כֵּנוּת

סמים
קשים
לנשמתי אקח
לברוח מכאב
ממצוקה
לכתוב מכתב

חטיפה
נסיעה ארוכה
חוצים גבול
הפסקה
אלוהים לא אוהב
אם בכלל הוא קיים

הפסקה

ורידים בולטים

אחרי המכות

ערימות אספירין

מגדלים

איתם לבנות

ערימות חזירים

כולם שבורות

סה"כ ילדות,

נשאר רק לחלום

על הכביש המהיר

לקוות

זונה יצור נתעב
לא בן אדם

לא שלי, לא שלך

ללקוח נשמתה

תנקוב מחיר

והיא איתך

הסרסור בעלה

משפחתה

לא אישה מאהבת

לא בגידה בשעת חשיכה

סתם חפץ למשיכה

לשימוש חד פעמי

לקיחה

פעם קדושה

ופעם נוכלת

פעם כוהנת

תמיד מרכלת

לפעמים לא אישה

קוקסינלית,

ממלכות נופלות ואת נשארת

בעלת ההיסטוריה הארוכה

היסטוריה של אלימות

ודורות של הכפשה

את המלכה

ראשונה מבין הנשים

עלייך חושבים

אבוקה

מצביאים כבר קראו לרגלייך

מדינות עוד ישתו משדייך

נשיאים ירדמו בחיקך
פועלים וכמרים, ואנשי עסקים

כולם

בין קורות מקדשך הם חסים,

לא בחירה

כמו מכוח עליון

הם צריכים

חזרה לקיטון הישן

וילונות אדומים

מאובק ומחניק

מבושם בריחות של זיעה

רעשים מזדמנים,

ישנה אני בו

ודמותי במראה

התפצלות

נאבדה הכרה

נשמה וגוף

כל כך עייף

ולרגע חשבה

שאולי חלמה

על מרתף,

על סאונה

בלי חלון

על רעש

פיצוץ של בלון

גוף מתעורר

נשמה נשארת

בוחרת לחלום

לא חוזרת

לא חוזרת

 

תראו

סרט טוב.

שנה: 1997
במאי: גאס ואן סנט



לקח לי עד החצי שלו כדי להתגבר על הסלידה שלי מסרטים אמריקאים. העלילה בקצרה:
נער גאון שמגיע מרקע קשה מתגלה במפתיע ע"י פרופסור מבריק למתמטיקה. הוא מוציא אותו ממאסר, משכנע אותו ללכת לפסיכולוג והחיים מקבלים תפנית שתשנה את גורל כל המשתתפים.

כמו שאמרתי העלילה היא מעל הממוצע במקרה הטוב אבל מה שמוציא אותו ממימי הביניניות הוא בטח השחקנים. מאט דיימון, רובין ויליאמס ומיני דריבר מפיחים חיים בדמויות. יותר חשוב מזה, הגאונות של ויל (מאט דימון) היא בעצם סיפור כיסוי לתסביכים האישיים שלו. בעיקר לחרדת הנטישה שאותה הוא מסווה בצורה חלקה בעזרת לשון ערסית וחזות קשוחה. רובין וילאמס בתפקיד הפסיכולוג מדבר עם ויל על מה שחשוב באמת שזה על צרכי השעה, בייסבול, בנות, ועל עצמו אם להיות יותר ספציפיים. או על שום דבר אם לומר את האמת.


למה אני מספר לכם אתזה? שאלה מצויינת.
הסרט הזה עשה לי משהו. הוא גרם לי לחשוב. דבר לא מיוחד בפני עצמו אבל הרגשות קדמו למחשבות, מה שגרם לאחרונות להיראות משמעותיות הרבה יותר.

ושכחתי לציין: בן אפלק גם כן מופיע בסרט. צעיר ויפה, לפני ג'נפיר לופז וטורי הרכילות. וזה עוד אחד מהנושאים שיש שם: נאמנות פשוטה, לאנשים בשר ודם. לחברים מהשכונה. הנה לכם סרט אמרקאי, לוקח את כל הדברים החשובים באמת (חברות, אהבה, יעוד, ואנשים מסובכים) זורק אותם לסיר ועושה מרק.
הדמות של ויל מרתקת במיוחד, וגם אם זה בגלל שמאט דימון הוא מזל מאזניים (שהפוך למזל שלי). היה לי כל מיני מחשבות מעניינות בנושא אבל עכשיו שאני יושב כאן שעה אחרי צפייה הם נראות לי סתם מחשבות. בטח היה לי overlap בין התרגשות למחשבות ממוצעות במקרה הטוב.
דבר אחד שאני כן אציין זה שויל כן העלה בי פלאשבקים של מזלות מאזניים שאני מכיר: למצוא את המרכז שלך באנשים אחרים, במערכות יחסים. לתת לתדמית הבחור/ה ממוצע/ת לשמש כנק' פתיחה ליצירת קשר. אולי הדבר הכי מסתורי בשבילי זה ה- חוש הומור, היכולת להיות מנותק מעצמך, קר אבל ביחד, להסתכל על עצמך מהצד. איך הם עושים את זה? שאלה טובה אבל בערך כמו לשאול: למה לציפורים יש כנפיים?


וגם היה שם את הדילמה הקלאסית של ללכת בעקבות הלב- להיפגע, עם סיכוי קטן ל- jackpot, לעומת להגן על עצמך ולא להיפגע אלא במבט של 10 שנים אחורה ובגדול. לעזעזל עם המזל מאזניים האלו. שקולים מדי.
אחלה פסיכולוג היה לו שם בשון (רובין וילאמס), הלוואי והיה לי ת-ביצים להפוך לאחד כזה בעצמי. לתת למטופל סורר לעשן במשרד יום אחד ולהחטיף לו סתירה יום אחר. לקחת אותו לטיול בפארק כשצריך ולשתוק כשצריך יום אחר. וכל זה כדי להתחבר למטופל שלי, לגרום לו להבין שאני עברתי את אותו חרא, שכל הפוזה של פסיכולוג זה רק מה שזה - פוזה. כמו כל מקצוע אחר.
גם לדמות של שון מתאים המזל של השחקן שלו - סרטן. גורם לי לחשוב ששחקנים בוחרים בסופו של דבר לשחק את עצמם. במודע או שלא במודע. לא בשונה מהבחירות שלנו בחיים.  











חיים כאן ועכשיו
משפטי חוכמה לאחר כך
שום דבר יוצא דופן
רק הקסם באותו האופן



















משקה: תה (סוכר חום, לימון)
ברקע: Noah and the Whale, youtube

אני לא באמת מגניב, רק נראה ככה

(לא הכוס מה שבתוכה - flipside)

או ניסיון להכניס צניעות לאופנה

חשבתם שטקס זה משהו שנעלם כשנעלמה הדת (או לפחות יצאה מהאופנה)

תסתכלו על קולנוע מודרני, כל סצנה וכל החזרות שקדמו לה. לא יכול להגיד בדיוק מה זה, אבל זה בטח טקסי

think again

כלואים בתוך חיים, שפה, מסגרות, תרבות שאחרים בנו אותה

(אבל, כל כך הרבה יותר קל, להישאר בכלא הזה)

הרי מי שבנה את כל זה גם דאג לקשט

   חומות של יאוש

אם הייתי מצליח לעזור השראה לכתוב משהו בטח הייתי כותב על:

1. חוסר השראה לכתוב

2. שבוע (X2) של משחקים בגיהנום (ראה ערך Diablo II)

3. שחייה במקום יוגה

4. געגועים למנזר בסן פראן

5. עכשיו זה רשמי, תחביב חדש: בישול

6. על סף לשנות דעתי/ הרשמותי לפסיכולוגיה אונ' ת"א

7. העבודה הכי מעפנה שיכולתי למצוא ואיך לא חשבתי על זה מקודם. באנגלית זה נקרא 'עודף'

8. סרטים דוקומנטריים במקום אנימה

9. בייג'ין 2008

10. ספרים

אבל מכיוון שהפכתי לאדם חומרני, קשה עורף מפונק, חסר רגשות שבכה בסך הכל פעם אחת בחצי שנה האחרונה אני אכבה את המחשב עכשיו והלך לישון.