כֵּנוּת

פברואר 2013, אמסטרדם
מוזיאון ואן גוך

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

אתמול הייתי בירושלים. עיר שאני שונא.
למה אני שונא את ירושלים? מאוד פשוט.

   חרדים. ושנאה לכל מה שהוא לא אנחנו

   ממשלה. וכל הכסף נשאר איתנו בבירה

   האקסית משם. והיא מתה עלייה

אבל הפוסט הזה לא על ירושלים,

הוא על תל אביב

וככה זה הולך: 

כמו לבני אדם גם לערים יש אופי משלהם. ועוד פעם כמו לבני אדם גם לערים יש התאמה לערים אחרות, ליוצאי ערים אחרות ולבני אדם מסוימים. יש להן תכונות טובות ורעות, מוקדי עניין חיוביים, אתרי משיכה פטאליים, הרגלים חסרי תקנה, ודיירים שבאים להתיישב עליהם. כמוו למשל מושבות הפרעושים על הכלב שבחצר, או בטח, מושבות החיידקים השוכנות בגוף הביולוגי, בכל גוף ביולוגי. אז גם בערים יש מושבות של משהו, יש בהם מושבות של בני אדם,  בני אדם מיוזעים, עייפים, מתרוצצים, חסרי מנוחה וחסרי שקט, הם יושבים להם בינות גופי הבטון או האספלט של העיר, בינות הצורות הרבות שהיא מייצרת. בין אם מדובר על בתי דירות, פנטהאוזים, על מרתפים, ספסלים בפארק, דירות מכסה לנשים מוכות, בתי אבות למועדים למות או קופסאות קרטון מפוברקות של הומלסים במגרשי חנייה חשוכים,  בני אדם שורצים במקומות האלה, עושים את מה שהם עושים, מנסים לשרוד איכשהו.  
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק.

כי גם אם החיים היו טובים אלייך

העיר הזאת תבלע אותך.

אני הולך ברחובות ת"א והבדידות מזדחלת לאיטה דרך הורידים והעורקים של הגוף שלי. מתערבלת, מתאווררת, עולה כאילו דרך קנה הנשימה והריאות. יורדת, חוטפת כמה שוקים – מכות זעזוע שמגיעות ל משאבה-שק אגרוף שקוראים לה 'לב' וממשיכה ממנו הלאה כאילו מעולם לא הייתה שם. הרגשה מוזרה כזאת.
לא ברור.

זו היא

עיר של התחלות אבל בלי סופים

ואם כבר סופים אז בטח לא דיסני

עיר של חלומות, שבורים. חלומות שבויים רוב הזמן, גרסה יותר גרועה.  

של אינסוף הזדמנויות. לשברון לב, לאיבוד תקווה, לאיבוד אמונה. וזה לא שאני מצדד ביריבה ירושלים.

אין בעיר הזאת  שום דבר מפחיד אבל אם תסתכל קצת פנימה תבין שהכל שם בנוי סביב הפחד. אם תסתכל מעבר לחזות היפה, בנייני הבאוהאוס, פינות הירק. אם תסתכל מעבר לסופרמרקטים היקרים, לאורות הניאון בלילה, לאנשים לבושי רשתות אופנה קטנות, הולכים עם חברו הטוב של האדם לאורך שד' רוטשילד  תראה ש:

לכל רחוב החטאים שלו, לכל שכונה החטאים שלה. גניבה, קנאה, חמדת עוני ברובע אחד ואני לא חומד לצון כשאני אומר את זה. גאווה, יוהרה, התנשאות, ושנאת אנוש ברובע הסמוך. סקס, סמים, הלבנה, מעילה לא רחוק משם. תיעוב עצמי, חיתוך ורידים, חוסמי עורקים, נטילת כדורים בצד השני של השכונה.

     אבל כל זה לא חשוב, באמת, שום דבר לא חשוב באמת בעיר הזאת. הכל שחיטה כשרה. הצאן לטווח. שחיטה אבל העיקר שיעשה בסטייל. הכל פה מוקרב לאל האופנה בשמו המלא סטייל-איסי-מו, כל עוד הדבר נעשה בשמו, ואני מדבר פה על רוב הדברים, מותר האדם מן הבהמה, אבל אם יבעט, יזרוק על או יקלל את החתול של מישהו, אז דמו בראשו. ואתם יודעים מה? אני לא בטוח שכל זה עד כדי כך נורא. למה איסורים על נייר, איסורים בחוק אף פעם לא עזרו באמת. חוץ מללבות את הרוחות ולדחוף לכיוון ההפוך כסוג של התגרות אף פעם לא באמת הייתה בהם תועלת. במילים אחרות או מה שאני מנסה לומר פה זה שבעיר הזו יש חופש. חופש לבנות וחופש להרוס, חופש לחיות איך שאתה רוצה אפילו אם זה יפגע בך בסוף, ידפוק אותך בסוף, ימצא אותך בתעלת ביוב לצד הכביש בסוף, עם מזרק בזרוע ועיניים כחולות לא שלך, דופק של 0 על 60, 60 שניות, אבל חופש.

אין מה לומר

עיר של כיעור ושל יופי, עיר של זעם ושל אהבה, מהפכה של אהבה ומחאה של זעם, יופי של טוב לב בדרום העיר, כיעור של חוסר רגש בצפונה. וגם מבחינת הטמפרטורה ההבדלים מזעריים בלבד.

הבדידות הכי עמוקה שחוויתי, חוויתי בעיר הזאת.

בדידות שמתגלה רק בחיק הטבע, ועמוק לתוכו. טבע לבד בלילה מוקף בעצים, קולות זאבים וירח. טבע דומם בציור סוריאליסטי, תפוח נוזל. ככה, אותו דבר, רק בין מיליון אנשים, טבע עירוני. אותה הרגשה בדיוק. באמצע רחוב סואן, צעקות בליינים, צליליי באס מאולתרים מתוך בתי באוהאוס משופצים פחות או יותר או מתוך איזה מועדון מפוברק על איזו פינת רחוב, ממשיך ללכת, נהגי המוניות מחזרים על הפתחים. אין הרבה חפצים לגופי, אין מוקדי עניין, קצת בגדים, ילקוט עם ספר או שניים, ויש גם את הקופסא שמעלה זיכרונות, דרך חוטים דקיקים המתחברים לגוף באזור האוזן, צלילים בוקעים ממנה, נכנסים למערכות ביולוגיות של דם, שרירים ועצמות. וגם זה נעלם. הגשם. הגשם הוא המלווה היחיד.

     על מה אני חושב באותם רגעים, מוצא עצמי שואל: או אולי יהיה לכם יותר ברור אם אני אענה על השאלה הזאת מטפורית. איך זה נראה באותם רגעים? בגדול, אין לי תשובה, הדבר שהכי מתקרב לתשובה זה אולי תוכניות הדרמה האלה בטלוויזיה. ואיך הם עושים לז'אנר הזה צדק, איך הם עושים דרמה מכל דבר קטן, מכל שטות אפשרית, ובדרכים הכי זולות. "דרמה" הם קוראים לזה.
אז על מה אני חושב אחרי הכל? על הכל ועל כלום, רק עושה דרמות מכלום ומהכל. תוכניות לנטולי שכל, מחשבות לנטולי שכל. אבל מהסיבה הזאת מאוד אפקטיביות. בידור זול וטוב, מזון לעם.

רק לא להיחנק.

ובחזרה לכותרת

תל אביב הורסת, תל אביב בונה,

אבל בעיקר הראשון

העיר הזאת הכי כפוית טובה בעולם, או שכבר אמרתי את זה, עיר הראויה למילה בת שלוש האותיות, עיר אמיתית עם כל הבעיות, המשמעויות, המורכבויות של הצרוף הזה ע'-י'-ר'. צרוף שמכיל בתוכו את המילה "רע" ומכיל בתוכו את הצליל "אי" רק עם ע'. ע' או העין, העין שרואה הכל, העין העיוורת שרואה הכל. תשחק עם הסדר של האותיות עוד קצת ויצא לך "יער" במקום "עיר" קצת יותר פראי אבל לא בהרבה, קצת יותר מסוכן אבל בכלל לא בטוח עד כמה. אולי אפילו יש שם איזה "ראי" אחד, עוד פעם אות לא נכונה אבל אמרנו שלא ניתפס לקטנות, נכון? ועכשיו שביססנו את נזילות ההבדל בין האלפים לעיניות. ושדבר ראשון זה שצריך להחליף ביניהם, אפשר לראות שיש שם גם "ירא", מלשון יראה, זתומרת יש שם פחד, וזה פחד קמאי טהור, ואלו גם האושיות של המקום הזה. מרחב שבנוי על פחד. וזה אפילו לא משנה פחד ממה כל עוד הוא מתקיים שם בצורה כלשהי. כל עוד הוא ממשיך להתקיים שם בצורה כלשהי. הפחדים הם רבים ושונים והם לא נגמרים ככה סתם, באמצע משפט או קרוב לסופו. באמצע רחוב או קרוב לסופו. זהו פתח ביוב של פחד, פיר עבודות של פחד, מחסום דרכים בכביש של פחד. סתם עוד צינוק ליפול אליו באמצע שום מקום.

                                     העיר הזאת תבלע אותך

               שמש לילה

   מסתובב

https://www.youtube.com/watch?v=qivgseqgkvQ

אינסוף פגיעות

לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה דתית. או כפייה מכל מין וסוג.

מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).

ואם נחזור לראשון אז:
הדת של רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה.
אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה.
מדינת היהודים,,,  

\-/

/-\

רק אתה יכול לפגוע בעצמך
בודהה ו- סוקראטס.                     - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. 
הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.

Be strict with yourself and forgiving of other people
מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.

\-/

/-\

נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.


מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל...
רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום.
רק להסתכל מעבר לזה,    לזכור שיש מישהו שמסתכל.     לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.

המראות.
מסנוורים באור הלילה.

אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות.
הם תמיד היו אחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=3PrlzEtM824

אינסוף

תשווה כל רגע לרגע המוות ותבין מה החשיבות היחסית שלו בחיים שלך.

הפאשלה / פאדיחה בתיכון.
הרגע שהבנת שהוא/היא לא מעוניינ/ת.

תחושת ההקלה אחרי ההרצאה שנתת בכיתה, אחרי המסיבה שלא רצית ללכת אליה, אחרי ההתמודדות עם הפחד.
הערב עם החברים שאתה מוצא את עצמך מתגעגע אליו חצי שעה אל תוך הנסיעה באוטו הביתה.

הפגישה עם אותו אדם יקר, שבדיעבד התגלתה כפגישה האחרונה, לחיים היו תוכניות משלהם.

ברוב התחומים בחיים, כמו במשוואה במתמטיקה, פחד זה גורם ששווה לצמצם אותו.

שלשום חבר אמר לי: ש"מתמטיקה לעומת פיזיקה זה תחום מופשט. אבסטרקטי-רעיוני כמעט". פעמים רבות אני חוזר למחשבה שאם הייתי יכול להוריד קצת מהדברים שאני עושה ולהוסיף במקומם דברים אחרים, הייתי יכול להשיג הרבה יותר. אבל איך אומרים? "השטן נמצא בפרטים הקטנים". הרגלים מושכים אותי למטה וכתוצאה מזה שינוי פתאום הופך למטרה לא פחות נחשקת מהבת של השכנים.
אם אתה אחד מברי המזל, האנשים הנדירים שמצליחים להיות באמת רציונאלים, אז תוכל להגיע רחוק בחיים האלו. או ע"פ היוגה (אם ניו-אייג' עושה לך את זה), 'תשיג שליטה על המחשבות ותהילת עולם תמתין בפתח'.

סף כאב גבוהה תורם לעשיית קעקועים ופירסינג/ עשיית קעקועים ופירסינג תורם להעלאת סף הכאב.

ביצה ותרנגולת

מוות רוחני גרוע אלפי מונים ממות גשמי/ לסכן את החיים שלך למען מה שאתה מאמין בו.
לחיות את החלומות של אנשים אחרים זה אפשרי. אבל רק אם אותם אנשים עד כדי כך חשובים.
לסכן את החיים למען מה שאתה לא מאמין בו. רק אם הכרזת מלחמה על האמונה בכבודה ובעצמה.

תשאל את עצמך: מה אתה עושה כאן בכלל? או לפחות, תחפש את הרגע שגורם לשנה שלמה של מאבק, התלבטויות וצעידה במקום להיות שווה את זה.
Which makes it all worth it 

סגירת מעגל - איך בכלל אפשר אחרת?

           C  >  O

היסטורית, בחברות קדומות או תרבויות זרות לקחו בנים מתבגרים לבית בושת למטרות חניכה מינית, איבוד בתולין ומציאת גבריות על הדרך. ידע נרכש מספר שהדבר היה נוהג מקובל, ובטח אחרי מעשה בשיחה על שש-בש או קלפים. למרות מחסור בתיעוד היסטורי ומסמכים הרבה אנשים מסתובבים עם אותה תמונה של העבר בראש: גברים גסים וקשוחים, בנות כנועות ומתעסקות בזוטות. אם יש בינכם כאלו שצופים בסרטים יפנים, כשחצי מהם בערך זה על סמוראים ורונינים נושאי חרב, הסצנה בו מובילים חניך צעיר ויפה לבית בושות בטח לא זרה לכם. במקרה היותר 'גרוע' החניכה תהייה עם גברים אחרים אבל אז מדובר על ג'אנר קולנוע שונה במקצת. עם נלך איתכם down memory lane  לזמנים מיתולוגיים, פרה-היסטוריים אז החניכה המינית מקבלת ציווין דתי בו טקס המשכב עם הכוהנת הוא הריטואל שמחזיק את העולם, או מגן על הארץ מכובשים זרים. אם אלוהים שלנו צריך את המאמינים שלו / התפילות שלנו אז בזמנים קדומים אלות היו זקוקות לגברים שלהם. מה דעתכם על זה היום? ההיפים בטוח היו מסכימים: make love not war, literally.


אבל מה? דברים משתנים והיום הדבר מחוץ לחוק ורבים מזעיפים פנים ומכווצים גבות לשמע הצהרות בסגנון, ואולי אפילו בצדק. עם הסחר בנשים, הפלייה גורפת במשכורות בין המינים ותרבות הסמים שהולכת יד ביד עם הזנות באמת עדיף שלא לעודד שום פסיק ופיפס במערך הגורמים המורכב הזה.
השאלה היא האם בחירה אישית של פלוני אלמוני משכונת מעלה ירוקים באמת משנה משהו בחצר האחורית שלנו?
הוא אולי כמו עם הקוטב הצפוני השוודים הגיעו לשם הרבה לפנינו. בעזרת חקיקה חכמה, הפלייה מתקנת ומסורת חזקה של סוציאל דמוקרטיה הם הצליחו להגן על הבוחרות לעסוק בזנות בזכות ובחסד. בגדול החידוש שלהם הוא שמי שבוחרת לעסוק במקצוע העתיק בעולם מוגנת אוטומאטית ביד החוק. תחילה יש לה זכויות סוציאליות, ביטוח בריאות ופנסיה, אח"כ במקרה והיא סובלת איזה שהוא סוג של mal-treatment מצד לקוחות או סרסור יש לה זכות לייצוג משפטי בו באופן אוטומאטי היא נחשבת כפגועה ובעלת זכות לפיצוי או יכולת לתבוע את הצד השני. בקיצור מי שבוחר ללכת לזונה לוקח את האחריות לבחירה שלו או באופן כללי יש פה ניסיון להגן על מי שבאמת חלש במסגרת הזאת בעוד אלת הצדק העיוורת למציאות יכולה למצוץ. 
טוב נחזור למציאות. ישראל is far south.



וקצת זווית ראיה אישית שלא תגידו לי שאני מסתתר מאחורי פילוסופיה וספרים. בתור אחד שחולם להתפרנס מכתיבת משהו ואפילו לא משנה מה – שירה, עיתונות או מודעות בירחון 'בננה' אני לא יכול שלא להזכיר כאן כמה קטעים מכוננים, בדיוניים שקראתי והשפיעו על התפיסות שלי. טוב בגדול יש את 'זיכרונות מהזונות העצובות שלי' של גרסיה מארקס המוערך אותו שווה לקטוף גם אם רק בגלל השם. אבל איזה ביצים יש לסופר ששם את זה בכותרת של הספר שלו, אה?
יש את '11 דקות' של פאולו קואלו, האיש שכתב את האלכימאי. הספר ריאליסטי וכתוב בעידון, בעוד ה-title  מתייחס לזמן הממוצע שלוקח לגמור. לדעתי הספר קצת פיספס כשקואלו נתן לו טויסט בנאלי למדי של מיניות קדושה. עצם העיסוק בנושא יש בו משהו קדוש וניתן להעביר את זה באופן פחות מילולי מלהכניס לשם מושגים מטנטרה ותורות מהמזרח.
ו-יש את קטע היצאנית בתפסן בשדה השיפון. ע"פ כמות הפעמים שהזכרתי את סאלינג'ר בחודש האחרון כנראה שהוא ממש השפיע עלי. למי שלא מכיר הולדן מזמין יצאנית במלון שבו הוא שוכן במנהטן ובחורה צעירה (17) בשם בדוי, סאני, מגיעה ובעיקר רוצה לגמור עניין כמה שיותר מהר. הולדן שלא היה סגור על עצמו מתחילת הספר ונראה כאילו הוא שרוי במין טריפ אקזיסטנציאליסטי מתמשך לאורך הספר מחליט שהוא מדוכא מדי מכדי לשכב איתה ומבקש לדבר איתה במקום, דבר שסאני מתחמקת ממנו ובצדק(?). ככה או ככה נוצר שם איזה מצב אבסורדי בו סאני לא מבינה מה נסגר עם הלקוח הדפוק הזה ואחרי 5 דקות אפילו נדלקת מהמשחק הזה שהוא משחק איתה, היא מתיישבת עליו רק כדי לגלות שהבחור הוא dead serious. ככה או ככה הולדן הוא בחור הגון ובסוף הוא משלם לה למרות ניסיון סחיטה קטן מצד הבחורה עכשיו וניסיון סחיטה גדול מצד הסרסור שלה מאוחר יותר. סוף טוב. באמצע הולדן חוזר לפעילות המועדפת עליו: עישון סיגריות זולות ומחשבות על אח שלו שנפטר.        


אמרתי זווית ראייה אישית אבל מה אני מספר פה בעצם? על מה הפוסט הזה? אם לומר את האמת זה די צנוע, או אולי מביש זו המילה. בסה"כ מחפש תירוצים למחשבות שרודפות אותי לאחרונה. חברים סיפרו לי שהם הלכו ואני שכרגע מחפש חוויות חדשות, טרי אחרי הרחבה 2.4 מ"מ באוזן ומצלמת פלאפון שאני מבזיק מול כל מראה בסביבה כאילו על catwalk, מרגיש שזה now or never. המחשבה שמנחה אותי פה היא: מה עוד אני יכול לעשות כדי להסתכל אחורה קצת קדימה בזמן מעכשיו ולהיות מסוגל לומר 'שיש תקופות בחיים שלי שאני לא יכול להתגאות בהם'. אבל אם לחזור למציאות לרגע השאלה עכשיו היא מה יגמור אותי קודם הדילמות המוסריות או חשבון הבנק או שאולי יהיה לי חומרים לעוד פוסט...


















כוח או חולשה?

מימים ימימה

רוסי - כמיטב "המסורת"
















































עד אז,
חייל בדיל  
אכול חלודה

בעצם.
בעצם החזה.

לא יודע אם אני יצליח לתפוס את מה שחשוב באמת בפוסט הזה.
הבלוג נהייה יותר מודע לעצמו עם הזמן. ועם הזמן יבוא המרד. ובכל זאת תחושת הקסם שבליל יום שישי. חבל לי לפספס.

מה קורה לי בעצם?

- חוסר תקשורת ביני לבין אנשים קרובים.
עד שפיתחתי קלילות מסויימת באופי זה נראה שההצלחה הזאת יוצאת נגדי. זה כולל ס.מ.ס-ים נחפזים מדי, פרשנות מצד אחרים לגבי שטחיות מצדי ושאר אי הבנות בנסיון לשדר מה אני חושב/ מרגיש. הכי חשוב, עוד לא פיתחתי ספונטניות רגשית. לחבק/ לנשק/ לנחם כשצריך, כשחשוב. מתוך פעולה ע"פ מה שחשוב באמת במקום מתוך צורך להשיג משהו. למרות שאם חושבים על זה, זה בלא באמת הרסני, הנסיון להשיג.

- מאבק פנימי בין מילים לשתיקות. לא הגיע הבאלנס הנדרש באופן טבעי. או שמדבר יותר מדי או ששתיקה מביכה.נדירה היא הקרקע הטובה/דרך הזהב בין שני הנטיות האלו. כמו שכבר יצא לי ליעץ לאחרים השבוע. אל תתעסקי בנושא וזה יבוא מעצמו. Don't obsess.

בכל זאת, אם מסתכלים יותר עמוק זה הכל תלוי צפיות/ רצונות ממצבים. אם אתה בא ריק/ נקי/ פשוט לסיטואציה אז דברים כבר קורים מעצמם. אבל יש מקומות שהריקות הזאת באה בקלות בעוד שמצבים אחרים ממלאים אותך ולא נשאר מקום למצב כי אתה כל כך מלא בלהביע את מה שהתמלאת בו.

~ יושב מול המסך ובוהה בו. על מה עוד לרשום? יש כמה מועמדים אבל כולם מרגישים לי סבוכים מדי לפוסט נקודתי כזה.

טוב המועמד הכי מיידי, ברמה של משהו שמטריד אותי כרגע זה השאלה של לקחת סיכונים/ אופורטוניזם לעומת להתמיד/ עבודה קשה/ מטרות טווח ארוך.
בקצרה אם אתם בוחרים בשני אל תשכחו שעשיתם את זה בגלל הראשון. או אחרי שצלחתם אם הראשון הגיע הזמן לעבור לשני.
יש משחק מעניין בין השניים האלה. האחד לא פועל בלי השני. אני יביא דוגמא: התחלתה עם מישהי ויש לך דייט עכשיו הגיע הזמן להשקיע בבחורה: לפנק, פגישות, מתנות... או דוגמא הפוכה: החלטת להיכנס לעולם הקולנוע דרך עבודה בניצבות, אם הבמאי מציע לך שוט עם קטע דיבור או מגלה בך עניין חייבים חייבים לשכוח מהשכר הנמוך, התנאים המחפירים, והשעות לא שעות ולהתלבש על ההזדמנות. פתאום קיבלתם כרטיס כניסה. החלק הקשה בכל זה זה לא לשכוח את עצמכם, למה אתם עושים את זה מלכתחילה. חייבים מודעות. לענות למה שהחיים מבקשים ממכם (או, לפעמים, דורשים בצעקות) בהנאה ותוך ראייה של מה שקורה זה חלק מהמסע (ולא עובדות בשטח/ שיגרה אפורה).

   

טוב זהו, עייפתי.
ואם אני (בטח) ישכח לכתוב מחר אני מאחל לכולם, ובעיקר לחרדים שבינינו, שנה אזרחית נפלאה.
2012 כי סוף זה רק התחלה חדשה

ברקע
Loreena McKennitt - The Dark Night of the Soul

לכל מי שהתחבר לסגנון החדש שלי בפוסט הקודם שלא תתרגלו לי. הבלוג הוא א' כל שלי ואני משתמש בו, און יותר נכון מנצל אותו, לצרכיי הרגע. צרכים שלפעמים נדמה שמבדילים בין חיים למוות.

הצמא שלי לאמת לא מרפה ממני לרגע. החיים שלי לא דרמטים מספיק, לא מעניינים מספיק, לא נועזים, לא מופרעים, הזויים, אבודים.
טוב, אבודים אולי הם כן. (עצב של שבת בערב).
לא לוקח מספיק סיכונים, לא מספיק. בבודהיזם השתמשתי כתרופה נגד מחשבות על העתיד (לחיות בהווה והכל), איזה דת תעזור לי להוציא מעצמי יותר, להוציא את המיץ. להוציא ולא להחזיר, הכל בחוץ. כי לשם הכל הולך בסוף ממילא. לתולעים באדמה או לציפורי טרף באויר. שפכים תעשייתיים בנהר, ערפיח מפעלים מעל. כמו דג ברשת מפרפר. פרפר קטן, יום שמש אחרי גשם.

הצעצוע החדש זה טאואיזם. כמו שקוראים לחתול שלי (טאו). דת מדהימה - טאואיזם. כמעט דת של חתולים. הם דוגלים בדברים-לא דברים, של:
"פשוט תהייה", "עשייה בלא עשייה",  ושאר תפיסות שמקדמות את הפשוט ע"פ המסובך. במילים אחרות בדיוק מה שאני צריך. לפשט, להפחית, להתפשט.
זה מדהים כי מה שמסובך הוא מלכתחילה מסובך כי זה הדעה שלנו לגביו. אפשר לעשות משהו "מסובך" ולהיכשל (שזו גם תפיסה) בכובד ראש. אפשר פשוט לעשות ואז קורה משהו ועושים משהו נוסף וכל השאר תפיסות. או פרשנות. כמו החיים. גם החיים זה פרשנות.
זו תפיסה לא אקונומית אבל קצת חבל לי על בודהיזם. כבר פיתחתי אליו תלות רגשית ברמה כלשהי. אני מנחם את עצמי בעובדה שאני תמיד יכול לחזור אליו. אבל חלק מהעניין זה לא ליצור הגדרות שרירותיות אלא 'לעשות בלא עשייה'. את מה שמרגיש נכון. לזרוק את כל ההסברים ל"למה זה מרגיש נכון" לפח.
ובאותה הודעה, וטון מאוד לא טיפוסי לי, אני מבטיח לעצמי... (ואוו זה באמת קשה!),
מבטיח:  לא להתכחש ללב שלי, למרות שכואב. ללכת עם תחושת בטן במקום עם המחשבות בראש כי אינטואציה יודעת יותר. ואחרון חביב להיות סבלני עם עצמי, יחד עם כל הטעויות והשטויות שאני עושה. (ואלוהים יודע שאני עושה מספיק - גם כאלה שאני לא שם לב אליהם).
Ayumi Hamasaki אומנית שאני ממש אוהב אמרה בראיון איתה שהיא חושבת שהיא הצליחה כל כך כי היא 'הייתה אמיתית (honest)' לאורך הקריירה שלה. הייתה אמיתית עם עצמה ועם האנשים שאיתם היא באה במגע. מאוד שמחתי לשמוע את זה.


אבל אי אפשר לשקר,
עדיין חסר,
סקס, או סתם קירבה
הכאב שבדרך להגשמת חלומות (שמפורטים בפוסטים אחרים)
ואולי הכי חשוב, המחסום הזה
בין אידיאלים למעשים. בין היכולת שלי לעשות דברים וזה שאני לא עושה אותם. בין התקופה המדהימה הזאת שאני עובר (החיים - המתנה שניתנה לי) ל-אי היכולת לנצל אותה עד תום כל עוד המחשבה עליה נמצאת ברקע.
הכי הייתי רוצה זה (ועכשיו תתכוננו לדיבור New Age): לחיות על טייס אוטומטי, להיות מונחה ביד הרוח, לתת להחלטות שלי להעשות בעצמם, לבטל את האשליה הזאת של בחירה חופשית ולתת להזדמנויות שעולות בחיים להתאים כמו כפפה לידיים שלי ש"בוחרות" כל הזמן משהו.
כי מה זה גורל? משהו פטאליסטי שמוביל אותך לסוף כמו בטראגדיה יוונית?

לא.
גורל זה הידיעה שאת הזמן אי אפשר להחזיר אחורה ולכן לא משנה איזה בחירות עשינו בחיים ממילא נגיע ליעד הנכון.
הבחירות הן אותם בחירות, עם כל השיקולים, רק פחות הדרמה של "מה היה אם".
ואז החיים הם מה שהם אמורים להיות. החיים הם מסע. ואל תאמינו לכל מי שאומר לכם אחרת.

! VIVA LA VIDA

Cardigans - 3:45. No Sleep

או במילים אחרות לא קיבלתי מדליה.

(לא סתם 4 בנומרולוגיה נחשב מס' 'קשה')

מרגיש כמו אחרי מרוץ. אבל מרוץ בלי יעד סופי.

פילוסופיית חיים ומערכת ערכים 'פג תוקף' גררו אותי להרגשה של חוסר משמעות.

למה להמשיך לקרוא מה שאתה קורא, ללמוד מה שאתה לומד, לעשות את מה שאתה עושה אם אתה נאלץ להשליך את כל זה לפח שנה-שנתיים אחרי היום? אין לזה תשובה טובה אני יודע וגם השאלה עצמה לא 'פיירית'. ובכל זאת זו השאלה היחידה על השפתיים כרגע. קו המחשבה הזה לא מצליח שלא להביא אותי למסלול ניהליסטי של להופך למשורר נודד (משוגע), כמו אורמוז מהעיר השלישית מ"דיאבלו II" למי שמכיר.או אפילו יותר טוב כמו נזירי זן נודדים ביפן שכתבו שירי הייקו וחיו בדוחק בין מסע למסע. באמת הגיע הזמן לעזוב מחשבות, הכשרות, אימונים, חלומות, אידיאולוגיה וערכים ולפנות לעשייה.להסתפק בהכשרה בסיסית ולהתחיל ללמוד תוך כדי עשייה. תוך כדי עשיית טעויות. אבל ללא מחשבה נוכחת.

נמאס, נמאס! כמה אפשר. כמה אפשר לפקפק בעצמך!? כמה אפשר להיות חסר ביטחון עצמי!? כמה אפשר לעצור, לחנוק, לסרב, לחשוב, לשקול, לצום, להתלבט, להתחבט, להתייסר, לנסר שבבים ריקים של מחשבות לעוסות עוד פעם ועוד פעם. לטחון מים... ללוש קמח..?

{נסחפתי}

טוב לא נורא. זה בדיוק הנקודה.

בסופו של דבר הכל אותו דבר, כל האנשים עפר לעפר, כל האנשים אוכלים, יושנים, מחרבנים. כל מה שבין שתי אלה חסר חשיבות.

From dust to dust.

...

..

.

מילים ריקות ממשמעות. משמעות ריקה ממילים.

Final Meltdown

Kanye West - Hell of a Life

קצת

לא באמת

כן מהבחינה שעכשיו אני מרגיש כמו שתי חלקים, עבר והווה-עתיד.

לפני יומיים שלוש פגשתי חבר ישן מחוג קארטה. הפסקתי להתאמן שם לפני 3.5 שנים וכל הזמן חשבתי לחזור מאז.

ברגע שאותו חבר אמר לי שהחוג חדל להתקיים משהו בי השתנה. נעצרתי לכמה שניות תוך כדי התעלמות מדברי בן שיחתי. 

ואז, עניינים כרגיל המשכנו לדבר על אה ועל דה.

מעבר להיות הדבר שוק לא קטן באותו רגע הבנתי יומיים לאחר מכן שמשהו השתנה. אין לי לאן לחזור עם לדייק.

כל המחשבות על התקופה מאז כתקופת מעבר, משהו זמני התנדפו בן רגע. לא ש - 3.5 שנים זה תקופת מעבר אבל כנראה שפיתחתי תקוות.

ופתאום מתברר שהחוג החדש (שחייה), החברים החדשים (אוניברסיטה) והתחביבים החדשים ישנים (FIGHT SPORTS בטלויזיה) זה ההווה.

קרי זה אני.

היה לי חבל על המורה שלי לקארטה אותו דמיינתי משתכר בעבודות לא לכבודו. מורה שהערצתי ב - 4 שנים בהם התאמנתי וגם היום.

היה לי מוזר לשמוע שהמקום 'נכשל' לדברי בן שיחתי. ויותר תמוה אולי שלקחתי את דבריו בגובה העיניים, כמו שהם. 

אולי עדיף שאני אבדוק בעצמי לפני מסקנות כל שהם.

לב העניין הוא בזיכרונות שלי מאותה תקופה. אולי הטובים בחיים שלי.

Requiem לאני הקודם שלי ובגדול סוף סוף ההזדמנו לעזוב אותו מאחורי ולקבל את מי שאני יהיה (וכבר הוא) בשנים הבאות.

בעדשה רחבה ההשקפה שאנשים הם כוחות, שליחים שבאים אלינו ע"מ להעביר אותנו חוויות מסויימות מאוששת.

ובעדשה בודהיסטית, הכל אבלים (כולל הפוסט הזה).

אין ברירה אלא לחיות את החיים.זה גם שקשה לי להמנע משיפוט, ביקורת וניתוח כמו שאני עושה עכשיו.

אני צריך לשנות מקצוע, זה בטוח!