כֵּנוּת

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm

נתיחה 1.

מנסה לסלק אותך מהמערכת שלי

לנשום אויר נקי

נקי מזיכרונות, מריח השיער שלך, נקי מתקווה

כבר הגיע הזמן

כבר מאוחר

יום אתמול שהפך למחר

וחוזר חלילה

תחושה חלולה

מנסה להיאחז בדבר כלשהו

אפלה

וכל הרעיונות

כל המחשבות - התיכנונים - החלומות

הם הפכו למים שסוגרים עלי עכשיו

מי תהום

מי ביוב, מי שפכים, שכל כך התענגתי

לשתות ולהתרחץ בהם רק לפני שבוע

ואין בי משהו מיוחד, למרות שמנסה

ואין בך משהו מיוחד, למרות שרק זה אני רואה

ובו, אותו שלא מכיר

מסלול מהיר לקיר, בור מאפיר,

רוצה ממני, אישוש לעצמה

מחפשת, ברמה כלשהי, הבנה

מקומות אפלים, עליהם פנסים פתאום

מקומות חלולים, מתוכם לנשום

להתמוסס, לתוכם לזרום

אבנים, לסדר ערימות ערימות

וספרים לכלות לכלות

באש הרצונות להסתנוור

חלומות למגר

אם לא איתך, עם אחרת

אף פעם לא לותר

המחיר?

אני עצוב יותר

2.

ולמרות הבטחות שהבטחתי לעצמי

שזה לא ניסיון ראשון

לא שני

זה כואב אותו דבר

ועוד פעם יורד דוק ערפל

יום מחר

עוד פעם מחפש משמעות

עוד פעם טעות אחר טעות

בחילה.

רק נשימה

לי מוצא אחרון

לסובב את הספל ביד

להתעמק. בכל פרט

במן נכות שכלית

מדמיין עצמי אוטיסט

אובדנות של אגואיסט

ומבטיח לעצמי, לא להבטיח שום דבר

אף פעם.

יותר

אפור                  .

 
אני לא יודע את העתיד, אבל כשאני חושב על זה גם את העבר אני לא יודע

רציונאליות/ אתאזים/ מדע  הם לפעמים שריון ולפעמים כותונות שיער






להיות אדם מודרני זה מולטיטסקינג - לעשות מלא דברים ושום דבר בו זמנית
להיות אדם מודרני זה להיות זיקית - מניפולציות שמשום מה נקראות טאקט
                    להיות אדם מודרני זה חוסר כנות








תצטרכו לדמיין את המדבר עליו אני עומד עכשיו                                     [בדידות]                             [מלחמת עיראק III]

אני סובל מדיכאון עונתי - WINTER BLUES, דבר שלא גורם לי להרגיש יותר מדי טוב עם עצמי בהתחשב ביום היפה שהיה לנו היום.

ככה או ככה אסטרטגיה טובה להתמודד עם דברים מסוג זה היא: לא לעשות כלום. משמע לא לעשות מזה עניין.

לתת לאותם מצבי רוח לחלוף, כמו עננים על רקע של שמיים. כמו הוריקן שלא יוכל להימשך לנצח.

ככה או ככה התמודדות מסוג כזה היא חדשה לי לגמרי. אם הייתי מתמודד כמו בד"כ הייתם מוצאים אותי:

יוצא, מבלה, עובד, עושה ספורט, בוחן 1000 דרכים להסיח את דעתי ונכנס למצב היפר-אקטיבי כללי.

התמודדות דרך דינאמיות, הדגש הוא לנסות-לעשות, בלי קשר לתוצאות הפעולות.

דווקא אני אוהב את דרך ההתמודדות הפאסיבית (הראשונה). לשם שינוי.

ובכל זאת זה מרגיש מאוד רחוק מהרואי. תהילה לא תצא לי מזה. 

דבר מוליד את היפוכו

אפרופו אקטיבי-פאסיבי, הסמל של יין-יאנג מכיל היגיון מאוד פשוט.

דבר מוליד את היפוכו. אז תשאלו אותי איך? מאוד פשוט. כשאתם עושים משהו אחד יותר מדי, או יותר מדי פעמים זה מתחיל להימאס.

מי שאוכל דינו להיות שבע ולהפסיק לאכול, אולי גם זמנית להיגעל מאוכל. אחרי סקס מהנה נעלם לו הדחף המיני (אצל בנים לפחות).

יותר מכך ככל שמישהו מתאמן, משתפר והופך למומחה בתחומו הוא מבין עד כמה מעט הוא באמת יודע.

קרי המומחיות האמיתית גוררת אחריה תחושת ענווה, במקום הגאווה לה היינו מצפים.

אם נלך רגע אחורה בזמן, לפני הזמן שבו נולדתם. בהנחה שכבר אז אנחנו יודעים על העולם הזה, החיים האלו. ואלוהים היה ניגש אליכם ושואל.

האם, בכל מקרה הייתי בוחרים להיוולד? לאדם שאתם היום?

שאלתי את עצמי את אותה שאלה בחודש האחרון (אפילו שאני נותן לאלוהים תפקיד חשוב מדי בכל העניין)

יש סיבה טובה מאוד לזה שאני לא כותב כאן הרבה לאחרונה.

זה בגלל שהייתי מרוצה למדי מהחיים שלי.

אבל אל תדאגו :)  כל זה עומד להשתנות.

כשחושבים על זה חסרים לי מס' דברים בחיים:

אחד מהם זה ילדים.

לא ילדים משל עצמי. אלא ילדים במובן של צחוק, קלילות, משחקים.

דבר נוסף זה שחסר לי מטרה, תכלית, משימה. או שפשוט אני צריך למצוא עבודה. אני כרגע מחכה לתחילת הלימודים וזה מרגיש לא פחות מ'לימבו'.

אני חייב לחזור לכתוב אסטרולוגיה. לקרוא זה ועוד איך לא מספיק.

חוץ מזה לקחת סיכונים זה דבר חושב. במילים אחרות אומץ לב.

את זה עזבתי כשעזבתי את הקארטה. R.I.P לב, שלום Brains.

צריך לציין שפיתחתי גם פרסונה חדשה, דבקה אליי כמו bad habit. ניתן לסכם אותה ב - קר, בוגר, מחושב במילים אחרות משעמם.

ועוד דבר אחד: המעבר לחיים החילוניים היה מזיק משחשבתי, לעבור מחודשיים במנזר לסביבה עירונית לא עשה לי טוב. במיוחד מאז שעזבתי את היוגה.

טוב זה נכון שאני לא יכול בלי חוג אבל חוג שחייה בכלל נחשב? בקבוצת מתחילים עם שלוש זקנים וילד מוזר אחד כבר עדיף שהיו קוראים לזה קורס באיך לא לטבוע.

למזלי יש לי גלגל הצלה או שתיים. עליהם אפשר לקרוא בפוסט האחרון של ספטמבר.

מי יודע אולי בפוסט הבא אני אפילו יחזור לכתוב שירה.

the nothing that kills  

    תשוקה

תאווה

   קלסטרופוביה

הזיות

   דמויות

חלומות בהקיץ

   אפאטיה

איבוד תחושה

   נמק

שקיעה אל תוך תהום

~

כך נראים חייו של בן אדם שאיבד צלם אנוש.

את היכולת להבחין בין טוב לרע.

הקריב את כל מה שהיה לו למען מושא תשוקתו.

אפל שחור משחור. סגול.

דברים עוברים טרנספורמציה ומקבלים ערכיות חדשה ואפלה. סובייקטיבית.

ערכיות המבחינה אך ורק בין התועלת האישית. התועלת שתצמח לך מסיפוק אותם תחושות מחסור.

כהה לדברים שפעם עניינו אותך אתה עוטף את עצמך בחלומות בהקיץ על אותה תשוקה. נשיקה. תאווה. רצח.

ואתה לא יכול לצאת.

לא בקלות לפחות.

לא מסוגל למצוא את העניין שפעם מצאת באותם דברים טובים. או שאמורים להיות טובים. אתה רק רוצה לישון.

בתקווה שההתמכרות שלך תופיע בפניך בחלום.

וכל כך קשה לצאת. להשתחרר.

לעזוב.

להמשיך הלאה.

לשכוח.

נרדף אתה ע"י הבחירות שעשיתה אתה ממשיך עם זה.

עוד יום.

עוד שבוע.

שנה.

ילדות.

בגרות.

ערפל.

כל מה שנשאר הוא הצער.

על אותה שנייה.

בה בחרתה.

את הבחירה הלא נכונה.

אני טועה.

מה יקרה אם.

אם אני יקשיב לקול הפנימי.

אותו קול שאומר לי.

תפעל.

אני טועה.

ונזכר במה שכבר קרה.

כשאמרתי שאני מאוהב.

לאותה בחורה.

קרה.

אני קראתי היום.

קראתי.

שאני צריך לתת.

לתת בלי לחכות לתמורה.

וזה נכון.

כי רק ע"י כישלון אני יצליח.

ואני שמעתי.

שמעתי.

את המחשבות שלי לוחשות לי.

שזה לא מספיק טוב.

הכוונות הטובות.

בלי האמצעים.

החומרים.

לפסל את המציאות.

ואני משתגע.

ועוד פעם עולים התירוצים.

למה לא להתחרות באותם מרוצים.

בהם כולם מתחרים.

חברים.

והיא לא קיימת מלבד בדימיון שלי.

ואני מרגיש שאני מכיר אותה למרות שאני לא.

והיא אומרת לי לא לפסכלג אותה.

אבל מבקשת ממני לכתוב את הכל על דף.

ואני מטפטף דיו על דף חלק.

רגשות מטונפים.

אנשים מטורפים.

ועוד פעם אותה מועקה.

לא יודע אם היא רחוקה.

לילה מלא באורות בחשיכה.

הרגשה מצחיקה.

איך זה שהיא כל כך רכה?מתוקה?  

הרגשה חזקה.

אותי מקיפה.

מכתרת באמצע סמטה חשוכה.

למרגלות מחשבה.

וזיקפה.

עוד דקה.

נופל למרגלות המציאות המתפוררת מתחת לרגלי ומחבק פיסת אדמה לכה. מחכה שתבוא המכה נחנק מדמעה מלוחה באמצע צינוק. תא.

רוע מתגלגל כרעם מאותם שמיים אפורים של קיץ. מוות שקט לוחש: "אני בא" ואת עדיין שותקת.

של מי האויר? האדמה? והים? של מי החיים? והילדים? של מי ההרים? הנהרות והים?

למה אני מרגיש דברים שהם מעבר אליי? ולמה אני לא מצליח לסדר אותם לצורות ברורות בעלות משמעות?

זה לא נכון.

אני מצליח.

רועד בקרבי להגיד כן לאותו קול פנימי.

כל החיים הולך עם הראש. עם הראש. עם הראש.

נשבר לי הראש ויצא כל הדם. אין יותר שכל לפלסף.

הלב רוצה מזון.

רוצה לחיות. לפעום. לדפוק. לרעוד ממגע האויר וגרגרי האבק של שדות הערפיח.

ולמרות שזה לב בלוי. שנדפק יותר מפעם אחת ועדיין לא למד את הלקח שלו נראה שנצטרך לחתוך בו עוד קצת.

איזמלים על איזמלים. על שולחן הניתוחים של המחשבה ישכב הוא בודד ורעד לקצב, מוסיקה וריקוד כי יעדיף הוא לעצור מלחיות חיים לא מלאים.