כֵּנוּת

כשדברים רעים קורים אני נאלץ לבחור בין התעלמות להתמודדות.

בין פסיביות לפעולה.

ספיגה לדריכה.

בין מאבק לבריחה.

בעצב או כעס.

בין תקווה ליאוש.

וכמעט תמיד אני בוחר לסגת.

אני יכול לתת כאן את מיטב התירוצים אך אני מעדיף לשתוק. כי הכול ממילא שקרים. חצאי אמיתות שלא מוכיחות שום דבר. הבלים.

...

חבל כך סתם לבזבז מילים.

וזה כי אני איש שלום. בוחר בדרך הקלה ההחוצה. מקווה לפתרון שקט. רוצה לעזור.

ואם זה לא עוזר?

הבחירה האחרונה היא שלי, קול קטן אומר.

דמעות מתחילות להיקוות, המחשבה יוצאת ממיקוד.

והכל נהייה רפוי פתאום.

שקט.

טוב יותר.

ולתוך אותו שקט אני צולל, לאט לאט מתמזג, מפסיק להיאבק, מפסיק לרצות, מפסיק לקוות. נותן עדות על דוכן החיים המתקרבים לקיצם. קופא ויוצא ממיקוד.

נקווה לתוך המציאות הדוממת, המלאה בהפרעות וקולות.

ורק תפילה אחת נשמעת:

"אל מלא רחמים

 אם הרחמים היו בעולם

 ולא רק בו                 "

אני נכנע

עוזב

ונעלם