אני מתכוון לכתוב עכשיו על
נושא שכולכם שונאים ככה שכדי שתפנו את המבט עכשיו ולכו לגלוש במקום אחר.
"לגלוש" הם קוראים לזה. "לגלוש".
הצחקתם אותי לגלוש... אתם
רוצים לגלוש, לכו לים לגלוש, לכו לים בחורף לגלוש, לכו לים בחורף לטבוע-לגלוש.
מזדיינים שחושבים את עצמם.
שאלתם אותי 1000 פעם בחודשַיים האחרונים אם עשיתי את זה?
אם הלכתי לזונה.
וגם ציפיתם לקבל ממני תשובה
ברורה על זה, תשובה חד משמעית, כן?
שאלו אותי 1000 פעם שנה לפני כן
אלף פעם שאלו אותי אם אני
הומו, שאלו אותי אם אני gay, אם אני queer,
אם אני מתרומם, אם אני fag, אם אני bi?
to bi or not to bi that's the question
ולא עניתי להם פעם אחת, בטח לא פעמיים. עניתי להם 1000 פעם, כל פעם תשובה אחרת למזדיינים
כאילו שזה אומר משהו (אנא
קוראים יקרים תרדו לבלוג שלי, תרדו לתגובות למטה ותסבירו לי כאן ועכשיו מה לעזאזל זה אמור להביע) (מה
לעזאזל זה אומר שאני הומו, שאני הולך לזונות, שאני בקטע של קטינות, שלא עשיתי ביד
שלוש שנים, שאני מסיים כל משפט בסימן שאלה) מה לעזאזל כל זה אומר?
[נו, אתם כבר יודעים מה לענות לא או שעדיין לו] [תהפכו לו את ה-לא]
בואו נראה,
לה יש תיאוריה
ולה יש תיאוריה
וההיא בטוחה שהיא יודעת
וההוא בטוח שהוא מבין
fucking shit
[פוסט כזה בטח אומר שהגיע הזמן לברר איך פועלת אפשרות חסימת התגובות
ב'ישרא']
אתם חושבים שאני לא רציני?
אולי אתם חושבים שאני משקר?
בואו אני אראה לכם עד כמה אני רציני.
אז למה אני חושב שזה חשוב, שזה
לגיטימי, שזה נורמאלי, שזה בסדר, שזה מועיל, שזה מצוין, שזה הדבר הכי טוב שאני
יכול לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי
ללכת לזונות
החברה המגעילה הזאת, המתנשאת
הזאת, היומרנית הזאת, הדו-פנים שהולך פה, הצביעות והפוליטיקלי קר-ריק זה מעבר אליי.
[כל בלוג שאני נכנס אליו אני
מגלה פוטנציאלים יותר אפלים של הנפש האנושית. מתי זה יגמר? אולי אני צריך לסגור את הרחם של כל הרוע הזה, את ה- port, אני צריך למחוק את חייל בדיל]
חזרה לנושא
בארץ הזאת, על האדמה הזאת אין
לך סיכוי להשיג מישהי אם אין לך כסף
Fucking America baby שתי טיפות מים ופני מלאך
אם אין לך אוטו או יותר טוב-
אופנוע, אם אתה לא גר לבד או לפחות עם שותפים, אם אתה לא מזמין מישהי לחו"ל
איתך- ככה ב'דרך אגב', אם אתה לא יודע לסחוט בחורה בעזרת ארוחה במסעדה דרוג חמש כוכבים במישלן או מתנות מרובות מסברובסקי
אז אתה לא משיג אף אחת.
אם זה לא לשקר, אם זה לא לשחק
משחקים, אם זה לא "להיות חכם" – במובן הכי מגעיל של המילה, אז אני
לא יודע מה זה! עם יצאנית/ זונה/ נערת ליווי/ חשפנית/ מה שבא לכם זה לפחות ברור. יש לקוח ויש
מספקת שירותים, יש מחיר ויש הגדרת תפקידים ברורה ומקום לכל אחד, איפה כל
אחד נמצא. בלי משחקים, בלי שטויות. אם היא רוצה להפגין חיבה קצת מעבר יש דרכים
מאוד פשוטות לעשות את זה, יש דרכים להראות.
ומה אם אהבת אמת? הצחקתם
אותי...
אהבת אמת זה עניין של גיל.
נגמר בערך אחרי גיל 17. עשרים ושתיים לאלה שמבשילים מאוחר. זה דו ספרתי כפול אז זה כבר ממש גבול עליון.
אהבת אמת...
אז על מה הסיפור פה בעצם, בסופו של דבר? זה די
פשוט. בסופו של דבר, בתמציתו של עניין, ב- bottom line מדובר פה על סקס, על לעשות את זה, על להזדיין, החלפת נוזלים או שימוש בחוש הכי גס
שיש לנו: חוש המישוש, שפתאום גם הופך לחוש הכי נשגב פשוט כתוצאה של כלכלת שוק, כמה זה נדיר להגיע למצב בו אתה משתמש בו לדברים של מעבר לאחיזה בחפצים והזזה שלהם ממקום למקום. כמה נדיר עבור חלק מהאנשים לגעת במישהי, במישהו, למשש, להרגיש, להעביר ידיים ולא רק.
ועוד פעם השאלה הזאת, על מה הסיפור פה בעצם?
ידידה שלי פעם אמרה לי שהיא הייתה מוכנה לשכב איתי כדי להוכיח לי שזה לא ביג דיל.
ה-catch, קל להגיד דבר כזה כשאת נמצאת בקשר עם מישהו. זה כמו לזרוק איזה
הערה של 'איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים'. הקשר בין המילים להווה-מציאות הוא תלוש
בהחלט.
ידידה אחרת (או אולי שתיים או שלוש, לא
זוכר) אמרו שאם הייתי מנסה משהו כבר הייתי גומר איתן במיטה. הם אמרו את זה בלשון
עבר. בלשון עבר בלי להשאיר אופציות ללשון עתיד. (בטח לא ללשון הווה).
כאילו זה היה
אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפקט ההפוך אולי.
עוד איזה שתיים שלוש ידידות
רמזו על נימפומניה, קצת יותר מרמזו על נימפומניה למען האמת. אם כי מילים, למדתי, יש לקחת בעירבון מוגבל.
הנהנתי להן בתגובה. מה עוד יכולתי לעשות?
האמת, זה בכלל לא מפריע לי. ליברטניזם או סתם דפוק בראש.
כל אלו נראה לי קוראות פה,
[פרצוף סמיילי {טקסט}]
מה אני אעשה, לא מוצא חן,
שיפסיקו לקרוא
עוד יותר לא מוצא חן, שיפסיקו
להתראות איתי
זה לא שזה ישנה משהו
זה לא משנה כלום
[מחזר אחר משברים כדי ליצור סדקים באגו שחושב שכל יום יומהולדת.] [מוליך את עצמי על פני תהום, כדי ליפול- לשבור את
מָסֶכַת החרסינה המכערת את הפנים, חונקת חיוכים, מתווה פני ג'וקר, עוד אכזבה-עוד צלקת, עוד כישלון-עוד פצע כיב]
___________________________________ושואל את עצמי אם המוות יותר טוב_________________________ __________________________________________________________________________________]
[ממשיך כאילו מברירת מחדל, עוד רובוט בין השבע. השבע מיליארד שמרכיבים את הנחיל הזה
שנקרא אנושות]
[ הרבה/] [ארבה]
זין בעין? מה כבר רציתי? קצת
אינטימיות
מישהי לחבק ולנשק מול טלויזיה
בשישי בערב
חה חה חה חה חה
[עיניים מתמלאות לחלוחית]
כל פוסט שאני כותב אני יותר
רוצה להיעלם,
אבל משום מה משאיר הכל
אולי הסוף יבוא מהר יותר ככה
כן,
בחזרה לנושא
אז בעצם ללכת לזונה היא הדרך
היחידה שאני יכול להשיג סקס בצורה הגונה במציאות הזאת. לא להגיע למצב של date rape או להשקות את הבחורה באלכוהול, להכהות את חושיה בעשן של בנגים או בולים פסיכודלים. לא להיות זקוק ל- mind games, לרדת על כישורי הנהיגה שלה, על תשומת הלב המיותרת שהיא משקיעה בגבות-שיער-תכשיטים, על חוסר הידע שלה במכוניות או בבורסה. לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לרסק את האגו שלה, להוריד את ההגנות שלה בדרך להורדת המכנסיים.
This tug of war, this puppet
master shit is not for me
אם לא הבנתם אין דרך ישרה
להיכנס למיטה עם מישהי, כל הדרכים פתלתלות. לכן אור הישועה, וישוע עצמו התלוי לאורם המנצנץ של הכוכבים בחשכה, הוא הרובעים האנונימים של תל אביב, רחובות צדדים וסמטאות אפלות שנפתחות אלייך
כמו מתנות חג מולד לילד בן ארבע מתחת לעץ.
אולי הכי עצוב זה שאני לומד,
כל יום אני לומד. עד שאני כבר לא
רואה את המקום שאני עומד עליו הרגע. שאני עומד עליו כשאני כותב. שאני עיוור
בהתנהלות שלי ביום יום, שאני זקוק לרגעים של משבר, רגעים של הערה, של הארה, בדידות של יום שישי בערב כדי להבין מאיפה כל זה, מאיזה מקום זה מגיע. מאיזה מקום אני מגיע.
לפעמים אני אומר לעצמי,
(אחרי שחברים אמרו לי פעם אחר
פעם)
עזוב אותך שטויות, דבר איתן
דוגרי, אתה רוצה סקס, אל תסתיר, אל תייפה, אל תשקר
אבל אז נזכר שאין דירה,
שאין אוטו, שאין יותר מדי כסף. נזכר שאין כלום.
זה עדיין לא מספיק לכם?
אולי יש עוד משהו...
כמו רסקולניקוב בחטא
ועונשו. אני לא רוצח את
הזקנה כי היא עשתה לי משהו רע, או איזה נזק לאנושות, לא מנקמת דם ולא משנאה מוצדקת. אני רוצח משנאה סתם, משנאת חינם. רוצח כי זה משהו
שאני צריך לעשות, שאני צריך לעבור אותו, שהחיים הובילו אותי אליו בדרך לא דרך, דרך לא ברורה. אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה, וזה הרעיון היחיד שנמצא שם לגבי איך.
[עכשיו כל הפמיניסטיות יצאו
עליי – כמו שהם עשו לי בדינמיקה קבוצתית באונ' לפני שנה, ביתרו את המילים שלי לגזרים ומשם את שאריות הכבוד
העצמי שלי]
בחברה שמעמידה כל כך גבוה את
עניין העמידה. מעמידה את עניין הזקפה. גבריות, אסרטביות, ויאגרה, פיק-אפ-ארטיסט, קצין
בצה"ל, "עם כמה בחורות היית?", "לאסייתים יש זין קטן",
"הוא ידע איך לתפעל אותי", אז באמת יש לי ברירה? באמת יש לי?
אתה רוכש ניסיון מיני בכל דרך
אפשרית, ואז משקר את דרכך לתוך קשר או לתוך נישואים. האלטרנטיבה: שזורקים אותך
לכלבים, כלבים בשם "בתול בן 40", כלבים בשם לוזר, בשם אפס, כלומניק, פרייר,
הומו. כלבים עם יותר שמות מהספינקס, עם יותר ראשים מסרברוס בשאול.
אז באמת יש לי ברירה?
[Let the feminist bitches out and tear the poor stupid fool to shreds]
כל פעם שבחורה מתגלה כעוד מסננת
סדרתית, כל פעם שעוד קשר פוטנציאלי יורד לטמיון, כל פעם שאת לא עונה לי לטלפון, כל
פעם שאת מתחמקת בעוד איזה תרוץ עלוב (והם כולם עלובים), כל פעם שעוד ידידה מרימה
דגל של friends zone, שעוד אהבת חיי טוענת שאני משתמש במילה הזאת סתם, שאני לא יודע מה זה.
כל פעם נשבר הלב
ונשארות רק המילים
(והכאב בפנים)
כל פעםשעוד פעםנשבר הלב
כל פעםשעוד פעם
כל פעםשעוד פעם
כל פעם שאין לב ונדמה כאילו הוא מעולם לא היה
אני חוזר ואומר: "שיזדיינו כולן, אני הולך לזונה"
מוציא את הפתק האפור המקופל מתוך התיק, ההוא שמסתתר בין פנקס
הרשימות לקונדומים בנרתיק המשקפיים ומסתכל על
המספרים הכתובים בעט כחול.
זה לא מסובך בסה"כ, אני אמא שמאיימת
על הילדים שלה שיצטרכו לכרות להם את שיניים אם הם יאכלו ממתקים, אבא שמנופף
בחגורה שלו אל מול פני הילד המבועת 100 שנה לפני היום במחוז נורמאנדי שבצרפת,
אני מוציא קלף מיקוח, מנופף בו מול הפנים ומאיים.
[ומה היה קורה אם לא היה לך
אלטרנטיבה?]
[אבל אתה ממילא לא משתמש בה. אתה
אומר שזה שווה משהו בתור קלף מיקוח. קלפי רפאים יש לך שם]
עזבו אני אלך ובטח לא יעמוד לי
מרוב לחץ, אבל זה כבר פוסט אחר.
נו?
פוסט אחרון שאתם קוראים אצלי?
כן,
יופי,
בתכלס, אין לי סיבות להפיץ את
הארס הזה ברבים, את ההרס. ארס פואטי משהו, ארס פואטי. זה שהנשמה שלי מפלרטטת עם עזאזל בשנתיים האחרונות לא אומר שאתם צריכים להתבוסס באותה בריכה של דם.
לכו למקומות יותר טובים. איפה שהרקע של הבלוג
לבן והטקסט ירוק. תמונת הופכין כרומטית של מה שקורה פה, אולי זה יתברר כתמונת
הופכין גם מבחינת התוכן.
אז זהו, שאני מנסה פה להפיק
משהו אמיתי בניגוד לרוב השבוע שלי. בניגוד לרוב החיים שלי.
אבל הכי אמיתי זה:
*
*
*
שאם אני באמת אלך, זה יהיה אקט
הייאוש הכי גדול שאני מסוגל אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
