כֵּנוּת

אשכנזים [לבנים] עם כלבים בדרום ת"א [השחורה] זה בערך כמו נערים אמריקאים [ירוקים] במלחמת ויטנאם [האדומה] עם M-16
ועכשיו תגידו את זה מהר חמש פעמים רצוף

הריאליטי של העתיד יגלוש מעבר לגדות המסך הקטן ויפלוש לכל בית ספר, לכל משפחה, לכל הכרות בין העתידים להיות חברים

ובו יתבצע מופע כישרונות / ראיון הכרות / מתן ציונים והערכה לכל משתתף בהתאם לכמות הלב והספונטאניות של הביצוע שלו

amatures יהפוך לסגנון הפורנוגרפי המועדף

והטלויזיה או מה שיחליף אותה ישדרו רק אנטי ריאליטי בצורה של צוות ליהוק של שחקן וחמישה במאים

לא משנה כמה אני מתעב, שונא, סולד, מקלל, מוקיע, מגנה את תרבות הערסים לסוגיה ולשונותיה השואבות מן הסלנג

אני לא יכול להתכחש ליכולת הכמעט קסומה שלהם לייצר: צחוקים, כיף, התרוממות רוח, כוח והרתעה סגנון מאפיה, תחושת כבוד בהשתייכות לקבוצה, והרגשת חיוניות כללית (אם כי המונית ומגעילה if you ask me) 

דרך שלמה

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

ק

28 מעלות בלילה

הבָּר מפוצץ

קַר

על מַעַלוֹתָיי סַפְרִי לי

לך לעבוד אמרה לי

לא במילים האלו

אִילוּ יָדַעתִי לֵהַקְשִיב

וכל כך אהבתי אותה

ח

מילה אחת

ותגידי לי לא

לעולם לא 

תַגִידִי לי

א

הדבר הכי קטן

הדבר הכי חשוב

נֵאֶלַם

כאילו מעולם לא היה שם

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

[1]

שמיים תכולים

אופק אינסוף
לעצור את הזמן
איתך
קרוב

שלוש ימים של שקט
חופש מהכל
על האי הזה
קילומטר מהחוף
האופק קרוב
אילו גם יום אחד
מה טוב

מי מלח
ואויר כמו קריבי נישא
טבע קדום
בתוכנו נמצא
גועשים רגשות
העלים נידפים
אינסוף ריחות

מאיתנו נודפים

רוחות מאחורי מפרשים

וכל רגע הוא דבש

וכל רגע מתוק

נעשה הוא עכשיו

כמו תינוק

כמו שרק בסרטים

כל רגע מרגיש רחוק

אני ואת מתחלפים

בינות ירחים
בין שמשות
עליות ירידות
הכל שווה את זה
איתך להיות

מרחבים נפתחים
חלומות
נהפכים לזכורים
נופים ממסמרים
הגוף שלך על שלי
החיים נגמרים

יום ראשון אינסופי

יום שני את איתי

וביום השלישי

מועקה

מַראַה לנו

יש כאן משהו אמיתי

חזרה לחיים

משפחה

זה בטח כולל הורים

עבודה

קו התפר 

מציאות מחשבה

הפסקה זיכרונות

ומזכרת יחידה

מתוך כיס החולצה

תמונה

[2]

נאים לקראת הסוף

סגירת הקשר

נעים לקראת הסוף

לא משנה מה

נשאר הרוך

נסגרים נפתחים

רואים אחת את השני

מתרחקים

ושוב מתחלפים

אני בוכה ואת
עם מגבונים לחים

מידת הרחמים

היא לנו אל

מזעור פגיעה

היא על בהונות והוא זוחל

עוד הזדמנות לחוש
להתנצל

מצב חדש

להסתגל

בסוף על התחלה

שוב מדברים

נזכרים

באותם שלוש ימים

רק לא

אי אפשר

נאבדים

עוד פעם נוגעת

הבל  פיך באוזניי

לחלוחית על שפתיי

מתכרבלים

כמו זוג צבים
באותו שריון מתכנסים

באותו בית דרים

מהעולם מתחבאים

שוב נעלמים

שוב קטנים

הרוח בשיער

ושוב מראה של ים

עם מישהי אחרת הפעם

ואת איתו

רחוק

אי שם

מספרים על זמנים

על עיתים

שלא יחזרו

זה בלתי אפשרי

אבל עדיין מדברים

בָלֶבַד נזכרים

אחד על השני

לא ממהרים

הפסקה בשיחה

כמו בדיקת ראייה

עיוורון רגעי

החיים נמשכים

הצורה

נמשכים את

נמשכים אני

הוויה

שלוש ימים

קילומטר מהחוף

שלוש לילות

אינסוף

אפור                  .

 
אני לא יודע את העתיד, אבל כשאני חושב על זה גם את העבר אני לא יודע

רציונאליות/ אתאזים/ מדע  הם לפעמים שריון ולפעמים כותונות שיער






להיות אדם מודרני זה מולטיטסקינג - לעשות מלא דברים ושום דבר בו זמנית
להיות אדם מודרני זה להיות זיקית - מניפולציות שמשום מה נקראות טאקט
                    להיות אדם מודרני זה חוסר כנות








תצטרכו לדמיין את המדבר עליו אני עומד עכשיו                                     [בדידות]                             [מלחמת עיראק III]

חסר לי פוסטים כאלו.ובכלל תיכננתי לרשום כאן שיר על האקסית הטרייה. "האקסית הטרייה" גורם לזה להישמע כל כך קליל, לא משנה שאני זה שנזרקתי פה.

בכל מקרה 'על מה אכתוב ועל מה אספר'? בכותרת רשום "פוסט מהלב (חיים אמיתיים)" אז ננסה לכתוב בסגנון.

מה הסיפור איתם? עם בנות? למה כל כך לא החלטי? כל כך הרבה מאחורי הקלעים? .. כל כך קסום?

באותה מידה כבר עדיף שאני אשאל מה איתם .. עם בני אדם? יצורים כל כך טראגים. משיגים מה שהם רצו כל החיים ומפסיקים לרצות אותו. עוזבים אותו ומצטערים על כך. בורחים, חוזרים, נלחמים, בוכים, צוחקים, חיים, מתים.

ואיכשהו 'אני תמיד בסוף לא בסדר': לקטר על אחרים, להתבכיין קצת ואולי באמת לא בסדר.

וכל הזמן שואל את עצמי, באנגלית:

what is this life?

שאלה אחת בראש מנדנדת

שאלה אחת בלב לא עוזבת

לא פעם התלוננו עלי בניסוחים כאלו ואחרים שאני כללי מדי, מעורפל, לא ברור, מוזר, הזוי... טוב הבנתם, לא?

זה למה אני צריך בלוג נראה לי. הוא באמת הפך לחלק ממני בזמן האחרון. בחצי-שנה - שנה האחרונה. עם הניסיון שלי להשקיע בכתיבה, עם שירה כמדיום האומנות העיקרי שלי כרגע, עם הפורקן לפרידה, האנשים שנכנסים לכאן, שלא לדבר על תגובות :)

היה לי ממש כיף אתמול. מאוד ספונטאני, אמיתי, מפחיד לרגעים. עם מישהי שפגשתי. לא חשבתי על זה יותר מדי לפני הפגישה. זה פשוט היה עוד דבר לעשות. לעשות וי. וכמו בסייף, אומנויות לחימה או שאר מיומנויות שדורשות ביצוע ברמה גבוהה זה עובד הכי טוב כשלא מנסים. כשתשומת הלב נחה במקום אחר ואתה מתפנה להיות כאן ועכשיו.

אני נכווה הרבה מבחורות בזמן האחרון אבל אתמול נכוותי תרתי משמע.

טוב השתזפנו, אבל המשחק מילים במקום  ^.^

יצא פוסט ארס-בלוגטי.

חייבת להיות מהשטן.

תחשבו על זה.

><  אתה אובססיבי, חולה (love-sick), מהופנט, לא יכול ולא מצליח לחשוב על משהו אחר, כמו בטראנס, זומבי.

רק אותה, רק עליה, רק איתה, כל השאר מאבד משמעות, מהלך בלילות, בימים. מאבד שפיות. לא רוצה לאכול, לא לפגוש חברים, לא לעבוד, לא ללמוד.

סהרורי, לא מצליח לישון, העתיד מאבד חשיבות, רק להיות איתה. מסומם על ריק, שיכור על בסיס יום יום. משתגע במעשים ודיבורים. יוצא מעצמך. הנשמה יוצאת.

><  וכשהכל נופל אתה הולך לגיהנום. אקספרס, כביש מהיר, 180 מעלות, נופל, מאבד את זה, בפרץ אנרגייה אדיר זה הכל יוצא וכולם שומעים.

צלחות נשברות, צעקות באויר, האשמות עפות. או אולי יותר גרוע, מלנכוליה מתוקה, התענגות על רגעים שלא יחזרו, דיכאון, מרה שחורה. רעל. מוות. 

><  וזה שאיבדתה כל ערך מוסרי בדרך זה כבר פרט שולי. כל מידה טובה נשרפה על אש ההקרבה שלך, על הברביקיו של הלב שלך.

השטן שותה את הדם שלך כמו יין וצוחק על הטיפשות, על התעוזה לעשות איתו עסקים. אתה משלם בריבית גבוהה. ריבית נושכת.

בפעם הבאה. בעוד עשרות אלפי שנה. אולי תדע. שלא לעשות עסקים עם אבא אדון. אחרי שתצא מאבדון. ותחזור לאדמה הטובה. זאת של בני האדם.

חושך_hell_flow_er_orr

הצלחתי להפתיע את עצמי לטובה היום.

הבנתי שהחלומות שלי רחוקים מלהיות מתים.

*אנחת רווחה*

בטח שנת חורף :)

 ביום הכי מעונן בקיץ מצאתי תקווה לימים בהירים יותר ולמרות שאני אוהב חורף הקיץ מעולם לא נראה טוב יותר.