כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים
שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו
חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה
שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור,
להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.
החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות
סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי
לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?
טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום,
אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים
ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל
הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי.
באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן
של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את
עצמי כזה שמח.
הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה
שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה
באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.
אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים.
בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11
בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של
הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על
קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר
האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני
חודש.
וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג,
מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא
לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא
ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.
אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל
היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים
הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.
עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון
בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו
והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על
החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.
כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים
אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.
לילות זהב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: