כֵּנוּת

יריעת הפתיחה הדהדה מרחוק

לא ימים לא לילות לא ראינו פריחות

וקולות של שמחה רשרושים של צחוק

לא קיווינו רצינו לא שקיעות לא זריחות

ורק את כל הזמן אומרת חוזרת מתי

וההד מכינור מהדהד מכוכב שבתאי

וקוראת וקוראת מבכה על זמנים לא עוד

ונוסעות רכבות ונוסעות הם ולא מגיעות

כך עובר לו הזמן כך עובר לו הכול

ואיתו בקשה יחידה להפסיק לסבול

כך גוהים עננים כך גוהות הדמעות

לא נשאר עוד הרבה עוד הרבה לקוות

דממה אחת סופית אל תוך ליל חורף קר

משאלה אחת בלב נגמרו הדרישות ליום מחר

מראה אחד בראש חקוק אבן מתוך זיכרון

אהבה וכאב באותו יום ראשון זהו יום אחרון

ואין לאן ללכת למרות ואין עוד את פה מי להמרות

שמש נמוכה בשעה של אחר צהריים שקיעה

וקולות ילדים רעבים בשעת שפל בשעת דומייה

יריעת הפתיחה זיכרון כה רחוק לא שקיעות לא זריחות 

רק רכבת אחת לכיוון לא ברור בסימן תהום

נעימה אחרונה מאותו יום ראשון אותו יום אחרון

פרפורים אחרונים של תקווה פרפורים של צחוק

ואני אותו ליל חורף קר רק מפסיק להיות