כֵּנוּת

אחרי שמכרתי את הנשמה שלי כבר אין לי מה לדאוג.
הרע ביותר מאחורי ופניי קדימה.
הפנים למטה והתחת למעלה, כמו שליל ויין אוהב את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=9Pt0RHz_tno

you sell your soul for pussy.
you sell it for fame.
you sell it when you've got nothing else to sell.
 
shit#

אם הייתי ניגר ממיסיסיפי הייתי שותה purple drink ומריץ שורות עם החברים שלי.

למטה דשא ולמעלה בניינים.
אנחנו כולנו תלויים. בביצים.
תלויים בין גיהנום לגן עדן. ודואגים לעשות את כל הבחירות הכי גרועות.
מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה.

אני קיים משמע אני חושב.
אני קיים משמע אני סובל.
אני חושב משמע אני סובל.
האושר רק כש- six feet under.


"ובינתיים תני לי לזיין לך את הצורה כי בשביל זה נולדנו ואין לנו דבר טוב יותר לעשות על האדמה הזאת.
ואם יצא מזה ילדים אולי זה לטובה כי יש אנשים שרוצים כל החיים ואין להם, אז הטעויות האלה זה מאלוהים.
SHIT
מה אתה יודע? מספיק ראפ בשבילך."
https://www.youtube.com/watch?v=O0G76pbp0ME





;דמעה; . ;דמעה; . ;דמעה;
אני מכיר כמה בנות שלא אוהבות שאני בוכה, לא לפניהן לפחות. מעדיפות שאני אבכה לבד בחדר או בפרטיות של המשברים שלי.
רוצות את החיים באריזת מתנה יפה עם סרט אדום או סתם זה משליך עליהן בצורה לא יפה, לא יודע. חלק לא חושבת שזה מתאים לגברים לבכות, לגברים לבכות? בני אדם זה כללי מדי בשבילן, על גבול הפילוסופי.

"Toast to the days when U didn't have a dollar"
https://www.youtube.com/watch?v=nAQA24X8MCo

כשאני מפורק לחלקים קטנים בתוך התודעה שלי, לא משנה כמה מזה מצליח לחדור החוצה, או מצליח לטפטף דרך שנים של התנייה חברתית ומסיכות של שקר. רוב האנשים לא ירצו להסתכל, יהיה להם קל יותר לנחם, להרגיע, לשנות נושא, ללכת משם. לעשות כל דבר חוץ מלהיות שם עם הרגש, עם התזכורת האיומה הזאת שכולנו בני תמותה והחיים זה שטיח של ריצות והתעסקויות המנסות לכסות על רצפה של פחדים ומשברים.

תגידו מוות.
P-1000 יותר טוב מ-FUCK תשעים ותשע % מהזמן.

ובמקרה וזה לא הספיק ונשאר לכם עוד קמצוץ של כבוד והערכה כלפיי, קבלו קצת מיילי סיירוס לפנים
https://www.youtube.com/watch?v=My2FRPA3Gf8










Ctrl + alt + Del*

כשחבר שלי התאבד לפני שנה וניצבתי מול הגופה שלו בארון שבוע אחרי זה ראיתי את עצמות הלחיים הבולטות לשעבר שקועות קרוב לעצם, את העור שהיה צהוב ורוד פעם ראיתי חיוור לבן, אפור כמעט.

האווירה באוויר הייתה כבדה, הנשים בכו והגברים השתתקו והתלחשו בניהם. ומשהו בי שָמַח.
סוף סוף אי של אמת בים של זיוף. מילים שלא נאמרות סתם או שלא נאמרות בכלל וכל השאר פרוזדור ארוך של דממה, במן חיבור בין אנשי העולם הזה לאלה שהמשיכו הלאה, הם הרוב. ותזכורת שפַּנֵיְנוּ לשם, פְּנֵי כולנו.

הרבה דיברו עליו, כשהוא עוד היה כאן והם דיברו עוד יותר כשהוא הלך. רק הטון השתנה, ופעם ראשונה נימה של כבוד.

הם עברו מקנאה, זלזול ותרעומת לשבחים, סיפורי גבורה ותמיהה ענקית על הפתאומיות של הכל.

ודמעות הסירנה מצד האם.

והיתממות כמעט שניתן להאמין לה מצד האב החורג.

עולם כמנהגו נוהג.

כבר עברה שנה
R.I.P. Friend   

11-05-2012
שבוע אחר העלייה לשמיים

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

צפיות ממך זה גרסא מעודנת לחוקים.
המטרה של יוצרי הצפיות זה להפוך אותם לחוקים מופנמים בפסיכולוגיה שלנו.

יותר מזה, ציפיות יותר חזקות מחוקים מכיוון שחוק צריך שינפנפו בו ויזכירו אותו וצפייה פועלת מעצמה.

(בהשראת פוקו)

יש סיכוי טוב מאוד שאתם מעריכים את הרופא/ מורה/ מומחה שלכם הרבה יותר משהוא מעריך את עצמו. במילים אחרות הוא יודע יותר מכם עד כמה הוא לא יודע.

בכל זאת על ידי אמונה במישהו/ כיבודו אנו מעניקים לאותו אדם כוח/ מרחב פעולה בו מתאפשר התהליך שעוזר לנו להחלים או לפתור את הבעיה.

רק, בשום אופן, לא לייחס את ההצלחה לאותו "אדם יוצא דופן", בסופו של יום אף אחד לא יודע למה.

רעל זה רק עניין של מינונים.
יותר מדי וזה הופך לרעל, פחות מדי ורעל של אדם אחד הופך לתרופה של אחר.

כל אחד והרעל שלו.

"העבודה משחררת", נכון לאושוויץ ונכון להיום. ועוד פעם עניין של מינונים.

קצת מדי עבודה ואתה הופך לכלוא בעצמך, במחשבות של עצמך. הרבה מדי עבודה וזה שורף אותך, מקרה אושוויץ קלאסי רק בלי התנורים. 

במחשבת המזרח הרחוק לעומת זאת עבודה היא עוד הסחת דעת מסבל הקיום היומיומי, עוד צעצוע שמרחיק אותנו ממה שחשוב באמת, חיפוש רוחני והערה.

המיומנות הכי חשובה ללמוד בחיים היא
איך למות

    ילדות

טוב עדכון ספונטאני
פחות או יותר

א' כל, כל כך עייף לאחרונה, שבוע מתיש מבחינה פיזית וכתוצאה מזה נפשית (זה גם פועל הפוך)

והמחשבות נודדות לכיוון שבוע שעבר מלא הבטחות לחופשה בקריביים, ארוחות בוקר קונטיננטל, לדברים טובים אחרים שלא יקרו בסוף.

סבא קורא עיתון על ספסל -בחלון, גבר מזוקן קורא חדשות Ynet בנייד שלו –באוטובוס איפה שאני כרגע.

שאלתי את עצמי בנושא אי-הביטחון הכרוני שאני מרגיש כל הזמן. אין תשובה. שאלתי בנושא החוצפה הזו שפורחת אצלי לאחרונה כמו חיידקים על צלחת פטרי, גידול קטן במוח. אין תשובה.  

כמה אנשים אכזבתי השבוע? לפחות שתיים, אולי שלוש. אחת שמאוכזבת ממני תדיר, יחסים במשפחה כמובן.

אכזבה מתוקה, כשהיא הרגש היחיד היא חייבת להיות.

ואני עייף, כבר אמרתי את זה?

עייף זה רק מילה שונות לחוסר אנרגיה

חוסר אנרגיה זה רק מילה שונה לחוסר בכוח חיים

זה רק מילים, לא?
לא.

ואין לי כותל מערבי להישען עליו, להישען ולבכות ולא קבר של קרובי משפחה, בטח לא קברי צדיקים, היחיד שאני מחשיב אותו לצדיק זה החתול שלי. חבל שאני לא בגרמניה לאיזה ביקור חטף בקתדרלה (מאבן עדיף), ואם כבר אז בסגנון גותי עם כמה גרגולים ואיזה שד שמקבל חנית מתנה מגבריאל. מה אני רוצה בסה"כ, לבכות?
ולא מצליח בטח כי זנחתי את הדת של אבותיי, עוד כשהייתי ילד זנחתי אותה. היא ברחה לי כמו חול בין הידיים, כמו יתוש ממחבט יתושים, עם הקללות והגידופים שזכיתי להן בשמה, בשם ה'אי-ההשתייכות' כביכול שלי אלייה, מסקנה שהם הגיעו אלייה בזכות השם והמראה שלי, סיבות טובות אין מה לומר ואני אומר 'בזכות' כי התפכחות מאמונה במין האנושי אמורה להגיע בסופו של דבר, אז אם כבר: יפה שעה אחת קודם.

החלפתי את השם שלי לא מזמן.

לא בגלל זה.

אז מה קרה לה? לדת..
היא הוחלפה בדת אחרת שהוחלפה בעוד אחת ולא מזמן באיזה רעיון אבסטרקטי שאני לא מצליח להסביר לאנשים, גם שאני רוצה בכך. ובאמת אחרת הוא המילה האופרציונאלית פה, שורש א-ח-ר בלי הרבה אחריות אבל עם הרבה הרגשת חרא, שאגב זה אנגרמה של השורש הנדון. כמו אורח לא רצוי במסיבה שהתבררה כאירוע פרטי, אי אפשר לתאר את זה אחרת.

סטאג'רית לרפואה אמרה לי פעם שהורידים שלי הם חלומה של כל רופאה. עכשיו שאני חושב על זה שתי סטאג'ריות אמרו לי את זה. בהזדמנויות שונות thank you.

ואני הוא חלומה של כל פסיכולוגית אני אומר לעצמי, אין סוף לכמה שאפשר לבצע פה נתיחות (פסיכולוגית thank you). כמו "שעור האנטומיה של ד"ר טולפ" של רמברנדט אפשר להדגים את הכשלים הלוגים במחשבה שלי או סתם דפקות רגשיות ומאווים חסרי שחר לעוברים ושבים. נוהג טוב היה להולנדים במאה ה-17, נתיחות פומביות מול קהל, תיאטרון רפואי הייתי קורא לזה.

מה אני אעשה עם עצמי? אולי לא כדאי לעשות כלום פן יהיה יותר גרוע.

הכל אני אפטור לבד או שיפטרו אותי או ירשמו 'נפטר' בסוף השם על חתיכת אבן. פטר הגדול 'טפו-טבויו-מאט' אבל יהיה פה שימוש בפועל המזויין הזה. על גופתי המתה יהיה בו שימוש וגם היא לא שווה הרבה, אולי לבעלי אוב וכאלה. אתם מכירים בעלי אוב? תפנו אותם לבלוג...
עכשיו שאני חושב על זה בעצם יש מצב שאני יהיה אחלה זומבי, כן. כל החיים שלי התאמנתי לזה. ללכת חסר מעש, להוציא קולות לא ברורים –מוזרים בחצי פה, איפשהו בגבול בין אנחה לגחמה מבטי העוברים ושבים מופנים אליי וממני הלאה. חוסר רצון לדברים טובים כמו גם לרעים, פשוט חוסר רצון, עזבו-תי-בשקט בחח-יייכם, מבט חלול לפעמים מתחלף בלחלוחית או עפעוף לא רצוני, ולא פחות חשוב גוון אפור לצבע עור תוצאה של ישיבה מרובה מול המחשב בחדר בו התריסים מוגפים. אאייין, לא יהיה עוד זומבי כמוני, מופת ודוגמא לכל הזומבים ולאלו שעתידים לבוא. אפילו אכלתי תולעים פעם עכשיו שאני חושב על זה, ודווקא לא בתפוח, באגוזים. רואים שום דבר לא לחינם, fucking karma.

אבל אנשים, עזבו אותכם ניתוחים, תולעים וזומבים. אפילו דת בילדות עזבו אותכם. תחשבו רגע למה אני מזיין לכם ת-שכל עם כל המלל חסר הפשר הזה? למה אני יושב מול המחשב בשתיים שלוש בלילה ומקיש על המקלדת?
בטח כי היה לי חרא שבוע ואני לא רוצה לדבר עליו. אז דיברתי על הכל חוץ ממה שקרה באמת. את זה אני משאיר לחברים, ישפר גורלם אבל בעיקר שפר הגורל שלכם שאתם לא צריכים להקשיב ל-spoken word גדוש תועבה, לא צריכים להכיל את כל השטויות הלא רציונאליות שהופכות לפחדים ומלכודות ונוס במוח הקודח -קודר הזה.

אף פעם לא חולה בגוף, אבל תמיד חולה בנפש. אין מה לעשות אי אפשר להנות מכל העולמות.

God bless the dead           

 עייף  אז  דלק

פגיע

ולא פחות מזה

מטרה לקליע

מילה, מחווה, או מבט הרֶאי

מילה, מחווה, או מבט ארעי

מתפזר במוחי לא מוצא...

הרגשה פרוצה

הצצה חטופה

החבאה לתוך

עולם מצועצע

הצצה מבפנים

המצאה משונה

שוב בחוץ,

מֶעוּיַין

מחשבה עיוורת, מציאות טרופה

ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת, לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח. גפיים רועדות. לא מֶקוֹר.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.  

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

מהיכן מפליגות אוניות ולאן עפות הציפורים?

נערה בשם שחר חייכה לעברי וכמו חַזְרַה בָּה, הפנתה מבט. היא לקחה את רגליה ורצה ממני למרחק של חמישה מטרים, הסתובבה שוב וחייכה. מה את רוצה? שאלתי (ובִפְנים שמחה). עשר שניות שנראו הרבה יותר מזה ונעלמה מעבר לפינה, נסחפת בנחיל של אנשים.
נשאר עומד במקום, רגליים ממוסמרות לקרקע

,.,.

פסיק אחרי נקודה אחרי פסיק אחרי נקודה. וברקע סימן פיסוק מסוג אחד: סימן שאלה, מיליונים ממנו

מאות מיליונים. וכשמתרחקים מהם רחוק, רחוק. מחזיקים את המקש האמצעי בעכבר ומסובבים את הגלגלת אחורה מגלים שכל אותם סימני שאלה בעצם יוצרים ריבוע, ריבוע אחד גדול מלא בצבע שחור,

דיו שחור עשוי מיליוני יצורים מיקרוסקופים מתים, נפט דם הארץ ... או שעשוי מ-שמש, שמש ענקית בוהקת בצהוב זוהר, צהוב קרניים. שמש מלאה, שמש צהריים, כמו אישה בהריון בחודש שמיני, שמונה ירחים וטבעות סביב ...  הולכים עוד אחורה, ועוד, ועוד. ואותו הדבר שנראה כמו ריבוע מתגלה פתאום כנקודה. סימני שאלה אינסוף שיוצרים בסופו של דבר נקודה. שיוצרים בתחילתו של דבר נקודה ...  איפה שאין שום דבר, שום דבר לא היה ושום דבר גם לא יהיה. שממה בגודל אלפי שמשות, שממת מוות או דממה רועשת, דממה שמכילה את העולם ונופלת ממנו בעת ובעונה אחת, מסע בחלל, דמעה שנופלת רחוק ומתרסקת לאלפי רסיסים בוערים על דש השרוול.

ושוב שקט-זמזומים.

                                                                                  מה זה?

                                                                                       ?

[נקודה משותפת], כזאת שכולנו עומדים עלייה באיזשהו מקום או זמן  בחיים שלנו, עומדים ומנסים להחזיק מעמד.   לא.   לא עומדים- כזאת שכולנו נתלים עליה ומנסים להחזיק מעמד בכל רגע בחיים שלנו . ואז... אז בא הרגע שכמעט נופלים ומעט אחר כך באמת נופלים ו-נשאר רק לתפוס בקצוות הנקודה שעכשיו חזרה והפכה לריבוע. בנקודה הזאת חושבים קצת על החיים. חושבים קצת שזה הרבה בעצם, חושבים את הקצת הכי הרבה שחשבנו עד היום.

[והחיים עוברים אל מול עינייך]
ואז...?

ואז.

 _________________________________________________________________

 ________________________________________________________רוח אינסופית_______ 

 _________________________________________________________________

וחושך אינסופי,

וזה אני?- אַפֶלָה ופֶלֵא - אני
ואיפה הנערה ההיא, איפה המלאך ההוא, חמדת נפשי, איפה שחר?

בשחר אינסופי תר אחר שחר

איפה שחר? שאל אותי האופק בעודי צף בחלל, נטול משקל ושמח שהכל נגמר. במקום ממנו רואים את הכל ולא רואים כלום.

ולא ידעתי מה לענות לו. ולא רציתי להיות מושלך בחזרה לארץ. רק אני והאופק מתחת. כמו ענן, כמו זבוב שהמריא מעבר ליכולתו, חסר חמצן נוסק הוא למטה במסלול מעגלי.

ושחר

ומה שחר רצתה?    

שאלתי את עצמי רק כדי לשמוע את אותו קול מהדהד:
"ומה אתה רצית?" שאל האופק, ולא ידעתי מה לענות לו

[......................................................................שקט...............................]

ולא ידעתי מה לענות

רק הכאב

ואז עבר הזמן

ועוד

ועוד

ועוד

ועוד

המשיך הוא לעבור

ונפגשנו ברקיע העשרים ורביעי של הגן השמימי של בריכות הלוטוסים 100 שנה אחרי שנפלתי מאותה נקודה, אחרי שנפלתי מאותה תהום. הריבוע אליו מוסמרו ידי וראשי התלתל כמו נעליים על עמוד טלפון

ושחר ענתה לי,

היא אמרה:

אתה מדבר על רצונות אבל כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה על אופק, רק שהוא לא היה בנמצא, ולא יכולתי להכיל את השמחה, ואתה היית שם.

 [  " ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת,

       לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח.

        גפיים רועדות. לא מקור                                               ]

היא הייתה כנה איתי,

העצב,

השחר רצה להתאחד עם האופק, ואני נשארתי שם בתדהמה, שוקל בעד ונגד, חושב, מתלבט. מיוזע-מזועזע נשארתי שם בינות מאות אנשים עסוקים, ממהרים, בבוקר לא עוצר לשנייה. התייבשתי שם לא בשמש, נרטבתי לא בגשם, מתתי שם עם דופק 90 ונשימה סדירה

Tell me why do we build castles in the sky?

פגיע

כמה מיותר... אבל בלתי נמנע. למרות שבכל זאת מיותר.

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R

תשווה כל רגע לרגע המוות ותבין מה החשיבות היחסית שלו בחיים שלך.

הפאשלה / פאדיחה בתיכון.
הרגע שהבנת שהוא/היא לא מעוניינ/ת.

תחושת ההקלה אחרי ההרצאה שנתת בכיתה, אחרי המסיבה שלא רצית ללכת אליה, אחרי ההתמודדות עם הפחד.
הערב עם החברים שאתה מוצא את עצמך מתגעגע אליו חצי שעה אל תוך הנסיעה באוטו הביתה.

הפגישה עם אותו אדם יקר, שבדיעבד התגלתה כפגישה האחרונה, לחיים היו תוכניות משלהם.

ברוב התחומים בחיים, כמו במשוואה במתמטיקה, פחד זה גורם ששווה לצמצם אותו.

שלשום חבר אמר לי: ש"מתמטיקה לעומת פיזיקה זה תחום מופשט. אבסטרקטי-רעיוני כמעט". פעמים רבות אני חוזר למחשבה שאם הייתי יכול להוריד קצת מהדברים שאני עושה ולהוסיף במקומם דברים אחרים, הייתי יכול להשיג הרבה יותר. אבל איך אומרים? "השטן נמצא בפרטים הקטנים". הרגלים מושכים אותי למטה וכתוצאה מזה שינוי פתאום הופך למטרה לא פחות נחשקת מהבת של השכנים.
אם אתה אחד מברי המזל, האנשים הנדירים שמצליחים להיות באמת רציונאלים, אז תוכל להגיע רחוק בחיים האלו. או ע"פ היוגה (אם ניו-אייג' עושה לך את זה), 'תשיג שליטה על המחשבות ותהילת עולם תמתין בפתח'.

סף כאב גבוהה תורם לעשיית קעקועים ופירסינג/ עשיית קעקועים ופירסינג תורם להעלאת סף הכאב.

ביצה ותרנגולת

מוות רוחני גרוע אלפי מונים ממות גשמי/ לסכן את החיים שלך למען מה שאתה מאמין בו.
לחיות את החלומות של אנשים אחרים זה אפשרי. אבל רק אם אותם אנשים עד כדי כך חשובים.
לסכן את החיים למען מה שאתה לא מאמין בו. רק אם הכרזת מלחמה על האמונה בכבודה ובעצמה.

תשאל את עצמך: מה אתה עושה כאן בכלל? או לפחות, תחפש את הרגע שגורם לשנה שלמה של מאבק, התלבטויות וצעידה במקום להיות שווה את זה.
Which makes it all worth it 

סגירת מעגל - איך בכלל אפשר אחרת?

           C  >  O

נתיחה 1.

מנסה לסלק אותך מהמערכת שלי

לנשום אויר נקי

נקי מזיכרונות, מריח השיער שלך, נקי מתקווה

כבר הגיע הזמן

כבר מאוחר

יום אתמול שהפך למחר

וחוזר חלילה

תחושה חלולה

מנסה להיאחז בדבר כלשהו

אפלה

וכל הרעיונות

כל המחשבות - התיכנונים - החלומות

הם הפכו למים שסוגרים עלי עכשיו

מי תהום

מי ביוב, מי שפכים, שכל כך התענגתי

לשתות ולהתרחץ בהם רק לפני שבוע

ואין בי משהו מיוחד, למרות שמנסה

ואין בך משהו מיוחד, למרות שרק זה אני רואה

ובו, אותו שלא מכיר

מסלול מהיר לקיר, בור מאפיר,

רוצה ממני, אישוש לעצמה

מחפשת, ברמה כלשהי, הבנה

מקומות אפלים, עליהם פנסים פתאום

מקומות חלולים, מתוכם לנשום

להתמוסס, לתוכם לזרום

אבנים, לסדר ערימות ערימות

וספרים לכלות לכלות

באש הרצונות להסתנוור

חלומות למגר

אם לא איתך, עם אחרת

אף פעם לא לותר

המחיר?

אני עצוב יותר

2.

ולמרות הבטחות שהבטחתי לעצמי

שזה לא ניסיון ראשון

לא שני

זה כואב אותו דבר

ועוד פעם יורד דוק ערפל

יום מחר

עוד פעם מחפש משמעות

עוד פעם טעות אחר טעות

בחילה.

רק נשימה

לי מוצא אחרון

לסובב את הספל ביד

להתעמק. בכל פרט

במן נכות שכלית

מדמיין עצמי אוטיסט

אובדנות של אגואיסט

ומבטיח לעצמי, לא להבטיח שום דבר

אף פעם.

יותר