פגיע
ולא פחות מזה
מטרה לקליע
מילה, מחווה, או מבט הרֶאי
מילה, מחווה, או מבט ארעי
מתפזר במוחי לא מוצא...
הרגשה פרוצה
הצצה חטופה
החבאה לתוך
עולם מצועצע
הצצה מבפנים
המצאה משונה
שוב בחוץ,
מֶעוּיַין
מחשבה עיוורת, מציאות טרופה
ראיתי אותה מבעד לערפל של
הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת, לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח.
גפיים רועדות. לא מֶקוֹר.
למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן,
אני לעולם לא אדע.
למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן,
אני לעולם לא אדע.
למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן,
אני לעולם לא אדע.
מהיכן מפליגות
אוניות ולאן עפות הציפורים?
נערה בשם שחר חייכה לעברי וכמו
חַזְרַה בָּה, הפנתה מבט. היא לקחה את רגליה ורצה ממני למרחק של חמישה מטרים,
הסתובבה שוב וחייכה. מה את רוצה? שאלתי (ובִפְנים שמחה). עשר שניות שנראו הרבה יותר
מזה ונעלמה מעבר לפינה, נסחפת בנחיל של אנשים.
נשאר עומד במקום,
רגליים ממוסמרות לקרקע
,.,.
פסיק אחרי נקודה אחרי פסיק
אחרי נקודה. וברקע סימן פיסוק מסוג אחד: סימן שאלה, מיליונים ממנו
מאות מיליונים. וכשמתרחקים
מהם רחוק, רחוק. מחזיקים את המקש האמצעי בעכבר ומסובבים את הגלגלת אחורה מגלים שכל
אותם סימני שאלה בעצם יוצרים ריבוע, ריבוע אחד גדול מלא בצבע שחור,
דיו שחור עשוי מיליוני יצורים
מיקרוסקופים מתים, נפט דם הארץ ... או שעשוי מ-שמש, שמש ענקית בוהקת בצהוב זוהר, צהוב קרניים.
שמש מלאה, שמש צהריים, כמו אישה בהריון בחודש שמיני, שמונה ירחים וטבעות סביב ...
הולכים עוד אחורה, ועוד, ועוד. ואותו הדבר שנראה כמו ריבוע
מתגלה פתאום כנקודה. סימני שאלה אינסוף שיוצרים בסופו של דבר נקודה. שיוצרים בתחילתו של דבר
נקודה ... איפה שאין שום דבר, שום דבר
לא היה ושום דבר גם לא יהיה. שממה בגודל אלפי שמשות, שממת מוות או דממה רועשת, דממה שמכילה את העולם ונופלת ממנו בעת ובעונה אחת, מסע בחלל, דמעה שנופלת רחוק ומתרסקת לאלפי
רסיסים בוערים על דש השרוול.
ושוב שקט-זמזומים.
מה זה?
?
[נקודה משותפת], כזאת שכולנו עומדים עלייה
באיזשהו מקום או זמן בחיים שלנו, עומדים
ומנסים להחזיק מעמד. לא. לא עומדים- כזאת שכולנו נתלים עליה
ומנסים להחזיק מעמד בכל רגע בחיים שלנו . ואז... אז בא הרגע שכמעט נופלים ומעט
אחר כך באמת נופלים ו-נשאר רק לתפוס בקצוות הנקודה שעכשיו חזרה והפכה לריבוע.
בנקודה הזאת חושבים קצת על החיים. חושבים
קצת שזה הרבה בעצם, חושבים את הקצת הכי הרבה שחשבנו עד היום.
[והחיים עוברים אל מול עינייך]
ואז...?
ואז.
_________________________________________________________________
________________________________________________________רוח אינסופית_______
_________________________________________________________________
וחושך אינסופי,
וזה אני?- אַפֶלָה ופֶלֵא - אני
ואיפה הנערה ההיא, איפה המלאך ההוא, חמדת נפשי, איפה שחר?
בשחר אינסופי תר אחר שחר
איפה שחר? שאל אותי האופק בעודי צף בחלל, נטול משקל ושמח
שהכל נגמר. במקום ממנו רואים את הכל ולא רואים כלום.
ולא ידעתי מה לענות לו. ולא רציתי להיות מושלך בחזרה לארץ. רק
אני והאופק מתחת. כמו ענן, כמו זבוב שהמריא מעבר ליכולתו, חסר חמצן נוסק הוא למטה
במסלול מעגלי.
ושחר
ומה שחר רצתה?
שאלתי את עצמי רק כדי לשמוע את אותו קול מהדהד:
"ומה אתה רצית?" שאל האופק, ולא ידעתי מה לענות לו
[......................................................................שקט...............................]
ולא ידעתי מה לענות
רק הכאב
ואז עבר הזמן
ועוד
ועוד
ועוד
ועוד
המשיך הוא לעבור
ונפגשנו ברקיע העשרים ורביעי של הגן השמימי של בריכות
הלוטוסים 100 שנה אחרי שנפלתי מאותה נקודה, אחרי שנפלתי מאותה תהום. הריבוע אליו מוסמרו ידי וראשי התלתל כמו נעליים על עמוד טלפון
ושחר ענתה לי,
היא אמרה:
אתה מדבר על רצונות אבל כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה
על אופק, רק שהוא לא היה בנמצא, ולא יכולתי להכיל את השמחה, ואתה היית שם.
[ " ראיתי אותה מבעד לערפל של
הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת,
לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה
ומתח.
גפיים רועדות. לא מקור
]
היא הייתה כנה איתי,
העצב,
השחר רצה להתאחד עם האופק, ואני נשארתי שם בתדהמה, שוקל בעד
ונגד, חושב, מתלבט. מיוזע-מזועזע נשארתי שם בינות מאות אנשים עסוקים, ממהרים, בבוקר לא
עוצר לשנייה. התייבשתי שם לא בשמש, נרטבתי לא בגשם, מתתי שם עם דופק 90 ונשימה
סדירה
Tell me why do we build castles in the sky?
פגיע
כמה מיותר... אבל בלתי נמנע. למרות שבכל זאת מיותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: