כֵּנוּת

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

נגד האקסית הראשונה

חברה ראשונה

על היות שנינו כל כך צעירים

על היות שנינו יותר מדי דומים

על שאהבה אותי יותר מדי

אהבה אהבת אמת

ועל שלא הגנה על עצמה, ועכשיו מאוחר מדי

מילים שנאמרו

כמו לחשים הנלחשים בלילה

מהדהדת בזיכרון

והיד ליד השפופרת  

מלאך שטען בתוקף שהוא לא, לא פחות מהנאה מזוכיסטית

נגד האקסית של בין לבין.

רומן,            לא.

חלום ליל חורף.

עדיין לא נחתם,

למגינת ליבן של כל השאר.

(אתה לא הבנאדם שאתה מנסה להציג את עצמך כמוהו)

גבר אחד

שתי נשים

פעם שלוש ילדים

רחוק התפזרו הקרשים

ל"ג בעומר

מה שהיה פעם חוקים

דוּקים מֵשַחְקים

נגד האקסית המיתולוגית

שלוש תמיד מספר טיפולוגי

אם כבר, אז יותר פתולוגי

\/.

שאולי לא יודעת שהיא נכנסה לספרי ההיסטוריה בצורה כזאת.

\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.

כתב אישום

על רגישות יתר, שבסוף הרגה גם אותי, לקח לה זמן

על נטל האחריות שאני נושא גם היום

ועל תחושת חוסר אונים שמלווה אותו כצל

את בטח לא תאמיני לי

אבל זה היה

מהר מדי, היה מתאים מדי, זה היה מושלם מדי

זה לא יכול היה להימשך

והמסך ירד דווקא משום שהוא אף פעם לא עלה

נגד אקסית החולמים, ניסיון יחיד וסופי

כתב אישום בן האשמה אחת

על שקרים

לא הייתה צריכה לומר לי ש...
אף אחד [מעולם] לא שמר על קשר

29 שנה אף אחד לא שמר

אנשים כמו עלים ברוח

חזיונות בבוקר סתיו עטוי ערפל

אנשים בעיר גדולה, עוברים ושבים

[אף פעם לא נשארים]

אמרה וקיבלה בדיוק את מה שהיא ביקשה.

ואני? אני קיבלתי 'את המגף', ואני לא מדבר על ירח דבש במילאנו.

שקרים, או סתם make believe

Sweet nothing

נגד הידידה הנצחית, שלוש שנים עד שעשיתי ת-צעד

על שבחרה לספר דווקא לי על כל הדברים שאני לא רוצה לדעת

שאני לא צריך לדעת

לספר,

על החולשה שלה לגברים

על שאומרת כן מהר ומצטערת קצת אחרי זה

על שלא ניתקה קשר עם אף אחד, אף אחד חוץ ממני

(אבל עוד פעם- מהסיבות הלא נכונות)

על תוכניות להקים משפחה כשהתקרבתי ותוכניות לרווקות נצח כשלקחתי הפסקה

ימך שמה

ושמי עוד יותר על שנתתי אמון

ונגד אחת שאני לא מזכיר

בדיוק מהסיבה הנ"ל.

תקראו לזה להתבגר

תקראו לזה להתפגר

\/.\/.\/

לעשות את כל מה שעד היום לא עשיתי

רק לעשות,

מנסה ליצור משהו יפה,

כֵּה..

חוץ מזה הכל נפלא

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה

[או התחלה חדשה - התפילה]

אני עדיין לא יודע מה אני עומד לכתוב בדקות הקרובות. רק יודע שזה בקטג' החולמים ושיש מצב טוב שירדו כאן דמעות.

חשבתי שהתגברתי עלייך בחודשיים האחרונים. הפסקתי לחשוב עלייך, הפסקתי לקוות, אפילו הצלחתי לצחוק על מה שמצאתי שם בינינו.
כמה טעיתי.

פגישה אחת וכל כך הרבה זכוכית שבורה.................. הרבה רגליים פצועות.

ואפילו לא פגישה ארוכה, מקרית כזאת של 5-10 דקות. מה שמפתיע אותי זה שדווקא היה לי קשה איך שאת נראית, שינית תסרוקות, מחייכת. כל כך יפה!!!

לעזאזל!

למה בכלל אכפת לי?
...

לא יודע. חייב להתנתק. לעזוב, לשכוח. לעזוב את תל אביב. לשכוח שתי לילות מהחיים שלי שנשארת לישון. 2/365 כמה קשה זה כבר יכול להיות? שתי לילות של חלומות מתגשמים. לא פחות לא יותר. אבל לעזוב זה באמת קשה. באמת... יש נסיבות מקלות לתירוץ הזה: חברים משותפים, סצינה, עיר גדולה שם הכל קורה, אפילו להקות ורחובות שאי אפשר ללכת בהם. יש מילה ברוסית - тусовка.

ואולי זה עונש מאלוהים. Divine Retribution על איך שגרמתי למלאך להרגיש. אולי, נסתרות הם דרכי האל. ונסתר הוא האל עצמו.

טוב זה כבר נהייה פילוסופי משהו. אם רגע חוזרים למציאות. יש אותי יש את 'בל יאמר שמה' המופיעה בכותרת הפוסט ועכשיו גם את ההתחלה החדשה/ התפילה. במה מדובר? לא הרבה, עבודה קטנה חדשה (ספרייה), כמו שרציתי. חונכות פר"ח עם ילדים יהודים-פלסטינים בפלורנטין ושנה אחרונה (בתקווה) באוניברסיטה בצפון ת"א. אם 2/3 יצליחו לי תוכלו למצוא את עבדכם הנאמן עם חיוך על השפתיים.

אבל ככה, כדי לסגור את החולמים כמו שהתחילו (אבודים מראש) כמה שורות פיוט.
יגמר כמו שהתחיל.

urban gypsy

urban monk

love triangle

with some old punk

be your shrink

be your lover

want a girlfriend

not a daughter

make it funny

make it sad

no health, no money

where's dad?

have some parties

have some wine

relationship relapse

all in good time

recoil lovers

manic sad

coffee showers

the good with the bed

spend one night

head over heels

trip together

expansive-cheap thrills

night's out

till the morning

sulky faces

all day yawning

rainbow curls

slippery kiss

beautiful agony

over nobody this

people change

feeling don't

love sore

sticks in your throat

deranged girl

naive kid

one less toy

to play with

את באמת היית מיוחדת שהצלחת לייצר בי עוצמת רגש שכזו

עוד קצת למהר

עוד קצת לרוץ

מסתכל

לא לראות

עוד תירוץ

מחשבה מפחידה

היא כלואה בצינוק

נשמת הוללים

ועוד רגש לחנוק

לא קראה לי לשם

לא רצתה שאבוא

מקלל,

כמו סכין לצוואר שלך

שתמות,

מאחל בלי להניד עפעף

מתי עוד מסיבה

רק לשכוח

אנשים חדשים

לא מסוגל לסלוח

חמודה חייכנית

בחורה ישנה

מצבה לי בנית

ללב שלי חנית

מגואלת בדם

אהבה חמקמקה

או שחיטה כשרה

תרנגולת מרוטה

לא קשור, אבל בחשיכה

אלכוהול

התרופה להכל

אפילו עבודת פרך

לעשות הכל

רק לא לסבול

חיילים בירוק

לא בהכרח

נוסעים רחוק

אנשים באפור

לא מצליחים

לבלוע ת-רוק

ציפורים בשחור

עורבים

עוד אסון

לחזור לחיים

או כמעט בקטגוריית החולמים.

או שאני חושב שהכל צביעות או סתם גזירת מחשבות בדרך לת"א.

עבר לא ידוע

עתיד מוסרט מראש

עיר גדולה

מתחברת כמו עירוי

שטף דם לראש

מטלות, משימות

תבנה את עצמך

לאף אחד לא אכפת

עוד 10 שנים לבד עם אשתך

בלוז עירוני

או קול בחשיכה

שירה בציבור

"אח שלי", "אח שלך"

אנשים בלילה

כל כך שונים

אלכוהול, סיגריות

הכל על הפנים

אתה לבד

כי ככה אתה רוצה

קפה וסיגריות

סקס,

עוד כוס קפה

מחאה חברתית

או כישלון אישי

"מסיבה בת זונה"

עצב אמיתי

שום דבר לא שלי

ובטח לא את

אי שם בת"א

שוכחת אותי

לאט

והעיר כמו חיים משלה

נימים צינורות, עורקים מכוניות

לפעמים יש פינות ירוקות

המראות מלווים בריחות

רק שם, רק לא להיות

עוד רחוב לחצות, עוד סיגריה לכבות

הטקס הקבוע שלי, עם המוסיקה (העצובה) ברקע, הדביאנט ארט שמשם התמונות, הדפים הקרועים שמהם אני מעתיק את השירה, וגשם סתיו שנופל על הלחיים - טעם מלוח בפה, הדמעות. והשקט.

חשבתי שהתגברתי עליה כבר. התחלתי לראות אותה בצורה מציאותית יותר. כמו שהיא, ולא כמו שציירתי לעצמי אותה. או אפילו כחתיכה אחת מהפאזל בחיים שלו, במקום ככתם או ציור על אותו פאזל שאף פעם לא טרחתי להרכיב. והיום אני שולח מייל אחד וצפייה לתשובה כמו בתקופת השיא (שפל) שלנו.

שיר שכתבתי עוד כשהיינו / לא היינו ביחד. חשבתי שאני לא יפרסם אותו כבר.

זה בערך הדבר היחיד שעוזר ברגעים כאלו. לכתוב. בפנים זה פשוט קורע אותי לגזרים, ולפעמים תהום אינסופית.

האהבה שלי

שייכת לאחרת

לאותה ילדה

מבוגרת

מפיחה בי חיים

וצבעים שוב פתאום זועקים

אנשים מחייכים

ילדים צוחקים

מפגישה פתאומית

וללא הקדמה

בלי רצון וגם בלי צפייה

אהבה שם ללא הבחנה

רצח אופי שלי

רצח אופי שלך

וללכת סחור סחור

רק ללכת איתך

אבל מה היא עושה איתי

לא מבין

וכמו איבדנו אחת ת-שני

לפרקים

בימים של תקווה

שבועות של יאוש

רק אותה לראות

רק אותה לחוש

עוד פעם אזעקה

שוב שעון מעורר

אתה מי שאתה

מנסה להיות מישהו אחר

להחזיק בה

לאבד

לאבד אותה

להתאבד

וברגע קטן

בשנייה גדולה

לא לראות וגם לא להבין

מה פירוש של אותה התחלה

לנסות להתמסר

רק לרגע הזה

להתמכר לאותה פעימה

צד שמאל בית חזה

לצייר רק עוד פעם

פרח סגול

ודמעות על לחיים

צבעי מים מכחול

דמויים זכרונות ודימיון

כמו במערבל מזון

לא אני ולא את

יש כאן קצת מהכל

אין כאן כלום

חלל ריק

נקודה שחורה

אין דבר שאותו עוד נוכל לפרק

כי אין דרך חזרה

כבר היינו כאן/ כבר איבדנו הכל/ לצייר צבעי מים/ דמעות על מכחול 

מוות

זה מה שנשאר.

או עבר.

לא יודע.

אם היא עדיין קוראת פה.

אם היא אי פעם קראה פה.

היא קרעה.

ועוד איך היא קרעה.

את הלב שלי לגזרים היא קרעה.

לא מצליח להדביק אותם היום. לא מצליח למצוא אותם.

בטח לא ברגעים כאלה. של התפכחות.

מהנורמליות שאני משכנע את עצמי שאני חיי.

מקניות, עבודות, חברים, תכנונים, קיץ, בלוג.

צוחק.

ספק צוחק, ספק בוכה.

לא.

לא צוחק.

בוכה.

.

..

...

...

..

.

והיא צודקת.

אנחנו לא מתאימים, ואולי מעולם לא התאמנו.

אבל עד כמה זה בכלל חשוב?

באהבה.

עד כמה זה בכלל חשוב להיות מתאימים?

אתה פשוט מאוהב וגודל לתוך זה.

אתה אוהב וזה גודל עלייך.

אוהב ונעלם.

שקט.

חסרונות, פחדים, היסטוריה, עתיד לא ידוע, שנאה עצמית, בלבול, גועל,,,

מוות.

פשוט נמאס.

נמאס מהכל.

הכל נעלם.

רק חזרה לאותו שקט.

לדממה.

להפסיק הכל.

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

נקודות

מסך לבן לפני ומוסיקה ברקע

וזהו נגמר

אני אמור להמשיך הלאה

צריך להמשיך הלאה

חייב להמשיך הלאה!

אני לא יודע מה יקרה אם אני לא ימשיך

ולעזעזל עבר כבר חודשיים מאז שנפרדנו. ומה?

הכי בריא להמשיך הלאה

לא רוצה להמשיך הלאה

מסרב, להמשיך הלאה

חולה אהבה בן 25, סטודנט מובטל, בלי עתיד ובלי כסף

............................

נכתב על חוף הים. ביום האחרון של חום הקיץ. שמיים כחולים כמו שחורים.

עננים

על שמיים כתומים תכולים

וגדר

כמו בצבא

רוח ערב

וענן שחור

חוף ים שכמעט נקי

כבר שוקעת השמש

היא עזבה אותי

כה ברור לי עכשיו

כמו טפטוף ביום קיץ

יקיצה מחלום מוכר

ומולי זוג יונים

עוד בשיא החיים

צוחקים וקדים

ונופלים וקמים

מולי זוג אוהבים

הוא גרמי

והיא מחייכת

שתי תיקים

על חולות צבע חאקי

וכמעט נפול שלכת

משתנים הם שמיים

מבהיר לשחור

לכחול שוב

סערה מתבשלת

זה כישוף

עד היום

זכרונות מציפים

זוג דרורים

שקשרו את הקשר

זוג זמירים

שלא לחייך

החיים הטובים

גם אם רק למס' רגעים

זהו שיר

סוף הקיץ

שיר סיום

חלומות מתגשמים

גם כן אלו חיים

אל תתקשר

אל תכתוב

כמו אמרת לי

בין מילים

בשתיקות הדפים מתמלאים

מרים מבט

עוד פעם זוג אוהבים

על כנפי השכינה

שחומי עור הפעם

הם באים והולכים

Antony & The Johnsons - Another world

כל הכתיבה שבעולם לא תעזור.

אולי רק המוזיקה. מוצא בה מפלט. גם אם זמני.

'כבר הרבה זמן שהוא היה שלם,גם אם קפוא'

זה לא הזמן למשפטים חכמים, לפוסטים מתוכננים, למילים יפות.

רק רוצה לבכות כמו שצריך. כמו שאני מרגיש עכשיו את הדמעות בעיניים. רק שלא מצליח להביא את עצמי לשם.

מנחם את עצמי עם הבטחות ריקות. כאלו שכנראה אני לא אוכל לקיים.

יוצא לשטח בלי מודיעין. בלי לדעת מול מי אני עומד.

ואולי אף פעם לא ידעתי.

וכעס, בא כאילו משום מקום. ואיתו מילים, ודפיקות על השולחן. ויש שם גם נחישות. (לא יודע מאיפה).

ועם המילים הדמעות גוהות. וכמעט ...

אבל לא. עדיין לא. מספיק כואב.

ובתוך כל המערבולת הזאת אני מתייעץ עם כל דבר שזז. חברים, ידידות, משפחה אפילו.

וכל אחד אומר דבר אחר. ואני נשאר עומד במקום לא יודע מה לעשות. בטח לסמוך על עצמי זה התשובה הנכונה.

אבל איזה עצמך לעזעזל? זה שלוקח סיכונים ונפצע, ונפגע? ומת?

זה שהולך על בטוח והולכים עליו? זה שלא החלטי ומחכה לצד השני שכנראה מחכה לך?

אהההההההההההההההה.

באמת שמה שהולך כאן לא הולך לשום מקום. "אתה חולה", "אתה צריך פסק זמן", "תשתה משהו, תאכל משהו"

"לא רעב, לא צמא, תעזבו אותי כולכם." גם לא רוצה לישון. לא רוצה כלום.

רק אותה

אבל אי אפשר ככה.

אני יודע.

אז מה עושים?

*דמעה*

*עוד אחת*

*טעם מלוח בפה*

-הפסקה-

אלוהים יעזור לי.

בעסקי האהבה רק הוא יכול.

...

ואם לא אלוהים, אז קרישנה.

לא קרישנה? אז ישו.

או מוחמד.

או ג'ה.

גנש.

הבאבא סאלי.

זה משנה באמת?

מישהו.

והכי מצחיק זה שהתפללתי שיתן לי קשר לפני שנכנסתי לתסבוכת הזאת.

אני לא מאמין באלוהים ובכל זאת התפללתי.

וקיבלתי את מה שרציתי.

בערך.

לא מצליח לסיים את הפוסט במשהו ראוי לשמו.

משהו עצוב באמת.

תסלחו לי.

ויותר חשוב.