כֵּנוּת

טוב, אני רוצה להקדיש את חודש אוגוסט בבלוג להכין את העיצוב החדש שאני מבטיח לכם כבר איזה שנה פה.
חברים, מכרים, אקסיות וכאלה בפאנל משמאל, ושיר הייקו מיוחד שתפור עליכם לצד "התמונה".
זה אומר שאני אעדכן פחות ואעבוד יותר בחדר האחורי ובתקווה בסוף החודש זה עובר לסטאטוס 'מוכן'.


אז מה בינתיים
חשבתי היום (ואתמול, ושלשום, ושבוע שעבר, ובכלל) על איזה עניין, ודיברתי עם חברים טובים שזה ככה בגיל שאנחנו נמצאים בו.
זה בעיקר מתאים לדייטים ולהתחיל עם בנות לכל מי שמתעסק בזה כרגע. גם בנות שרוצות שבנים מסויימים ישימו לב אליהן עכשיו כשאני חושב על זה.
אז ככה, אם אתה בקטע של מישהי אתה לא יכול להיראות כאילו אתה יותר מדי בקטע שלה, למה יש בזה את הפוטנציאל להרתיע, לבוא לה מהר מדי, להיתפס כאובסיסיבי/ סטאלקר וכאלה, ובכלל לא מתאים למחזרים מנוסים. אהמהמה, זה ברור לכם שזה הדבר הכי מזויף בעולם. מה קרה למגזינים הישנים, הספרים, הסרטים, האופרות, באלט, תיאטרון שצרכנו ואנחנו צורכים, קולטים שם את כל הנארטיב הפאסה הזה של הוא מאוהב בה מעל הראש והוא מכריז על זה בראש חוצות ולכל זר בכל פינות הרחוב. ממש! זה ממש יעבוד בעולם שלנו, ישראל מאה 21 וכאלה... ואשכרה חבל.
א' כל אולי גם היא בקטע, אחת מאותן אנשים נדירים שלא מפחדים להראות שזה הדדי או שיש עניין (זה עניין של סיכוי אם היא כן - שימו פתק לאל הסטאטיסטיקה). ב' כל ברמה פראקטית, טקסי החיזור האלה לוקחים הרבה זמן ואנרגיה, אתה יכול "למהר עם זה" ולסכן את זה על הדרך אבל אולי זה שווה את הסיכון. ג' כל יש מלא אנשים שמפספסים ובגדול שהם מעצבים את עצמם לאור האידיאלים של התרבות החצי-רקובה שלנו, יש מצב שהיא כן מסוקרנת או בקטע שלך אבל היא תפסול בגלל שלא עמדת בדרישת סף של not doing it right. זה העניין בסופו של דבר, רובן לא מחפשות אמת אלא מעבירות אותך מבחנים. יש דרישות סף שנקבעות על ידי שכבה מצומצמת של אנשים במדיה ובתרבות שלנו והיא אומרת: כדי לבוא לחתונה צריך לשים 400 ש"ח, כדי לבוא לראיון עבודה "עדיף" שלא יהיה עלייך שרוול מלא, כדי להתחיל לדבר עם בנאדם צריך להציג את עצמך מנומס כזה, להגיד שלום, מה העניינים?
תדחפו את זה! אתם מחזיקים הרבה דברים יצירתיים בביצים בצורה הזאת, אולי זה טוב למען השפיות כביכול שלכם אבל בחיי שזה מוסר כפול ואזיקים לאמת, לפשטות ולכל האנשים הטובים שאני מכיר וסובלים מזה. ולכל מי שקוראים לבלוג שלו 'כנות', ואולי לעוד כמה.

כשאת יוצאת איתי את יוצאת עם פילוסוף (פעם אמרתי)

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

יוֹפִי שֶל תִקְשוֹרֵת יֵש לָנוּ

כּשֶאַת לא אוֹמֶרֵת לי אַף פַּעַם

אֵיךְ אַת מַרְגִישַה

יוֹפִי של עַתִיד יש לנו

כְּשֵּכּל מַה שאני רוֹאֵה זֶה שַחוֹר,

עוֹד מִסְפַּר עַלַה בַּמִשְקַפַיִים

יוֹפִי, זֶה כּל מַה שֵאַת רוֹצַה שֵאָני אַגִיד לַך

ודְבַרִים מּכוֹעָרִים מֵהַחלוֹן

כִּי הַאָמֶת זֶה לא מִעִנְיַינָיִך,

וכּל פִּינָה שֶל יוֹפִי שֵהַיְיתַּה

הִתְלַכְלֶכַה בֵּכִּתְמֵי הָהַכְּחַשָה,

הַכְּחַשָה עַצְמִית

כּחֵלֶק מִמִשְחַק מֶתּוּחְכַּם

שֵאֶיִן בּוֹ מֶנַצְחִים

אֵלַא אִם הַטְוַוח הָקַצַר הוּא מִעִנְיָינֵיְנוּ

יוֹפִי,

אַנִי אוּכָל לֵהַגִיד שֶהַייְתָה לִי חָבֶרַה
אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס חָבֶרַה, אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס

surreal /  so-real

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

   פעם יצאתי לדייט בתל אביב, עם בחורה בשם איה. ביקרנו גלריות לאומנות שבמקרה התפרשו לאורך רחוב אחד והיו סגורות לרגל איזה חג ביום חול. הלכנו הלכנו ובסוף פנינו מהרחוב לנתיב שנמצא בסמוך לבן יהודה שם מצאנו גלריה פתוחה סוף סוף. נכנסנו לגלריה ולא ראינו כלום, בערך מה שרואים בטלויזיה אבל ממוסגר. דיברנו.

   דיברנו הרבה על דברים לא חשובים ככל הנראה. במבט לאחור זה כמעט נראה שהדייט יצא מכלל שליטה. בסוף ההליכה הדרך הביאה אותנו למסעדה זולה ליד הטיילת שם הזמנו את המנה שהכי אי אפשר לקלקל (בטח צ'יפס) וחייכנו הרבה בלי סיבה. היה קר אז שמתי עלייה את המעיל שלי לשמע בוז רועם מצד החברים שלי יומיים לאחר מכן. "היית צריך לחבק אותה" הם אמרו, "אידיוט", "פספסת את הסימן שלך". אבל אם חוזרים לרגע בו ישבנו במסעדה והרעפנו מחמאות על הנוף דווקא עלו שאלות חשובות.

   היא שאלה אותי כמה חברות היו לי ואני שאלתי אותה את אותה שאלה מקווה למספר חד ספרתי בלב. התשובות היו די מספקות ואחרי המסעדה יצאנו לטיילת של הנמל והלכנו יד ביד. אני הלכתי עם פרפרים בבטן והיא עם קשרים בלשון, הרגשתי את עצמי יותר טיפש מאי פעם עם מתקפת המחושים הזאת, עם השמחה.

קרוב לתחנת האוטובוס תפסתי את עצמי בשקר כשאמרתי לה כמה אני כבר מצפה לפגוש את כלב הזאב החדש שהם הביאו הביתה בעוד המחשבות רצות ל'מה נעשה בחדר'. הגענו לתחנת אוטובוס וגם זה האחרון התקרב ואז קרתה טעות קטנה, תאונה ב'טקס הפרידה'. אני אמרתי משהו כדי למשוך את תשומת הלב שלה לפני שהיא עולה לאוטובוס ופניתי לנשק אותה על הלחי, רק שהפניית תשומת הלב עבדה טוב מדי והיא הפנתה את הראש יותר מדי ככה שהשפתיים שלה היו מול השפתיים שלי שהתקרבו לנשק את הלחי ונישקו את הפה במקום.

   כל זה ערך בערך שתי שניות. שנייה להפניית הראש ושנייה לנשיקה, הרבה פחות זמן משלוקח לי לרשום את כל זה עכשיו. היא פנתה לאחור, שמאלה הלאה ממני ונכנסה לאוטובוס. בדרך הביתה חשבתי על כמה אנחנו דומים, שנינו ילדים יחידים לאמהות חד הוריות, שנינו לומדים פסיכולוגיה, צמחונים, עובדים באוניברסיטה. נזכרתי במראה נערת הצופים שלה והרגשתי טוב עם עצמי, סוף העולם טוב אם לומר את האמת.

   יומיים לאחר מכן היא נפרדה ממני אחרי ששלחתי לה שיר אהבה באי-מייל. הייתי צריך שבוע כדי לתרץ את עצמי בפני כל החברים שלהם סיפרתי.  

 בשבילו                                                                         בשבילה

סימנים סימנים                                                                ברהיטות קולחת         

רובם סתומים                                                                  רוקדת בין שלוליות

חור בנשמה                                                                    אם אהבה מתפתחת

דברים קטנים                                                                  turn it off

תפסיקו לקרוא בבלוג הזה

בפיסת הרפש האינטרנטית הזאת

בִּיצַה שאין חוזרים ממנה

חור של מלריה, של תולעים, של צואה ואיידס

אני מתכוון לכתוב עכשיו על נושא שכולכם שונאים ככה שכדי שתפנו את המבט עכשיו ולכו לגלוש במקום אחר. "לגלוש" הם קוראים לזה. "לגלוש".

הצחקתם אותי לגלוש... אתם רוצים לגלוש, לכו לים לגלוש, לכו לים בחורף לגלוש, לכו לים בחורף לטבוע-לגלוש. מזדיינים שחושבים את עצמם.

שאלתם אותי 1000 פעם בחודשַיים האחרונים אם עשיתי את זה?

אם הלכתי לזונה.

וגם ציפיתם לקבל ממני תשובה ברורה על זה, תשובה חד משמעית, כן?

שאלו אותי 1000 פעם שנה לפני כן

אלף פעם שאלו אותי אם אני הומו, שאלו אותי אם אני gay, אם אני queer, אם אני מתרומם, אם אני fag, אם אני bi?

to bi or not to bi that's the question
ולא עניתי להם פעם אחת, בטח לא פעמיים. עניתי להם 1000 פעם, כל פעם תשובה אחרת למזדיינים

כאילו שזה אומר משהו (אנא קוראים יקרים תרדו לבלוג שלי, תרדו לתגובות למטה ותסבירו לי כאן ועכשיו מה לעזאזל זה אמור להביע) (מה לעזאזל זה אומר שאני הומו, שאני הולך לזונות, שאני בקטע של קטינות, שלא עשיתי ביד שלוש שנים, שאני מסיים כל משפט בסימן שאלה) מה לעזאזל כל זה אומר?

[נו, אתם כבר יודעים מה לענות לא או שעדיין לו] [תהפכו לו את ה-לא]

בואו נראה,

לה יש תיאוריה

ולה יש תיאוריה

וההיא בטוחה שהיא יודעת

וההוא בטוח שהוא מבין

fucking shit

[פוסט כזה בטח אומר שהגיע הזמן לברר איך פועלת אפשרות חסימת התגובות ב'ישרא']

אתם חושבים שאני לא רציני?

אולי אתם חושבים שאני משקר?

בואו אני אראה לכם עד כמה אני רציני.

אז למה אני חושב שזה חשוב, שזה לגיטימי, שזה נורמאלי, שזה בסדר, שזה מועיל, שזה מצוין, שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי

ללכת לזונות

החברה המגעילה הזאת, המתנשאת הזאת, היומרנית הזאת, הדו-פנים שהולך פה, הצביעות והפוליטיקלי קר-ריק  זה מעבר אליי.

[כל בלוג שאני נכנס אליו אני מגלה פוטנציאלים יותר אפלים של הנפש האנושית. מתי זה יגמר? אולי אני צריך לסגור את הרחם של כל הרוע הזה, את ה- port, אני צריך למחוק את חייל בדיל]

חזרה לנושא

בארץ הזאת, על האדמה הזאת אין לך סיכוי להשיג מישהי אם אין לך כסף

Fucking America baby
שתי טיפות מים ופני מלאך

אם אין לך אוטו או יותר טוב- אופנוע, אם אתה לא גר לבד או לפחות עם שותפים, אם אתה לא מזמין מישהי לחו"ל איתך- ככה ב'דרך אגב', אם אתה לא יודע לסחוט בחורה בעזרת ארוחה במסעדה דרוג חמש כוכבים במישלן או מתנות מרובות מסברובסקי

אז אתה לא משיג אף אחת.

אם זה לא לשקר, אם זה לא לשחק משחקים, אם זה לא "להיות חכם" – במובן הכי מגעיל של המילה, אז אני לא יודע מה זה!
עם יצאנית/ זונה/ נערת ליווי/ חשפנית/ מה שבא לכם  זה לפחות ברור. יש לקוח ויש מספקת שירותים, יש מחיר ויש הגדרת תפקידים ברורה ומקום לכל אחד, איפה כל אחד נמצא. בלי משחקים, בלי שטויות. אם היא רוצה להפגין חיבה קצת מעבר יש דרכים מאוד פשוטות לעשות את זה, יש דרכים להראות.

ומה אם אהבת אמת? הצחקתם אותי...

אהבת אמת זה עניין של גיל. נגמר בערך אחרי גיל 17. עשרים ושתיים לאלה שמבשילים מאוחר. זה דו ספרתי כפול אז זה כבר ממש גבול עליון.

אהבת אמת...

אז על מה הסיפור פה בעצם, בסופו של דבר? זה די פשוט. בסופו של דבר, בתמציתו של עניין, ב- bottom line  מדובר פה על סקס, על לעשות את זה, על להזדיין, החלפת נוזלים או שימוש בחוש הכי גס שיש לנו: חוש המישוש, שפתאום גם הופך לחוש הכי נשגב פשוט כתוצאה של כלכלת שוק, כמה זה נדיר להגיע למצב בו אתה משתמש בו לדברים של מעבר לאחיזה בחפצים והזזה שלהם ממקום למקום. כמה נדיר עבור חלק מהאנשים לגעת במישהי, במישהו, למשש, להרגיש, להעביר ידיים ולא רק.
ועוד פעם השאלה הזאת, על מה הסיפור פה בעצם?
ידידה שלי פעם אמרה לי שהיא הייתה מוכנה לשכב איתי כדי להוכיח לי שזה לא ביג דיל. ה-catch, קל להגיד דבר כזה כשאת נמצאת בקשר עם מישהו. זה כמו לזרוק איזה הערה של 'איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים'. הקשר בין המילים להווה-מציאות הוא תלוש בהחלט.

ידידה אחרת (או אולי שתיים או שלוש, לא זוכר) אמרו שאם הייתי מנסה משהו כבר הייתי גומר איתן במיטה. הם אמרו את זה בלשון עבר. בלשון עבר בלי להשאיר אופציות ללשון עתיד. (בטח לא ללשון הווה).

כאילו זה היה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפקט ההפוך אולי.

עוד איזה שתיים שלוש ידידות רמזו על נימפומניה, קצת יותר מרמזו על נימפומניה למען האמת. אם כי מילים, למדתי, יש לקחת בעירבון מוגבל.

הנהנתי להן בתגובה. מה עוד יכולתי לעשות? האמת, זה בכלל לא מפריע לי. ליברטניזם או סתם דפוק בראש.

כל אלו נראה לי קוראות פה, [פרצוף סמיילי {טקסט}]

מה אני אעשה, לא מוצא חן, שיפסיקו לקרוא

עוד יותר לא מוצא חן, שיפסיקו להתראות איתי

זה לא שזה ישנה משהו

זה לא משנה כלום

[מחזר אחר משברים כדי ליצור סדקים באגו שחושב שכל יום יומהולדת.] [מוליך את עצמי על פני תהום, כדי ליפול- לשבור את מָסֶכַת החרסינה המכערת את הפנים, חונקת חיוכים, מתווה פני ג'וקר, עוד אכזבה-עוד צלקת, עוד כישלון-עוד פצע כיב]

[_________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

_________בדידות אינסופית_______________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________

___________________________________ושואל את עצמי אם המוות יותר טוב_________________________
__________________________________________________________________________________]

[ממשיך כאילו מברירת מחדל, עוד רובוט בין השבע. השבע מיליארד שמרכיבים את הנחיל הזה שנקרא אנושות]

[ הרבה/] [ארבה]

מישהי לחבק ולנשק מול טלויזיה בשישי בערב

חה חה חה חה חה

[עיניים מתמלאות לחלוחית]

כל פוסט שאני כותב אני יותר רוצה להיעלם,

אבל משום מה משאיר הכל

אולי הסוף יבוא מהר יותר ככה

כן,

בחזרה לנושא

אז בעצם ללכת לזונה היא הדרך היחידה שאני יכול להשיג סקס בצורה הגונה במציאות הזאת. לא להגיע למצב של date rape או להשקות את הבחורה באלכוהול, להכהות את חושיה בעשן של בנגים או בולים פסיכודלים. לא להיות זקוק ל- mind games, לרדת על כישורי הנהיגה שלה, על תשומת הלב המיותרת שהיא משקיעה בגבות-שיער-תכשיטים, על חוסר הידע שלה במכוניות או בבורסה. לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לרסק את האגו שלה, להוריד את ההגנות שלה בדרך להורדת המכנסיים.

This tug of war, this puppet master shit is not for me 

אם לא הבנתם אין דרך ישרה להיכנס למיטה עם מישהי, כל הדרכים פתלתלות. לכן אור הישועה, וישוע עצמו התלוי לאורם המנצנץ של הכוכבים בחשכה, הוא הרובעים האנונימים של תל אביב, רחובות צדדים וסמטאות אפלות שנפתחות אלייך כמו מתנות חג מולד לילד בן ארבע מתחת לעץ.  

אולי הכי עצוב זה שאני לומד,

כל יום אני לומד. עד שאני כבר לא רואה את המקום שאני עומד עליו הרגע. שאני עומד עליו כשאני כותב.
שאני עיוור בהתנהלות שלי ביום יום, שאני זקוק לרגעים של משבר, רגעים של הערה, של הארה, בדידות של יום שישי בערב כדי להבין מאיפה כל זה, מאיזה מקום זה מגיע. מאיזה מקום אני מגיע.

לפעמים אני אומר לעצמי,

(אחרי שחברים אמרו לי פעם אחר פעם)

עזוב אותך שטויות, דבר איתן דוגרי, אתה רוצה סקס, אל תסתיר, אל תייפה, אל תשקר

אבל אז נזכר שאין דירה, שאין אוטו, שאין יותר מדי כסף.  נזכר שאין כלום.

זה עדיין לא מספיק לכם?

אולי יש עוד משהו...

כמו רסקולניקוב בחטא ועונשו. אני לא רוצח את הזקנה כי היא עשתה לי משהו רע, או איזה נזק לאנושות, לא מנקמת דם ולא משנאה מוצדקת. אני רוצח משנאה סתם, משנאת חינם. רוצח כי זה משהו שאני צריך לעשות, שאני צריך לעבור אותו, שהחיים הובילו אותי אליו בדרך לא דרך, דרך לא ברורה.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה, וזה הרעיון היחיד שנמצא שם לגבי איך.

[עכשיו כל הפמיניסטיות יצאו עליי – כמו שהם עשו לי בדינמיקה קבוצתית באונ' לפני שנה, ביתרו את המילים שלי לגזרים ומשם את שאריות הכבוד העצמי שלי]

בחברה שמעמידה כל כך גבוה את עניין העמידה. מעמידה את עניין הזקפה. גבריות, אסרטביות, ויאגרה, פיק-אפ-ארטיסט, קצין בצה"ל, "עם כמה בחורות היית?", "לאסייתים יש זין קטן", "הוא ידע איך לתפעל אותי",  אז באמת יש לי ברירה? באמת יש לי?

אתה רוכש ניסיון מיני בכל דרך אפשרית, ואז משקר את דרכך לתוך קשר או לתוך נישואים. האלטרנטיבה: שזורקים אותך לכלבים, כלבים בשם "בתול בן 40", כלבים בשם לוזר, בשם אפס, כלומניק, פרייר, הומו. כלבים עם יותר שמות מהספינקס, עם יותר ראשים מסרברוס בשאול.

אז באמת יש לי ברירה?

[Let the feminist bitches out and tear the poor stupid fool to shreds]

כל פעם שבחורה מתגלה כעוד מסננת סדרתית, כל פעם שעוד קשר פוטנציאלי יורד לטמיון, כל פעם שאת לא עונה לי לטלפון, כל פעם שאת מתחמקת בעוד איזה תרוץ עלוב (והם כולם עלובים), כל פעם שעוד ידידה מרימה דגל של friends zone, שעוד אהבת חיי טוענת שאני משתמש במילה הזאת סתם, שאני לא יודע מה זה.

כל פעם נשבר הלב

ונשארות רק המילים

(והכאב בפנים)

כל פעם שעוד פעם נשבר הלב

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שאין לב ונדמה כאילו הוא מעולם לא היה

אני חוזר ואומר:
"שיזדיינו כולן, אני הולך לזונה"

מוציא את הפתק האפור המקופל מתוך התיק, ההוא שמסתתר בין פנקס הרשימות לקונדומים בנרתיק המשקפיים ומסתכל על המספרים הכתובים בעט כחול.   

זה לא מסובך בסה"כ, אני אמא שמאיימת על הילדים שלה שיצטרכו לכרות להם את שיניים אם הם יאכלו ממתקים, אבא שמנופף בחגורה שלו אל מול פני הילד המבועת 100 שנה לפני היום במחוז נורמאנדי שבצרפת, אני מוציא קלף מיקוח, מנופף בו מול הפנים ומאיים.

[ומה היה קורה אם לא היה לך אלטרנטיבה?]

[אבל אתה ממילא לא משתמש בה. אתה אומר שזה שווה משהו בתור קלף מיקוח. קלפי רפאים יש לך שם]

עזבו אני אלך ובטח לא יעמוד לי מרוב לחץ, אבל זה כבר פוסט אחר.

נו?

פוסט אחרון שאתם קוראים אצלי?

כן,

יופי,

בתכלס, אין לי סיבות להפיץ את הארס הזה ברבים, את ההרס. ארס פואטי משהו, ארס פואטי.
זה שהנשמה שלי מפלרטטת עם עזאזל בשנתיים האחרונות לא אומר שאתם צריכים להתבוסס באותה בריכה של דם.

לכו למקומות יותר טובים. איפה שהרקע של הבלוג לבן והטקסט ירוק. תמונת הופכין כרומטית של מה שקורה פה, אולי זה יתברר כתמונת הופכין גם מבחינת התוכן.

אז זהו, שאני מנסה פה להפיק משהו אמיתי בניגוד לרוב השבוע שלי. בניגוד לרוב החיים שלי.

אבל הכי אמיתי זה:

*

*

*

שאם אני באמת אלך, זה יהיה אקט הייאוש הכי גדול שאני מסוגל אליו.

הדגל לבן הכי לבן והכי קרוע שתוכלו למצוא.

אם אני אלך, אז הנשמה שלי היא באמת לא לי.

כי ברגע שאני אעשה את זה אני אאלץ להשתנות

וזה הדבר שאני הכי מפחד ממנו.

[God bless their soul]

[

[
[

]

[שם קובץ: 'שקרנים']

[God bless]
]

[
]
]
[שם קובץ: 'זונות']

cellar-fcp בשביל האומן

נגד האקסית הראשונה

חברה ראשונה

על היות שנינו כל כך צעירים

על היות שנינו יותר מדי דומים

על שאהבה אותי יותר מדי

אהבה אהבת אמת

ועל שלא הגנה על עצמה, ועכשיו מאוחר מדי

מילים שנאמרו

כמו לחשים הנלחשים בלילה

מהדהדת בזיכרון

והיד ליד השפופרת  

מלאך שטען בתוקף שהוא לא, לא פחות מהנאה מזוכיסטית

נגד האקסית של בין לבין.

רומן,            לא.

חלום ליל חורף.

עדיין לא נחתם,

למגינת ליבן של כל השאר.

(אתה לא הבנאדם שאתה מנסה להציג את עצמך כמוהו)

גבר אחד

שתי נשים

פעם שלוש ילדים

רחוק התפזרו הקרשים

ל"ג בעומר

מה שהיה פעם חוקים

דוּקים מֵשַחְקים

נגד האקסית המיתולוגית

שלוש תמיד מספר טיפולוגי

אם כבר, אז יותר פתולוגי

\/.

שאולי לא יודעת שהיא נכנסה לספרי ההיסטוריה בצורה כזאת.

\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.

כתב אישום

על רגישות יתר, שבסוף הרגה גם אותי, לקח לה זמן

על נטל האחריות שאני נושא גם היום

ועל תחושת חוסר אונים שמלווה אותו כצל

את בטח לא תאמיני לי

אבל זה היה

מהר מדי, היה מתאים מדי, זה היה מושלם מדי

זה לא יכול היה להימשך

והמסך ירד דווקא משום שהוא אף פעם לא עלה

נגד אקסית החולמים, ניסיון יחיד וסופי

כתב אישום בן האשמה אחת

על שקרים

לא הייתה צריכה לומר לי ש...
אף אחד [מעולם] לא שמר על קשר

29 שנה אף אחד לא שמר

אנשים כמו עלים ברוח

חזיונות בבוקר סתיו עטוי ערפל

אנשים בעיר גדולה, עוברים ושבים

[אף פעם לא נשארים]

אמרה וקיבלה בדיוק את מה שהיא ביקשה.

ואני? אני קיבלתי 'את המגף', ואני לא מדבר על ירח דבש במילאנו.

שקרים, או סתם make believe

Sweet nothing

נגד הידידה הנצחית, שלוש שנים עד שעשיתי ת-צעד

על שבחרה לספר דווקא לי על כל הדברים שאני לא רוצה לדעת

שאני לא צריך לדעת

לספר,

על החולשה שלה לגברים

על שאומרת כן מהר ומצטערת קצת אחרי זה

על שלא ניתקה קשר עם אף אחד, אף אחד חוץ ממני

(אבל עוד פעם- מהסיבות הלא נכונות)

על תוכניות להקים משפחה כשהתקרבתי ותוכניות לרווקות נצח כשלקחתי הפסקה

ימך שמה

ושמי עוד יותר על שנתתי אמון

ונגד אחת שאני לא מזכיר

בדיוק מהסיבה הנ"ל.

תקראו לזה להתבגר

תקראו לזה להתפגר

\/.\/.\/

לעשות את כל מה שעד היום לא עשיתי

רק לעשות,

מנסה ליצור משהו יפה,

כֵּה..

חוץ מזה הכל נפלא

לייצר או להיעצר, אין דבר אחר

והבעייה היחידה היא שאנשים מרגישים את זה

גילאיי ה-20 זה שולחן בן 3 רגליים כשלרגל החסרה קוראים זוגיות

תשאלו את החברים שלכם, 9/10 יגידו לכם

המתנה הכי גדולה שמישהו יכול לתת לך זה לבלות זמן משותף ביחד, לאפשר את המרחב לגדול ביחד

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

כתיבה זו הצעקה השקטה

_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-

מעשה סדום

קצת אומנות קונספטואלית

אבל חסר חשיבות. ותמיד חוזרים אל
שקט

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm