש לה הזיות לפוסטמה הזאת.
[חוסר איזון]
ובדירת המקקים שלי בגבול בין
יפו לת"א יהיה לי את הסופי שבוע. או אולי ערב שתיים באמצע השבוע אם לא יהיה
אכפת לי לא לישון. לבוא לעבודה בעיניים אדומות, כואבות לא פחות מהזרועות הגרמיות
שמרימות משאות מדי יום. גרמיות כי העבודה קשה ואין זמן לאכול מספיק או לישון בשביל
שיתכסו בשרירים. לחטוף צעקות מהבוס, נתז מי קרח על הפנים - להתעורר.
בסופי שבוע אני אפגוש את
הגבוהה, או את הקטן והמכוער שהוא בחור די מצחיק בגדול. נלך ביחד לשתות ולקלל את
המין האנושי, או בעיקר את בנותיו. אבל את בנותיו היפות כמובן, את המכוערות אין מה
לקלל, בזבוז של אויר שטוב למטרות אחרות. אני מכיר כמה בנות שירצו לחנוק אותי על מה
שאני אומר פה, לשים את הידיים הדקיקות שלהם סביב הצוואר שלי וללחוץ וללחוץ וללחוץ.
פמיניסטיות יפות נפש, מתחנחנות אחת אחת, לסביות עם שערות בבית השחי.
נשתה לשוכרה ונרגיש אחוות גברים אמיתית. עד כדי כך שכבר לא יהיה אכפת לנו איזה עוד
גברים ישתו איתנו, או מי יבקש כסף או מי יחטיף סתירה או אגרוף או נוגלה קטנה בברך.
יותר חשוב לא יהיה אכפת לנו איזה גברים אנחנו. הכי חשוב יהיה כיף, כמו שצריך, ב-מֵסוּדַר
ככה. הקטן בטח ידבר כל הזמן, את כל הזמן שיחה הוא לוקח, שיהיה לי בריא רק שיחזיר
לי את המאייה שהוא חייב לי מפעם קודמת. הגבוהה ינסה לסחוב אותנו לעוד איזה מקום,
ולעוד אחד, ולעוד אחד כי: "חברים! בקושי עשינו משהו היום..." ו-
"כי מה זה? רק 5 בקבוקים? הלילה עוד צעיר! ויש רק סוף שבוע אחד
בשבוע" למשפט האחרון שלו כבר לא
יכולנו להגיד כלום וספירת הגופות הירוקים מנצנצים מלאים במשקה מבעבע עלתה ל-6 ול-7
וגם ל-8. אכן סוף שבוע ראוי לשמו. אולי נצטרך גם לקרוא להם בשמות מעכשיו ואלאה. סוף
שבוע כמעט עשר! עשר בקבוקים...
בכל מקרה היום כבר יום ראשון בערב
ואני לא יכול שלא להתאכזב מעט במבט לאחור. אותם מקומות שאנחנו כל הזמן הולכים,
אותם אנשים שכל הזמן מצטרפים, אותה הרגשה מתוקה מרירה מהבירה שכבר נמאס לי ממנה
ומהתלוש משכורת שנעלם לי מבין הידיים אחרי עוד סופ"ש. לא עושים שום דבר
מעניין. חרא חיים. בסה"כ עבר שבוע.
שבוע הבא הבטחתי לעצמי לסחוב
את הגבוהה ל-פיק אפ באר. שיזדיין אם הוא לא בא, אני הולך לבד אז. שכולם יזדיינו.
ו-
וכבר כמעט שכחתי מהכאב. כמעט שכחתי
מהריקנות. אין ברירה, לחזור לאותה תחושה מוכרת. הקיום היחיד שידוע לי לאחרונה,
כהות חושית. מסתובב עם עיניים חצי עצומות, כמו בסופת חול. הולך לאט, מתנדנד, מזכיר
לעצמי שלא ליפול. עוד ארגזים לסחוב, הומור שחור בין חברים לעבודה, גוש בגרון שלא
מסוגל לבלוע. ארגז ועוד ארגז ועוד אחד. להתרכז באחד בכל פעם, 'תחשוב יותר מדי
קדימה וביטוח הבריאות כבר לא מכסה'.
רק הבקרים הם יפים, 5 הדקות של
לפני כל העומס של היום. עם ה-'פאל מאל' בפה והשחפים מקרקרים מעלי ברקע, נלחמים על
שאריות של מזון בנמל. אזור התעשייה, איפה שכל החרא.
[אף
אחת לא מַעֵזָה]
[שחפים]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: