א' כל, כל כך עייף לאחרונה,
שבוע מתיש מבחינה פיזית וכתוצאה מזה נפשית (זה גם פועל הפוך)
והמחשבות נודדות לכיוון שבוע
שעבר מלא הבטחות לחופשה בקריביים, ארוחות בוקר קונטיננטל, לדברים טובים אחרים שלא
יקרו בסוף.
סבא קורא עיתון על ספסל -בחלון, גבר מזוקן קורא חדשות Ynet בנייד שלו –באוטובוס איפה שאני כרגע.
שאלתי את עצמי בנושא
אי-הביטחון הכרוני שאני מרגיש כל הזמן. אין תשובה. שאלתי בנושא החוצפה הזו שפורחת
אצלי לאחרונה כמו חיידקים על צלחת פטרי, גידול קטן במוח. אין תשובה.
כמה אנשים אכזבתי השבוע? לפחות
שתיים, אולי שלוש. אחת שמאוכזבת ממני תדיר, יחסים במשפחה כמובן.
אכזבה מתוקה, כשהיא הרגש היחיד
היא חייבת להיות.
ואני עייף, כבר אמרתי את זה?
עייף זה רק מילה שונות לחוסר
אנרגיה
חוסר אנרגיה זה רק מילה שונה
לחוסר בכוח חיים
זה רק מילים, לא?
לא.
ואין לי כותל מערבי להישען
עליו, להישען ולבכות ולא קבר של קרובי משפחה, בטח לא קברי צדיקים, היחיד
שאני מחשיב אותו לצדיק זה החתול שלי. חבל שאני לא בגרמניה לאיזה ביקור חטף בקתדרלה (מאבן עדיף), ואם כבר אז בסגנון גותי עם כמה גרגולים ואיזה שד שמקבל חנית מתנה מגבריאל. מה אני רוצה בסה"כ, לבכות?
ולא מצליח בטח כי זנחתי את הדת של אבותיי, עוד כשהייתי ילד זנחתי אותה. היא
ברחה לי כמו חול בין הידיים, כמו יתוש ממחבט יתושים, עם הקללות והגידופים שזכיתי
להן בשמה, בשם ה'אי-ההשתייכות' כביכול שלי אלייה, מסקנה שהם הגיעו אלייה בזכות השם והמראה שלי, סיבות טובות אין מה לומר ואני אומר 'בזכות' כי התפכחות מאמונה במין האנושי
אמורה להגיע בסופו של דבר, אז אם כבר: יפה שעה אחת קודם.
החלפתי את השם שלי לא מזמן.
לא בגלל זה.
אז מה קרה לה? לדת..
היא הוחלפה בדת אחרת שהוחלפה בעוד אחת ולא מזמן באיזה רעיון אבסטרקטי שאני לא
מצליח להסביר לאנשים, גם שאני רוצה בכך. ובאמת אחרת הוא המילה האופרציונאלית
פה, שורש א-ח-ר בלי הרבה אחריות אבל עם הרבה הרגשת חרא, שאגב זה אנגרמה של
השורש הנדון. כמו אורח לא רצוי במסיבה שהתבררה כאירוע פרטי, אי אפשר לתאר
את זה אחרת.
סטאג'רית לרפואה אמרה לי פעם
שהורידים שלי הם חלומה של כל רופאה. עכשיו שאני חושב על זה שתי סטאג'ריות אמרו לי
את זה. בהזדמנויות שונות thank
you.
ואני הוא חלומה של כל
פסיכולוגית אני אומר לעצמי, אין סוף לכמה שאפשר לבצע פה נתיחות (פסיכולוגית thank you). כמו "שעור האנטומיה של ד"ר טולפ" של רמברנדט אפשר
להדגים את הכשלים הלוגים במחשבה שלי או סתם דפקות רגשיות ומאווים חסרי שחר לעוברים ושבים.
נוהג טוב היה להולנדים במאה ה-17, נתיחות פומביות מול קהל, תיאטרון רפואי הייתי
קורא לזה.
מה אני אעשה עם עצמי? אולי לא
כדאי לעשות כלום פן יהיה יותר גרוע.
הכל אני אפטור לבד או שיפטרו
אותי או ירשמו 'נפטר' בסוף השם על חתיכת אבן. פטר הגדול 'טפו-טבויו-מאט' אבל יהיה פה
שימוש בפועל המזויין הזה. על גופתי המתה יהיה בו שימוש וגם היא לא שווה הרבה, אולי
לבעלי אוב וכאלה. אתם מכירים בעלי אוב? תפנו אותם לבלוג...
עכשיו שאני חושב על זה בעצם יש מצב שאני יהיה אחלה זומבי, כן. כל החיים שלי
התאמנתי לזה. ללכת חסר מעש, להוציא קולות לא ברורים –מוזרים בחצי פה, איפשהו
בגבול בין אנחה לגחמה מבטי העוברים ושבים מופנים אליי וממני הלאה.
חוסר רצון לדברים טובים כמו גם לרעים, פשוט חוסר רצון, עזבו-תי-בשקט בחח-יייכם, מבט חלול
לפעמים מתחלף בלחלוחית או עפעוף לא רצוני, ולא פחות חשוב גוון אפור לצבע עור תוצאה של ישיבה
מרובה מול המחשב בחדר בו התריסים מוגפים. אאייין, לא יהיה עוד זומבי כמוני, מופת
ודוגמא לכל הזומבים ולאלו שעתידים לבוא. אפילו אכלתי תולעים פעם עכשיו שאני חושב
על זה, ודווקא לא בתפוח, באגוזים. רואים שום דבר לא לחינם, fucking karma.
אבל אנשים, עזבו אותכם
ניתוחים, תולעים וזומבים. אפילו דת בילדות עזבו אותכם. תחשבו רגע למה אני מזיין
לכם ת-שכל עם כל המלל חסר הפשר הזה? למה אני יושב מול המחשב בשתיים שלוש בלילה
ומקיש על המקלדת?
בטח כי היה לי חרא שבוע ואני לא רוצה לדבר עליו. אז דיברתי על הכל חוץ ממה שקרה באמת. את זה אני משאיר לחברים, ישפר גורלם אבל בעיקר שפר הגורל שלכם שאתם לא צריכים להקשיב ל-spoken word גדוש תועבה, לא צריכים
להכיל את כל השטויות הלא רציונאליות שהופכות לפחדים ומלכודות ונוס במוח הקודח -קודר הזה.
אף פעם לא חולה בגוף, אבל תמיד
חולה בנפש. אין מה לעשות אי אפשר להנות מכל העולמות.