כֵּנוּת

קטג' מוזנחת שכמותך.

והפעם

לקט רוחני. כי אנשים מתעקשים להראות לי שיש יותר מסקס בחיים.

               נראה לי כתבתי על זה יותר בשש החודשים האחרונים יותר משש השנים הראשונות לקיומו של הבלוג.

אני גם צריך לעדכן את יומן כיס מתישהו.

מספר לכולם שנסעתי למנזר והיומן מסע עדיין לא שלם בגרסאתו האלקטרונית.

אבל לפני זה. 

מעניין אותי לאחרונה, איפה עובר הגבול בין רוחני לדתי?

כולם מכירים את עניין ההגדרה הרשמית: דתי זה דת ממוסדת, שייך לחברה, טקסים מצוות ודוגמה. רוחני זה הדרך האישית שלך להתחבר למשהו גבוה יותר, זה הרבה פעמים נוגד את מה שמקובל בחברה והרבה פחות מסודר, ממוסד, לקום בבוקר כל יום ב-6 ולשאת תפילה, לשים תפילין סוג של דבר.

זה מבחינה איכותית. אבל,

מבחינה כמותית

איפה עובר הגבול בין השניים?

לי לפחות נראה, שדת" זה בד"כ הרבה יותר אינטנסיבי מרוחניות. אם מישהו הוא מאוד רוחני, כל שעה ביממה הוא רוחני, כל החיים שלו הוא רוחני אז איפשהו הוא חוצה את הגבול והופך לדתי. לא משנה אם זה {יהדות}, {הינדואיזם} או {תקשור - קריאת כף יד - קלפי טארוט}. זה ברמה הכמותית.

כמה שאלות פתוחות למחשבה ולתגובות כאן למטה:

האם שיגעון יכול להיות מבחירה והאם זה עדיין שיגעון אז?

אם השפה עושה עוול למציאות, ואנשי הרוח הגדולים בהיסטוריה חוזרים על עניין ה'אמת העליונה נמצאת בשתיקה'

מה שקורה ברמה הפילוסופית זה ש:

"אם אתה מדבר = אז אתה משקר"

אני יכול לאמץ דעות, ערכים, אידיאולוגיה עכשיו אבל רוב הסיכויים שאני אזנח אותם אח"כ, אז למה להתאמץ?

נשמע סתמי, או דכאוני, אבל לא. ברמה הכי מציאותית תחשבו על דברים שאהבתם פעם, דברים שהאמנתם בהם פעם, דברים שהיו העולם שלכם פעם.
איפה העולמות האלו עכשיו?

וחזרה לרוחניות ודתיות, תרשו לי להוסיף עוד פקטור למשווה:
"אתאיזם"

well...

[כשיש הכל אין כלום, וכשיש כלום יש הכל
  זה מוכיח שאתאיסטים ואנשים שמאמינים באלוהים זה אותו דבר בעצם]

רגע תעצרו ותקראו את זה עוד פעם

MIND_FUCK

Those who know don't talk
and those who talk don't know a thing

//

Nas~