פרפר.
חיפוש אחר משמעות וסירוב לקבלה כאמת מוחלטת ברגע שנמצאה, היופי של החלופיות (פרפר) והחלופיות של היופי (גולם),
חוסר מנוחה ושחרור רוחני שלובים יחדיו,
הכל מיסטי ושום דבר לא מיסטי, במציאות אין הפרדה בין
חילוני לדתי, בין קדוש לארצי, כל ההבדלות מקורם בשֶם, בכינויים ותוויות שאנו נותנים
לדברים, רעיונות ובני אדם,
והכל נעשה בעזרת החסד שאנו מעניקים לדָבַר על ידי כך שאנו מאמינים בו.
הבדידות זה המקום הכי אינטימי שאני מכיר, הכי גבוה שאני מכיר (מלשון high), הכי מפחיד שאני מכיר, והרבה פעמים היא שם נרדף ל'כֶּנוּת'.
אחרי הסקס להרגיש את הרוח הקרה על הגופות העירומים שלנו על חוף הים בלילה יום קיץ
והכל נמוג מאחורינו, נעלם עם הרוח הקרה. כל
הדברים הלא חשובים נמוגים; המשפחות שלנו, העבר, התיכון שלך, הקורסים שלי
באוניברסיטה, הכסף שממילא לא היה, ואנשים שקשה לאהוב ולא ברור עד כמה הם אוהבים בחזרה. רק הרוח, ושארית הניצוץ בעיניים שלך (שארית הפליטה שלי בתוכך)
זה
חוף ים מצומצם בסה"כ, 200 על 60 מטרים המשתרעים לרוחב. כל מי שנכנס יוכל
לראות אותנו, לראות את השמיכות הדקיקות שעוטפות ונערמות מעלינו. במחזורים
של 5 דקות אנחנו מתהפכים, פושטים-ולובשים את השמיכות, מתלטפים-נאבקים תחתם ומעליהם, כמו מחשש שלא להיחנק, או חשש שלא לאבד את חום הגוף בלילה.
לופת לך את היד, מאיים כאילו אני לא עוזב. את מנערת את שלך, מתחילה לסתור לי. {מה שעשית כל הזמן הזה - ילדונת - סתרת לי בגוף וסתרת אותי בשיחה} אני מתקרב אלייך תוך כדי לפיתות וצביטות, את מתרחקת בפנים חמוצות. נעלבת-כועסת-זועמת את עשויה תרעומת-פחד-חֵיְמַה ברגעים אלו. נלחמת בי כמו איילה בלפיתת ברדלס בצוואר שלה, מעיפה בעיטות לפה ולשם, צועקת, גופך החינני פועל במלוא העוצמה.
לי
לא אכפת. כבר השלמתי עם העובדה שאני עלול ללכת לכלא, הכנתי נתיב בריחה,
נשאר רק להוציא תוכניות לפועל, לבדוק עד כמה זה יעיל באמת.
{{{-}}}
אנחנו ממשיכים וממשיכים אבל בסוף את שלי.
בסוף כמו תמיד את שלי. הגוף מכוסה בשריטות, סימנים אדומים וכחולים מהפעם שעברה, שקעים כאילו לא טבעיים ועצמות בולטות במקצת. אבל
את קרובה אליי, מונחת כמו תינוקת בזרועותיי, ה-frame של הגוף שלך עכשיו
מקופל לתוככי. את אומרת שלא אכפת לך להישאר ככה לנצח כאן ועכשיו על החוף,
שמעולם לא אהבת כמו עכשיו, ושאף פעם לא היה לך מחשבות כאלו. היד
שלך עוברת בעדינות דרך השיער שלי, פורעת אותו ומחזירה למקום. הגוף שלך
עכשיו נצמד אליי כמו חבל לצוואר בהוצאה להורג. הנשמה מטפטפת דרך קנה הנשימה
בצורה של דיבור רך ומתוק. ומגע עורך העדין, שנרתע קמעה בכל פעם שאני מתקרב, נודף ניחוח דק של רוח נעורים, ניחוח דק של אושר. העיניים הם מראה לנשמה למרות שכרגע הם
צלולות-עגולות. והשקט? השקט הוא אינסופי - לא ניתן למדידה.
לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה
דתית. או כפייה מכל מין וסוג.
מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).
ואם נחזור לראשון אז: הדת של
רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה. אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה. מדינת היהודים,,,
\-/
/-\
רק אתה
יכול לפגוע בעצמך בודהה ו- סוקראטס. - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.
Be strict with yourself and
forgiving of other people מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.
\-/
/-\
נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.
מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל... רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום. רק להסתכל מעבר לזה, לזכור שיש מישהו שמסתכל. לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.
המראות. מסנוורים באור הלילה.
אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות. הם תמיד היו אחד.
?What is this life שואל את עצמי what is this life? עוד פעם
ועדיין לא יודע והולך ונופל הולך ועוד פעם השאלה הזאת
אני לא עושה סמים, אני לא מזיין, אני לא משתכר תחת ולא משחק עם סכיני גילוח תחת מים חמים בשירותים ומה נשאר לי לעשות? מה באמת? תגידו שאני פלצן אבל נשאר לי לכתוב. להוציא את הלב, את העצמות, את הלשד, את הנשמה. להוציא את הכל. לשחרר, להתיר, לפרק, למות, להתאבד לירית.
לצעוק.
מה זה החיים האלו?
כתיבה כנה, אבל חסרת משמעות. זה מה שיש לכם פה קוראים יקרים. וזה מה שאתם: יקרים. כל אחד ואחד מכם. עם כל הפחדים שלו,כל האהבות, כל הרגעים, הפדיחות, הדפקות, הדברים שמשגעים, האנשים שאי אפשר בלי, התחביב, הזיכרון, האקס המיתולוגי, ה'פאק' במראה, מי שלא אמרתם לו שאתם אוהבים אותו, מי שאתם בוכים בגללו בלילות, לפעמים, כשבודד. או הכיף המטורף, עם חברים, בנסיעה לחו"ל, כשכבשתם פחד, כשהשגתם את האחד, אחרי סקס, לפני הסקס, צחוקים עם חברים, כבר כואבת הבטן, דמעות בעיניים. בניצחון על האוייבים, כשאמרתם את המילה האחרונה, כשצדקתם אחרי הכל, או סתם ככה, בלי סיבה. ישתבח שמו, ישוע המתוק, אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו.
למה אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקורה אחרי המוות?
בגדול אם אתם מחפשים תשובה עניינית אפשר להתחיל מההפרדה בין מדע לדת. עוד מתקופת ההשכלה כשמדע היה הדבר הכי מגניב מאז לחם פרוס היה בעיה גדולה למדענים לחקור נושאים מטאפיזים. לא רק בגלל שאי אפשר היה למדוד את מה שבלתי נראה ובלתי מורגש אבל בעיקר בגלל שזה היה אזור אסור למגע, תחום שמור על ידי הכנסייה, חכמי התורה או ה'שרייה' (חוק מוסלמי). מדענים יכלו לעבוד כל עוד הם לא גלשו לתחומים לא שלהם, זו הייתה הדרך היחידה לקבל תמיכה ממשלתית. וכידוע מדע זה עסק יקר.
בכל מקרה, מאז חלפו להם כמה מאות שנים, העולם השתנה ואפלה ופלא אין חדש בתחום. הרגלים ישנים השתרשו עמוק והמדע שהגדיר עצמו סביב חקירה של אובייקטים, פיזיקאליים, חומריים ממשיך בשלו כאילו האיסור עדיין עומד שם.
חבל דווקא שמעתי מידידה שלי שבקבלה כן ניסחו תיאורייות לגבי התגלגלות הנשמה אחרי המוות, רסיס אלוהי ושאר רעיונות שאין להם אוזן מחוץ לאותם מתי מעט.
דווקא הרעיון של רסיס אלוהי בו נשמה מתפצלת וממשיכה לחיות בכמה אנשים שונים שכן מסתדרים אחד עם השני הוא רעיון מושך. זה יכול להסביר למה בין אנשים מסויימים פשוט יש קליק. הם הגיעו מאותו מקום, מאותה נשמה.
גם רעיון יותר פשוט של אנשים היסטורים שונים איתם אנחנו מזדהים, נמשכים אליהם או רואים במפעל החיים שלהם משהו שדומה למטרות שלנו גם כן יכול להיות קשור לנשמות. אולי הנשמה שלהם התגלגלה לגוף שלנו, אולי נוצרו מאותו סדן, מאותו פטיש, מאותו רסיס אלוהי.
עם כבר התחלתי ללכת בכיוון יש גם את "ספר המתים הטיבטי" שכידוע מתאר את ההליך שקורה לגוף מרגע המוות, במהלך המוות ואחרי המוות בהתאם לבודהיזם הטנטרי. לא זוכר הרבה כרגע על הספר המפורסם, אני רק יגיד שיש שם שש דרגות של גן עדן וגיהנום. שלוש של גן עדן ושלוש של גיהנום אבל כולם בסופו של יום נחשבות מזיקות. תשאלו למה. פשוט, כי אף אחת מהם אינה קבועה, ז"א נצחית והדרך היחידה להשתחרר מכל הבלאגן היא באמצעות הערה, הבנת האמת, הליכה בדרך הבודהה.
בגדול הפוסט הגדול הזה נועד לתת תקווה. תקווה שבחיים יש משהו מעבר לדואליות של טוב ורע של להיות בחיים לעומת להיות מת. אם באמת הכל קשור אז גם למוות יש תפקיד אורגני ולכן אין סיבה לפחד ממנו. ובאמת הסיבה היחידה שכולנו מפחדים היא שלכולנו קשור סרט שחור על העיניים. אין לאף אחד מאיתנו את היכולת לדעת מה יש שם, כשנפתח עיניים בסוף. אם רק נוריד את את הסרט נדע, אבל אז נפספס את כל הציורים שמצויירים בצד הפנימי של הסרט, מול העיניים שלנו - נפספס את החיים.זה למה פשוט תחיו את הכאן והעכשיו, וברגע שתצטרכו להסיר את אותו הסרט על תילחמו להשאיר אותו על העיניים. ואני גם לא בטוח ששווה להשתמש בדבק מגע ושאר אמצעים מלאכותיים למרות שאתם מוזמנים לנסות. באותו הקשר אפשר לומר שמחלה סופנית היא הדרך של הנשמה לומר שהיא רוצה החוצה, שנמאס לה. או שהגוף לא משרת את מטרותייה בגלגול הזה.
לפני כחצי שנה נסעתי עם חבר טוב באוטו והשיחה התגלגלה לנושא של מטרות בחיים.
הוא שאל אותי על שלי. ומכיוון שהרגשתי קרוב אליו באותו רגע ובכלל אמרתי את מה שהיה על הלב. את האמת. אמרתי:
"אני רוצה להיות מפורסם, בזכות האסטרולוגיה, רוחניות, אומנות או כל דבר אחר. להיות הכי טוב במשהו, או בין הטובים"
על התשובה הזאת קיבלתי מבט עקום ושתי שאלות נוספות הפעם על מידת הרצינות שלי.
אבל זה בדיוק העניין. שהייתי רציני. רציני עד מוות.
אולי זו הזדמנות טובה להסביר.
הכל מתחיל ונגמר בידע. ידע בדבר המוות. החיים של כולנו הוא דבר חולף. קיומינו עלי אדמות הוא דבר מקרי, שולי ובטח לא ברור מאליו.
ואפשר להגיע מידיעה זו לשתי מסקנות. הראשונה ברצון לעשות או להשיג משהו משמעותי בפרק הזמן הקצר בה אנחנו נמצאים כאן. פרסום. או מה שמתאור למעלה.
השנייה היא לירוק על הכל, להתמסר לאותה מקריות שולית, פריט חסר משמעות ובטח פיקנטי בדבר העובדה שנולדנו בזמן X במקום Y ולעשות מה שהחיים מובילים אותנו אליו. לחיות טבעי. בין אנשים, בין חיות או פעם פעם. לא להתחשבן יותר מדי ולתת להנאה למשוך אותנו כמו ציקדה אל האור.
לירוק על הכל זה בטח גם דרך מצויינת להשיג את המטרה הראשונה, בלא יודעין כמובן. זה לא שונה בהרבה מחיפוש פרסום שמוביל אותך להיות כמו כולם בסופו של יום, מרוץ חסר שחר אחר סיפוק תשוקות. מטרה ראשונה שמובילה לשנייה.
ככה או ככה, "או או" כמו שהפילוסוף הדני קירקגור אמר, בסוף יוצא אותה דבר. חביתה, מקושקשת או אפילו ביצה קשה לכולם אותו ערך תזונתי. פחות או יותר.
זו גם הסיבה שזה לא משנה איזה בחירה מודעת אתם עושים. רק שתדאגו להביא את אותה הבחירה לסיומה ההגיוני. שתחייו אותה. מא' ועד ת'. בכל הלשד והעצמות.
להשיג את שתי המטרות גם יחד.
וכשאני חוזר לעצמי אני לא יכול שלא לפרש את הכמיהה שלי לחיי נזיר כבחירה השנייה. להתנתק, לעזוב את הבלאגן, הרעש, החלומות, התשוקות, הבגדים שאחרים שמים עלי ואני על עצמי ולחתור למשהו פשוט יותר, גם עם החופש הוא תוצר מלאכותי של ריחוק. ריחוק כי המנזר נמצא בארץ אחרת וכי הדת הזאת היא זרה לכל הסובבים אותי. עדיין מחפש לי בית, מקלט. עדיין חושב שיסודות יציבים יבנו על קרקע בתולה.
ועם כל ההיגיון הזה אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה העצובה שעוטפת.
מהכמיהה לשמוע שירי זיכרון בעברית. לכתוב בעברית. לשמוע מוסיקה ישראלית. לראות סרטים אמריקאים.
לעשות בחירות פשוטות, אהובות. לנשק, לחבק.
לבקש אהבה.
רק לא לשחק משחקים.
לבכות.
"גם אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה את צימאוני, לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותייך"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
