כֵּנוּת

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

הראשון
בלשון זכר
בהשראת 11 סעיפי ה- מניפסט
פיליפו מארינטי ישתבח שמו לימים ארוכים

הצתה


הילוך שישי

1. סודות, ושיהיה לך סודות זה איסור מספר אחד
   
   
2. אל תשקר לאחרים ויותר חשוב אל תשקר לעצמך
   
   
3. אל תסתיר דבר מחברים, מכרים, משפחה, מאף אחד. אם ישאלו אותך תענה ללא משוא פנים ומיד
   
   
4. אל תנסה להיות עקבי, לך עם הרגש. אם משהו מרגיש נכון, לך על זה, אל תחפש הסברים או סיבות
   
   
5. אל תפחד לפגוע בדברים ובדיבורים, ה"פגיעה" רק משחררת ומביאה לתוצאות מהירות. אל תפחד לפגוע אבל גם אל תשאף לזה
   
   
6. אל תפחד לחשוף את המחשבות הכי סוטות, הכי מוזרות, הכי דפוקות שלך. את אלה על פחד וחוסר ביטחון. הם רק מחשבות, האנשים החכמים יבינו
   
   
7. אם הכנות של מישהו זה לא להיות בן אדם כנה תראה בזאת כמנדט לאיבוד החובות המוסריות שלך סביב אותו אדם. אם דופקים אותך תדפוק בחזרה
   
   
8.  תאמר את כל שעל ליבך אפילו אם נראה לך שזה לא ימצא חן בעיניי הצד השני. זה רק קיצור דרך להכיר אחד את השני מהר יותר, להביא את הקשר שלכם למצבו הסופי
    
9. דִבְרֵי פוליטיקלי קורקט וטאקט הם דברי שטנה ונאצה, שימוש בשפה ככלי לעיוות המציאות, רתימתה לצורכי השעה. אין הדבר כשר אלא אם נעשה הוא תוך שימוש בציניות
   
   
10. אין צורך להעמיד פנים שאתה אדם חזק. חולשה זה מצב טבעי, אנושי ורגיל. לא צריך להסתיר אותה. זה לא סותר את היכולת שלך להיות גבר, מלך או אליל בהזדמנויות שונות 
    
    
11. לך תמיד למרכז, תלך ללב, לבסיס,  למקור, להתחלה של הדברים, לך לראש, לדובדבן, לאיפה שנמצא הכסף. תמיד תימצא איכן שנמצאת האמת, המחיר כבד אך הפרס בלתי ניתן למדידה

כנות

כנות

   פעם יצאתי לדייט בתל אביב, עם בחורה בשם איה. ביקרנו גלריות לאומנות שבמקרה התפרשו לאורך רחוב אחד והיו סגורות לרגל איזה חג ביום חול. הלכנו הלכנו ובסוף פנינו מהרחוב לנתיב שנמצא בסמוך לבן יהודה שם מצאנו גלריה פתוחה סוף סוף. נכנסנו לגלריה ולא ראינו כלום, בערך מה שרואים בטלויזיה אבל ממוסגר. דיברנו.

   דיברנו הרבה על דברים לא חשובים ככל הנראה. במבט לאחור זה כמעט נראה שהדייט יצא מכלל שליטה. בסוף ההליכה הדרך הביאה אותנו למסעדה זולה ליד הטיילת שם הזמנו את המנה שהכי אי אפשר לקלקל (בטח צ'יפס) וחייכנו הרבה בלי סיבה. היה קר אז שמתי עלייה את המעיל שלי לשמע בוז רועם מצד החברים שלי יומיים לאחר מכן. "היית צריך לחבק אותה" הם אמרו, "אידיוט", "פספסת את הסימן שלך". אבל אם חוזרים לרגע בו ישבנו במסעדה והרעפנו מחמאות על הנוף דווקא עלו שאלות חשובות.

   היא שאלה אותי כמה חברות היו לי ואני שאלתי אותה את אותה שאלה מקווה למספר חד ספרתי בלב. התשובות היו די מספקות ואחרי המסעדה יצאנו לטיילת של הנמל והלכנו יד ביד. אני הלכתי עם פרפרים בבטן והיא עם קשרים בלשון, הרגשתי את עצמי יותר טיפש מאי פעם עם מתקפת המחושים הזאת, עם השמחה.

קרוב לתחנת האוטובוס תפסתי את עצמי בשקר כשאמרתי לה כמה אני כבר מצפה לפגוש את כלב הזאב החדש שהם הביאו הביתה בעוד המחשבות רצות ל'מה נעשה בחדר'. הגענו לתחנת אוטובוס וגם זה האחרון התקרב ואז קרתה טעות קטנה, תאונה ב'טקס הפרידה'. אני אמרתי משהו כדי למשוך את תשומת הלב שלה לפני שהיא עולה לאוטובוס ופניתי לנשק אותה על הלחי, רק שהפניית תשומת הלב עבדה טוב מדי והיא הפנתה את הראש יותר מדי ככה שהשפתיים שלה היו מול השפתיים שלי שהתקרבו לנשק את הלחי ונישקו את הפה במקום.

   כל זה ערך בערך שתי שניות. שנייה להפניית הראש ושנייה לנשיקה, הרבה פחות זמן משלוקח לי לרשום את כל זה עכשיו. היא פנתה לאחור, שמאלה הלאה ממני ונכנסה לאוטובוס. בדרך הביתה חשבתי על כמה אנחנו דומים, שנינו ילדים יחידים לאמהות חד הוריות, שנינו לומדים פסיכולוגיה, צמחונים, עובדים באוניברסיטה. נזכרתי במראה נערת הצופים שלה והרגשתי טוב עם עצמי, סוף העולם טוב אם לומר את האמת.

   יומיים לאחר מכן היא נפרדה ממני אחרי ששלחתי לה שיר אהבה באי-מייל. הייתי צריך שבוע כדי לתרץ את עצמי בפני כל החברים שלהם סיפרתי.  

 בשבילו                                                                         בשבילה

סימנים סימנים                                                                ברהיטות קולחת         

רובם סתומים                                                                  רוקדת בין שלוליות

חור בנשמה                                                                    אם אהבה מתפתחת

דברים קטנים                                                                  turn it off

לא רוצה להשתמש בקלישאה אבל היא מרגישה לי הכי נכון בעולם כרגע.
"יש לי את כל הגורמים להיות מאושר אבל אני לא"
נזירה אמריקאית - יפנית בהרצאה ששמעתי לא מזמן אמרה ש"שבגלל שאנחנו מחפשים אושר אנחנו מתרחקים ממנו". כמה שזה נכון.

אני "יוצא" עם כמה בנות לאחרונה ולמרות שמרכז הכובד של המשפט האחרון יושב על המילה "יוצא" אין לי שום דרך לדעת שזה הדדי. אפילו לא רגש הדדי אלא ההבנה הפשוטה שאנחנו בכלל "יוצאים". ואני לא אכנס כאן לרשימה עם סעיפים של איזה מרכיבים מתחברים יחד כדי לקבוע עם אנחנו יוצאים או לא. לצורך העניין ובשביל הדוגמא עצם העובדה שאני מתעקש לשלם עליה, נותן לה מחמאות, מתנות, וכותב מכתבי אהבה (וירטואלים) זה מספיק. את כל אלה ביחד אפשר לייחס רק לאחת מהן.
והנה עוד הבעיה שאני לא מצליח לחלק את הרגשות שלי שווה בשווה כמו שאני מצליח לחלק את הזמן שלי בינהן. הייתי מביא לאותה אחת את כל הזמן שבעולם אבל זה לא אפשרי כרגע. לא משנה, לפחות למראית עין זה מה שאני מנסה לעשות, להעביר קצת רגש אמיתי מאחת לאחרת, שלא ירגישו את האדישות והאנטיפטיות שמבזיקה אצלי בפנים כל כמה זמן. שלא ידעו שהלב שלי נמצא במקום אחר, עם מישהי אחרת.

אם מישהו היה נכנס לי לתוך הראש, עושה זום-אין הוא היה יכול לראות עד כמה אותו זמן איכות, זמן בילויים בכלל לא אמיתי. עד כדי כך שגם כשאני נמצא עם דייט מס' 2 או מס' 3 דייט מס' 1, האחת, לא יוצאת לי מהראש. כמו להגיד את השם הלא נכון בזמן סקס עם מישהי שהיא רק תחליף לזאת שאתה באמת רוצה.

ובחזרה לבחורות. שלא תבינו אותי לא נכון. אני תופס מכל אחת ואחת מהן. כל אחת והיופי שלה, הייחוד.
דייט 2 עם אורך החיים האלטרנטיבי: בלי עבודה, בלי דירה, בלי מקרר, אנטי קפיטליזם, חקלאות אורגנית, טאי-צ'י, היפית, חיוך לא מהעולם הזה ומערבבת אנשים כמו מים, מנגבת אותם עם פיתה וחומוס.
דייט 3 פרועה, חתולה במגפיים, לא היפית אבל האהבה חופשית, מטר שישים אבל לא מפחדת מכלום, אולר בתיק, מבאר שבע ועכשיו אצלנו קרוב לבית בתקווה. שלא תבינו אותי לא נכון הבחורה לא עבריינית יותר אשת חייל ולה מופת עם כבר. היא מנהיגה בקהילה - נפגשה עם חולדאי לא מזמן לאיזה פרוייקט דירות, היא מאמנת אישית בשילובים וגם לא חסר לה מודעות סביבתית עם חשיבה ירוקה ואוספת כלבים מהרחוב. קצת מתוסבכת בתחומים מסויימים אבל היי, מי לא בימינו?
ויש גם שתי הדייטים עם אותו השם 4 ו-5 לצורך העניין. האחת כבר נמצאת שם הרבה זמן, ברקע. התחלתי איתה לראשונה לפני 5 שנים נראה לי, אולי 6. אחרי זה היה לי קטע עם חברה הכי טובה שלה והמשכנו להיות בקשר ככה ככה בעוד היא הייתה עם החבר הראשון שלה, בנאדם שאהבתי והערכתי אז איחלתי להם כל טוב והתרחקתי. עברו 5 שנים ויצא שחידשתי קשר עם חברה שלה וככה גם איתה. התברר לי שהיא נעלבה מזה שלא כללתי אותה בפאנל הצד הנוכחי בבלוג, שמחתי לשמוע מזה למען האמת. עכשיו אנחנו שוב נפגשים.

דייט 5 שחולקת את השם עם 4 מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני כזה נהנה כשאני פוגש אותה שזה קצת מערער לי את מידת הדבקות ב-1, דבר מדאיג לכשעצמו אבל יש בו משהו משמח. סה"כ אני נפגש עם 4 לצורכי לימודים, או זה מה שעשיתי איתה בשבוע האחרון. באופן מוזר יצא ככה שדייט 4 ודייט 1 כמעט ראו אחת את השנייה. דבר שלא קורה בדרך כלל עם הבנות שלי אבל אוו מילא... אבל 4 היא משהו, באמת. diehard טבעונית, פעילה למען זכויות בע"ח, משדלת אותי לתרום מארוחת הצהריים שלי למען חתול הרובץ בסביבה. וכל כך מצחיק ביחד, אנחנו שני משוגעים. הכי טוב זה שלא צריך להסתיר את זה, ביחד כל העולם מרגיש משוגע ואנחנו נורמאלים. הכי היא עשתה לי את זה כשדיברנו על סקס בחופשיות מירבית אחרי שהיא ראתה אותי בפעם ה-4 נראה לי. הזכרתי את זה בפניה ולא קיבלתי על זה מכות, אמרתי שהיא נראית כמו יצור פרוותי קטן, פחות החלק הפרוותי.

יש גם דייט 6 אבל אני כבר מתחיל להכביד על הקוראים שלי, אז בהזדמנות.


כן כן. מסובך. כולם בחורות יפות, חכמות, מיוחדות, אני יכול להמשיך אתם יודעים...
אבל אם להוריד את הדיון ארצה (כמו כלב), לרדת מהענן הזה שאני תלוי עליו בחבל שרשום עליו "רומנטיקה" אז עובדות החיים מדברות בעד עצמם, או עושות רעשים מפחידים כמו כלבי שמירה או גדר חשמלית עם פיוז קצר.
ל-4 יש חבר, כבר 1.5 שנים. גם אותו פגשתי, מאחל להם כל טוב למרות שאני יודע שיש בי חלק שישמח במקרה והם יפרדו. היא כל הזמן אומרת שהם לא מתאימים אבל דווקא האמירה הזאת מחזקת בי את האמונה שיש להם משהו טוב שם. היא גם נוסעת לסין עוד שבועיים.
דייט 5 קצת מסובכת, ומאוד עסוקה. ההכרות הארוכה שלנו תורמת לביטחון שלי ולרצון לעשות עם זה משהו, שלא יתבזבז. אם אני חשבתי מחשבות בכיוון של שנינו אז בטוח שגם אצלה זה עלה. פה ושם. יש לנו ביחד מוזיקה טובה וסקרנות לגבי הדברים שאני עושה אז מכל כיוון יש לי תירוצים לפגוש אותה. אנחנו קצת דומים בהתנהגות אז לפעמים מדאיג אותי שאחד לא מאזן את השנייה. 
דייט 3 זה אחד הדברים הפחות יציבים שפגשתי. מזמינה אותי לפגוש אותה ועל הדרך אני פוגש עוד 2 ידידים שלה. הסיכוי הכי טוב שלי שיקרה משהו זה אם ניפגש במקרה ואני לא תיכננתי כלום איתה באותו יום! עדיף שגם יהיה לי תוכניות אחרות על הדרך. מן הרגשה כזאת שאלוהים מתגרה בכל מה שלמדתי על מערכות יחסים כשאני פוגש אותה. היא בן אדם חם על בסיס יומי (ולכולם), זה לא מפריע לי אבל אז היא הופכת לקרה תוך שניות רק כדי לגלות שפעם הבאה שאני מתקשר אליה היא "מאוד התגעגעה אלי ורצתה להתקשר בעצמה".
דייט 2 זה מקרה מוזר מכל הבחינות. כשניחשתי בת כמה היא התברר לי שטעיתי ב-10 שנים ככה. 10 שנים למטה! פאקינג מעיין הנעורים אני אומר לכם - תעשו טאי-צ'י. איתה הרגשתי שהכי יש לי סיכוי, בהתחלה אני התעסקתי יותר בלהתחבר עם החברה בטאי-צ'י והיא תמיד אמרה שלום, תמיד רצתה לדבר. אותו סיפור תמיד, קלטתי את המסר והתחלתי לפעול בהדדיות, התחלתי להשקיע ולתת תשומת לב ודי מהר (אחרי 2-3 פגישות ככה) התברר ש"אם זה היה רומנטי, היא הייתה יודעת את זה מהרגע הראשון".
טוב.




דייט 1, אווו דייט 1. לא, לא עכשיו.
על דייט 1 אני לא יכול לרשום פרוזה. רק שירה.
דייט 1 היא הסיבה שבזכותה אני יכול להמשיך הלאה. שסוף היא באמת סוף.

שום דבר עדיין לא ידוע לגבי דייט 1, לגבי האנחנו שבדייט 1. אבל בחיי שלא הרגשתי טוב לגבי משהו בסגנון כבר הרבה הרבה זמן.

להמציא את הגלגל מחדש

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.    



























 

כתפיים רחבות

חזה נאה שעיר

וכל הבחורות

נעצרות

ביום אחד בהיר

איבדתי אותכן

כתפיים של שחיין

לא עוד תוכלו בנות

למששן

או להתפעל סתם

זה ככה במקרה

ובלי תכנון בכלל

נגמר החוג שחייה

לא עוד אלך לשם

הגיעה מדריכה

רעה וקטנונית

לפני זה היא הדריכה

קבוצות של ילדים

הביטצ'ית התחרותית

כתפיים רחבות

וגם הגב ישר

תמיר, נאה, שזוף

הייתי

כמו גזע עץ תמר

אלים ובני אדם

בנות, עלמות וטף

לאן הלך עכשיו

ואיזה משלח יד

אבחר במקום שחייה

ואשייף גופי

הפכהו לתמיר

גבוהה, איכותי

אולי מכון הכושר

שם ערסים רובצים

או שמע כדורגל

לתת קצת פיצוצים

אפשר גם כדורסל

אשכנזים גבוהים

ואיך אפשר לשכוח

אתלטיקה קלה

ביחד עם רוסים

עזבו אותכם כתפיים

עזבו אותי בנות

עזבתי ספורט בינתיים

ספה וצ'יפס לי מחכות

8-)

D-:

[או התחלה חדשה - התפילה]

אני עדיין לא יודע מה אני עומד לכתוב בדקות הקרובות. רק יודע שזה בקטג' החולמים ושיש מצב טוב שירדו כאן דמעות.

חשבתי שהתגברתי עלייך בחודשיים האחרונים. הפסקתי לחשוב עלייך, הפסקתי לקוות, אפילו הצלחתי לצחוק על מה שמצאתי שם בינינו.
כמה טעיתי.

פגישה אחת וכל כך הרבה זכוכית שבורה.................. הרבה רגליים פצועות.

ואפילו לא פגישה ארוכה, מקרית כזאת של 5-10 דקות. מה שמפתיע אותי זה שדווקא היה לי קשה איך שאת נראית, שינית תסרוקות, מחייכת. כל כך יפה!!!

לעזאזל!

למה בכלל אכפת לי?
...

לא יודע. חייב להתנתק. לעזוב, לשכוח. לעזוב את תל אביב. לשכוח שתי לילות מהחיים שלי שנשארת לישון. 2/365 כמה קשה זה כבר יכול להיות? שתי לילות של חלומות מתגשמים. לא פחות לא יותר. אבל לעזוב זה באמת קשה. באמת... יש נסיבות מקלות לתירוץ הזה: חברים משותפים, סצינה, עיר גדולה שם הכל קורה, אפילו להקות ורחובות שאי אפשר ללכת בהם. יש מילה ברוסית - тусовка.

ואולי זה עונש מאלוהים. Divine Retribution על איך שגרמתי למלאך להרגיש. אולי, נסתרות הם דרכי האל. ונסתר הוא האל עצמו.

טוב זה כבר נהייה פילוסופי משהו. אם רגע חוזרים למציאות. יש אותי יש את 'בל יאמר שמה' המופיעה בכותרת הפוסט ועכשיו גם את ההתחלה החדשה/ התפילה. במה מדובר? לא הרבה, עבודה קטנה חדשה (ספרייה), כמו שרציתי. חונכות פר"ח עם ילדים יהודים-פלסטינים בפלורנטין ושנה אחרונה (בתקווה) באוניברסיטה בצפון ת"א. אם 2/3 יצליחו לי תוכלו למצוא את עבדכם הנאמן עם חיוך על השפתיים.

אבל ככה, כדי לסגור את החולמים כמו שהתחילו (אבודים מראש) כמה שורות פיוט.
יגמר כמו שהתחיל.

urban gypsy

urban monk

love triangle

with some old punk

be your shrink

be your lover

want a girlfriend

not a daughter

make it funny

make it sad

no health, no money

where's dad?

have some parties

have some wine

relationship relapse

all in good time

recoil lovers

manic sad

coffee showers

the good with the bed

spend one night

head over heels

trip together

expansive-cheap thrills

night's out

till the morning

sulky faces

all day yawning

rainbow curls

slippery kiss

beautiful agony

over nobody this

people change

feeling don't

love sore

sticks in your throat

deranged girl

naive kid

one less toy

to play with

יושב בבית קולנוע

בין אנשים זרים

יושב ונח

בין רגעים קצרים

שניות מהחיים

חושב נזכר

היום בבוקר

ומהרהר לחצות

את גבול המחשבה

ולשלם ביוקר

שלא להיסחף

לתהומות של יופי

שלא ליפול

בין הגלים

מהלומות לאופי

ורוגע אחד גדול

כמו רגע נצחי

ורוגע כאילו משום מקום

רוגע אמיתי

לנצח ישאר איתי

ריחות זרים חודרים

כה מוכרים

ריחות זרים

אך מאיפה

או בעתיד רחוק

הזמן עולה ביוקר

וזיכרון לרוץ איתו

מחר בבוקר

איבוד הכל

ועוד פעם אותו רגע

רוגע כחול

ופעם נוספת מפץ גדול

בשנייה אחת להיות

פה וגם שם

בשנייה אחת לחצות

גבולות

בשדה נעלם

וריחות של בדידות

וריחות של תקווה

ריח סיגריות בבר

וגם כוס המשקה הטובה

בלגן אהבה צפייה מתוחה

כמו אחרי הגשם

כמו ביום הראשון

החוקים הם כבר לא פועלים

נצלבו עם אור בוקר ראשון

ספק צלב, ספק קילשון

ובאוזן שוב אותו השיר

שוב אותו ההמנון

לעזוב את הסלע הטוב

על חופו של שרטון

רק לים הגדול, רק לחזור לישון

כמו רוגע נצחי