כֵּנוּת

יושב בין 2 המאורות.

קורא מחברת, דפים בין שמיכות.

רואה את עצמי בעבר כמו היום.

איכות של חלום.

אני מחפש את אותה איחוד מופלא של נשמות.

אותה בת-זוג שתשלים אותי.

מישהיי שנועדה לי ונולדה בשבילי.

לא.

בעצם אני רוצה את אותה בת זוג שתהיה כמוני ובתמורה יהיה לנו הכוח של 2 אנשים. אף אחד לא יעז להתווכח איתנו ונעמוד שם אחד בשביל השני, נחזק אחד את השני בזמנים הקשים וביחד ניצור חיים של חברות, פעילות ואהבה.

אבל זה הכל אשלייה שאני כל כך מתאמץ ליצור. במסווה של רופא, מאהב, אבא ואלוהים אני משחק תפקיד ואז כשמגיע התור שלה אני אומר לה:

"מותק אל תדברי, אני יודע שזה לא נכון הכל יהיה בסדר"

יברך אותי האל.

כתבתי כל כך הרבה בחודש האחרון ואני מתכוון לפרסם את הכל אבל נראה כאילו שום דבר לא משתווה לכתיבה רגשית סוערת של אותו רגע שבו אתה מבין שכל מה שחשבתה אותו לנכון עד אותו רגע שגוי מיסודו. טיפת דם חמה נופלת על דף נייר ודמעה מלוחה מתערבבת איתה בכדי ליצור משקה סופרים מרענן.

שיקוי מלנכוליה אמיתי.

חמים הם לילות הקיץ