אני טועה.
מה יקרה אם.
אם אני יקשיב לקול הפנימי.
אותו קול שאומר לי.
תפעל.
אני טועה.
ונזכר במה שכבר קרה.
כשאמרתי שאני מאוהב.
לאותה בחורה.
קרה.
אני קראתי היום.
קראתי.
שאני צריך לתת.
לתת בלי לחכות לתמורה.
וזה נכון.
כי רק ע"י כישלון אני יצליח.
ואני שמעתי.
שמעתי.
את המחשבות שלי לוחשות לי.
שזה לא מספיק טוב.
הכוונות הטובות.
בלי האמצעים.
החומרים.
לפסל את המציאות.
ואני משתגע.
ועוד פעם עולים התירוצים.
למה לא להתחרות באותם מרוצים.
בהם כולם מתחרים.
חברים.
והיא לא קיימת מלבד בדימיון שלי.
ואני מרגיש שאני מכיר אותה למרות שאני לא.
והיא אומרת לי לא לפסכלג אותה.
אבל מבקשת ממני לכתוב את הכל על דף.
ואני מטפטף דיו על דף חלק.
רגשות מטונפים.
אנשים מטורפים.
ועוד פעם אותה מועקה.
לא יודע אם היא רחוקה.
לילה מלא באורות בחשיכה.
הרגשה מצחיקה.
איך זה שהיא כל כך רכה?מתוקה?
הרגשה חזקה.
אותי מקיפה.
מכתרת באמצע סמטה חשוכה.
למרגלות מחשבה.
וזיקפה.
עוד דקה.
נופל למרגלות המציאות המתפוררת מתחת לרגלי ומחבק פיסת אדמה לכה. מחכה שתבוא המכה נחנק מדמעה מלוחה באמצע צינוק. תא.
רוע מתגלגל כרעם מאותם שמיים אפורים של קיץ. מוות שקט לוחש: "אני בא" ואת עדיין שותקת.
של מי האויר? האדמה? והים? של מי החיים? והילדים? של מי ההרים? הנהרות והים?
למה אני מרגיש דברים שהם מעבר אליי? ולמה אני לא מצליח לסדר אותם לצורות ברורות בעלות משמעות?
זה לא נכון.
אני מצליח.
רועד בקרבי להגיד כן לאותו קול פנימי.
כל החיים הולך עם הראש. עם הראש. עם הראש.
נשבר לי הראש ויצא כל הדם. אין יותר שכל לפלסף.
הלב רוצה מזון.
רוצה לחיות. לפעום. לדפוק. לרעוד ממגע האויר וגרגרי האבק של שדות הערפיח.
ולמרות שזה לב בלוי. שנדפק יותר מפעם אחת ועדיין לא למד את הלקח שלו נראה שנצטרך לחתוך בו עוד קצת.
איזמלים על איזמלים. על שולחן הניתוחים של המחשבה ישכב הוא בודד ורעד לקצב, מוסיקה וריקוד כי יעדיף הוא לעצור מלחיות חיים לא מלאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: