כֵּנוּת

כמו רוח סערה,

רכה ועדינה,

פגשתי אותה היום.

אחרי אהבה נכזבת בת שעה,

כמו כתם שעל סדין,

הופיע פתאום משום מקום.

נפרשו ארבע כנפות תבל לגלות את אותה אמת,

את אותה אמת שכל אחד מאיתנו מכיר רק בסתר ליבו.

וחצי מוכן להודות בה, לפעמים כשהשיריון נופל.

כשפגשתי אותה באתי נייטרלי, מקצועי לחלוטין.

אפור משעות ארוכות, לא חשבתי ולא ציפיתי שהתקומה תבוא דווקא מהכיוון הזה.

וככה החיים טומנים לנו מלכודת, בלי שנדע למה לצפות עוד פעם נשמע הצחוק.

כמו צלצול הפעמון החותך במגע אירוני את השקט האופף אותך.

אתה שומע את אותם קולות שהדחקתה, את אותה הקריאה למישהו שיבין אותך, שיזדהה.

ולרגע אחד היה שם משהו,

קליק, ניצוץ, חיבור, תקראו לזה איך שתרצו,

כך בין רגע הופעלו 50,000 מגה טון של כוח רגשי לחשוף בפניו את כול הסודות שלי, המהווים, לקרוא לעזרה.

ולא יודע אם תקווה, פחד או סתם משחק קובייה עם הגורל החלטתי לבלוע את זה ולהמשיך הלאה.

וכך היה.

וככה סתם,

כמו כלום.

הוא נעלם.

הלך,

התנדף,

חלף עם הרוח.

בסיום פגישה שהתארכה מעבר לצפוי.

רציתי להגיד משהו,

לצעוק?

אבל לא ידעתי מה,

בטח לא אחרי שהבטחתי לעצמי לחנוק את אותם חלומות ילדותיים, תקוות רומנטיות, הגיגים מלאי געגוע למשהו שבכלל לא היה.

וקול קטן אמר שמספיק התייסרתי בגלל אותם דברים בעבר והפעם הגיע תורה לדבר ותורי לשתוק.

תנחשו מה?

זה לא עבד.

ואז,

עוד פעם לבד,

חוזר לאותה תחושה מוכרת של ימים ארוכים, מונוטוניים, שעוברים לאט.

לאט מאוד.

טוב לא נורא.

:)

Die another day

אם לצטט את מדונה