כֵּנוּת

כל כך גולמי שזה אומנות
למה  לסבך  דברים

גילאי 20 And shit

להקשיב אחרי 2 בלילה
ושילכו להזדיין כולם, אם לא אמרתי את זה עדיין

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

שילכו להזדיין כולם, המרצים, ההורים, החברים הפלצנים המייעצים, מבקרי האומנות והשירה (שיבקרו בדרום ת"א קודם), חולמות הנסיך בנות ה-16 וסבתות שונאות המין והמין האנושי 70 ומעלה. הבנות שכולכם רצים אחריהן והבנים עם הביטחון עצמי ברקיע. מוות מהיר לכולם.

שילכו להזדיין כל הצבועים, השקרנים, יפי הנפש, האינטלקטואלים, היפסטרים, ראפרים, ומטאליסטים. גם שאר תתי הקבוצות – תתי האדם, זה בדיוק מה שאתם. ושאני ילך להזדיין ביחד איתכם, אלוהים יודע שאני צריך את זה. אני ששופט את כולם, שאין לו משהו טוב יותר לעשות, או טוב יותר לכתוב, אומן המילים עלק, יותר כמו אומן האסלה, בונה פסלים מגללים, משמן בזרע - שמן סיכה, עוטף הכל בנייר טואלט ו-'ואללה'.

יאללה אנשים, get a grip, צאו מהסרט שבו אתם חיים, וגם Get a life by the way of it.
כולכם אנושיים משמע כולכם מכירים את הסרט "יעד סופי", משמע מתפלספים עכשיו ומתפחלצים אחר כך. אומרים דברים מופלצים על איזה בירה עם חברים עכשיו ולא אומרים כלום מתפחלצים מתחת לאיזה קבר צמוד לחלקה של ההורים אח"כ. הר הרצל And shit.

כולם מנסים לומר לי מה לעשות עם החיים. החיים שלי, "עוזרים לך" הם קוראים לזה. ממש... אתם רוצים לעזור לי? אז תעצרו ותקשיבו לרגע. לא הכל בנוי סביב התובנות הגאוניות ההרסניות שלכם.

רעל.

ומשהו חיובי לסיום
שלא תגידו שאני פסימי, פילוסופי או סתם מגעיל

למרות שזה בטח נכון
~*~

חוכמת חיים מליריקה של ראפ

מהאלבום החדש של Lil Wayne

אם לציין מקורות 

אם יש לך Bitches אז לא אכפת לך מ Haters

Love Me
She even did anal when she don't do anal
That's Romance
My tongue is an Uzi, my dick is an AK

My tongue goes 'Prrrrrrrrrr', my dick go 'Pah

ובכלל תנסו למצוא שיר של Wayne בלי המילה Pussy

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.    



























 

Don't fight yourself

אמר עלי חבר אחרי שחזרתי בבוקר של יום שישי בלא פחות מ-6. קראתם נכון: שש בבוקר.

אפשר לחשוב שמישהו באמצע הדרך בין 20 ל-30 צריך להתחשבן עם הגיל שלו לפני שהוא בוחר מה לעשות. מה עשיתם ממני, שחקן מקצועי של בינגו?!

בכל מקרה באמת היה חווייה מוזרה משהו. אחרי יום בריא במיוחד של לימודים, חונכות פר"ח עם ילד חמוד והחלטה בונה של לא להתראות עם האקסית אני מוצא את עצמי בקצה השני של טלפון מחבר גבוהה ואוקראיני שאומר לי שהאקסית לא תהייה ב - house party המתוכננת. שמח וטוב לב ובלי משהו יותר טוב לעשות אני פונה מתחנת האוטובוס לראשון לכיוון דרום ת"א, רחוב אילת.

המסיבה סבבה, בטח אחרי הצטיידות עסיסית בבירות ופיצוחים מההמכולת הערבית ביפו. האנשים קבועים, הייטקיסת שאוהב להתמסטל, רוסי עם מבט קבוע של רצח בעיניים, בעל בית בעמדת ה-DJ (הביג דאדי לו כולם אומרים שלום) ,החבר האוקראיני הפעם בלבוש קאנטרי שתואם לשלי: חולצה מכופתרת, ג'ינס ומגפיים. ועוד כמה אישוייות מתחלפות בהתאם לעונה ולזמן הפנוי. והכי חשובה כלבת בולדוג גדולה בשם סימבה. חמודה חמודה - לא נושכת.
יותר מאוחר הופיעה פאנקית מרוסיה שהספיקה לקלקל לי את הרושם עוד בפגישה הראשונה שלי איתה ע"י זה שהיא אמרה שהיא מזל אריה. (טוב, אשמתי, שאלתי אותה). אבל אז הדעה שלי עלייה השתפרה פלאים כשגיליתי שהיא לסבית, ואני מת על חברה שלה. וגם פה חבל, מאותה סיבה.

עדיין הצליח להיות נחמד הערב, עם הקרנת מערבון של קלינט איסטווד בעזרת מקרן מאולתר של מישהו עם קשרים לתיאטרון גשר ומוזיקת אלט-קאנטרי וגותיק רוק על repeat בקבוע בארועים האלו. האלכוהול בטח לא הזיק, וגם זה שאנשים בלסו בהנאה מופגנת את הפיצוחים שהבאתי. אבל, איך לא, היה משהו קטן שהרס. דיבורים באותו ערב גלשו מעבר לאנשים להם הם נועדו, הגיעו לאנשים להם הם לא נועדו עשו פרסה וחזרו אלי עם תלונות/ האשמות / קינטורים ושאר צלילים לא ערבים לאוזן. 

טוב, מה לעשות? זה אחרי שניסיתי להיות מרמז בצורה מעודנת - אנשים איכשהו תמיד מבינים על מי מדובר. חוזר למסורת ואומר: "סייג לחוכמה שתיקה".

ליוו אותי לתחנת אוטובוס ואני את המלווים לעוד איזה מסיבה, מועדון הפעם. במקרה הלכנו באותו כיוון. דקה לפני הכניסה למסיבה האוקראיני מפציר בי להצטרף אליהם, בשלב הזה אין לי כל כוונה לעשות את זה. אבל בדיוק העניין של הגיל שיכנע אותי: "זקן מדי למסיבות", "נוכיח להם שלא". אמרתי, "ככה נעשה את זה בקצרה" חשבתי. לא היה לי מושג למה אני נכנס.
דווקא היה מסיבה חמודה מאוד ב- Velvet, גותי, טכנו, EBM וכו'. 70 בנים 30 בנות - באחוזים. להתחיל עם מישהי 0 סיכוי - באחוזים. לפחות נרקוד. טוב שיש לך לעשות משהו שאתה אוהב, שלא תלוי באחרים. נכנסתי לעניין and it showed עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי. היה לי 5 דקות של glory כשרקדתי עם חיית מסיבות ממין נשי שרקדה עם ה-לא ביישנים בחדר. תכלס אני לא צריך הרבה. זה הספיק למרוח עלי חיוך לשארית הערב. 

בשלב הזה פתאום קלטתי שחצי מהאנשים שגררו אותי למסיבה כבר התפזרו. בסוף נשארנו אני ויודה איש קריות מירושליים. יודה חלק איתי בירה, ליווה שעות קטנות ב- small talk ותקע לי סכין בגב אחרי הבטחה שדאג לא לקיים באופן בוטה במיוחד.
בשלב הזה, איך לא, הבנתי שגם האוטובוס האחרון חלף, ונחוש בדעתי לא לבזבז עוד זמן התחלתי צעדה מהירה לכיוון הת. מ. החדשה לאזור המוניות שרות. ככה כדי לגמור את היום (הלילה) בריא כמו שהתחלתי אותו. 4 בבוקר צועד בת"א למוניות שרות. עוד חצי שעה עד שהקופסא הצהובה על גלגלים התמלאה ואז הליכה מתחנת העצירה שלה בעיר לכיוון הבית שלי. סופו של עניין הגעתי ב-5:59 בבוקר.
כבר מזמן לא הגעתי הביתה ב-5:59 בבוקר. אולי מסיבות זה באמת לא לבני 25...

אחרית דבר: חפיפה אחת עם שמפו לא עזרה להוריד את ריח הסיגריות מהתלתלים שאני מגדל, היה צריך 2 - אחת לכל מסיבה.
              סוף טוב הכל טוב, עייף ולא מרגיש את הרגליים נרדמתי ב-6:30 למנוחה מבורכת עד 15:00 בצהריי היום למחרת, סופשבוע.
              זה עם לא מחשיבים את השינה בהליכה שעשיתי עד הבית בכל מקטע דרך שהיה ישר פחות או יותר.

ניתן היה לדעת שהייתי במצב רוח טוב בחודשיים האחרונים ע"י העובדה שרציתי לעשות קעקוע.

אחד מהרעיונות שחשבתי עליהם, למי שמזהה.

[יותר מדי עירוני לאחרונה, איך נהניתי מטיולים שנתיים פעם] פוטניצאל בלתי מוגבל baby!

מוזיקה באנגלית נמצאת בכל חור (כן, גם באוזניים יש חורים)

מוזיקה בעיברית בשבילי זה בעיקר גלגל"צ (אולי הדבר שאני הכי זוכר מהשירות שלי)

מוזיקה ברוסית זה פשוט דבר עצוב! איזה 90% מהזמן... (אפילו ההיפ-הופ שלהם עצוב) המקבילה הרוסית ל-MTV:
Russian Music Box זה יותר לוויות מחתונות ויותר סרטים מערוץ 4, למי שזוכר עדיין.

ובכלל אנשים שיגעו אותי לאחרונה. מצד אחד אומרים לך להיות עצמך, להיות טבעי, משוחרר.

                                      מצד שני כשאתה נהייה מספיק משוחרר לעשות מה שבא לך זה לא נראה להם

                                      אז מה אני בעצם? ADHD? פוזה? לא חושב לפני שאני עושה?

                                                           לא מתאים לגילי? לא מתאים למין שלי?

                                      יאללה עזבו אותכם מה שאחרים חושבים (כל עוד אין לזה יותר מדי השלכות)

                                      ופשוט תביאו את מה שיש לכם ותביעו את עצמכם. כי עם כל הפוזה של להיות מבוגר

                                      כולם שמים על מה שאחרים חושבים עליהם.ואף אחד לא יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה.

ואם יש גילאי התבגרות שקוראים את זה אז תדעו שהייתי מת שיהיה לי בלוג (לא מחוק) מגילאים 11-18. סתם שאני ידע עד כמה השתניתי ומה הזמן עשה לי.

הכי דופק אותכם הזמן, או מורח אותכם, זה תלוי :) 

יצא פוסט תלונות, אז עם כבר תלונות רשימה של דברים שמעצבנים אותי:

* אנשים שמסננים

* שלא חוזרים

* הפסיקו לדבר איתך בלי סיבה

* צ'אט

* אנשים שמוחקים/ שורפים/ זורקים את האומנות שלהן

* פוסטים בלהט הרגע שאני מתחרט עליהם מאוחר יותר =)

ואם למישהו יש בעיה עם זה Brit-Spears שולטת and you all die bitches!