כֵּנוּת

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

אלימות זה כמו לירוק, יורקים פעם אחת ואז קשה להפסיק
אלימות מולידה אלימות

אינטרנט זה עץ הדעת וגוגל זה הערבי שעושה את הקטיף



נראה שהקהל העיקרי בישראבלוג זה בני נוער ומבוגרים עם הפרעות נפש

המחשבה זה כמו מחשב – מתפקדת ע"פ מה שהוזן בתוכה
תקיפו את עצמכם בחויות שיזינו אותכם

לא לפחד להעתיק – דרך לגיטימית ללמוד ולהתפתח בחיים. גם בע"ח עושים את זה. דרווין כבר היה גאה

ואתם ממילא לא תצליחו להעתיק באופן מושלם

ולסיום, האתגר האולטימטיבי הוא לשנות את האופי שלכם
תחשבו על זה

מוות

זה מה שנשאר.

או עבר.

לא יודע.

אם היא עדיין קוראת פה.

אם היא אי פעם קראה פה.

היא קרעה.

ועוד איך היא קרעה.

את הלב שלי לגזרים היא קרעה.

לא מצליח להדביק אותם היום. לא מצליח למצוא אותם.

בטח לא ברגעים כאלה. של התפכחות.

מהנורמליות שאני משכנע את עצמי שאני חיי.

מקניות, עבודות, חברים, תכנונים, קיץ, בלוג.

צוחק.

ספק צוחק, ספק בוכה.

לא.

לא צוחק.

בוכה.

.

..

...

...

..

.

והיא צודקת.

אנחנו לא מתאימים, ואולי מעולם לא התאמנו.

אבל עד כמה זה בכלל חשוב?

באהבה.

עד כמה זה בכלל חשוב להיות מתאימים?

אתה פשוט מאוהב וגודל לתוך זה.

אתה אוהב וזה גודל עלייך.

אוהב ונעלם.

שקט.

חסרונות, פחדים, היסטוריה, עתיד לא ידוע, שנאה עצמית, בלבול, גועל,,,

מוות.

פשוט נמאס.

נמאס מהכל.

הכל נעלם.

רק חזרה לאותו שקט.

לדממה.

להפסיק הכל.

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

נקודות

מסך לבן לפני ומוסיקה ברקע

וזהו נגמר

אני אמור להמשיך הלאה

צריך להמשיך הלאה

חייב להמשיך הלאה!

אני לא יודע מה יקרה אם אני לא ימשיך

ולעזעזל עבר כבר חודשיים מאז שנפרדנו. ומה?

הכי בריא להמשיך הלאה

לא רוצה להמשיך הלאה

מסרב, להמשיך הלאה

חולה אהבה בן 25, סטודנט מובטל, בלי עתיד ובלי כסף

............................

או במילים אחרות לא קיבלתי מדליה.

(לא סתם 4 בנומרולוגיה נחשב מס' 'קשה')

מרגיש כמו אחרי מרוץ. אבל מרוץ בלי יעד סופי.

פילוסופיית חיים ומערכת ערכים 'פג תוקף' גררו אותי להרגשה של חוסר משמעות.

למה להמשיך לקרוא מה שאתה קורא, ללמוד מה שאתה לומד, לעשות את מה שאתה עושה אם אתה נאלץ להשליך את כל זה לפח שנה-שנתיים אחרי היום? אין לזה תשובה טובה אני יודע וגם השאלה עצמה לא 'פיירית'. ובכל זאת זו השאלה היחידה על השפתיים כרגע. קו המחשבה הזה לא מצליח שלא להביא אותי למסלול ניהליסטי של להופך למשורר נודד (משוגע), כמו אורמוז מהעיר השלישית מ"דיאבלו II" למי שמכיר.או אפילו יותר טוב כמו נזירי זן נודדים ביפן שכתבו שירי הייקו וחיו בדוחק בין מסע למסע. באמת הגיע הזמן לעזוב מחשבות, הכשרות, אימונים, חלומות, אידיאולוגיה וערכים ולפנות לעשייה.להסתפק בהכשרה בסיסית ולהתחיל ללמוד תוך כדי עשייה. תוך כדי עשיית טעויות. אבל ללא מחשבה נוכחת.

נמאס, נמאס! כמה אפשר. כמה אפשר לפקפק בעצמך!? כמה אפשר להיות חסר ביטחון עצמי!? כמה אפשר לעצור, לחנוק, לסרב, לחשוב, לשקול, לצום, להתלבט, להתחבט, להתייסר, לנסר שבבים ריקים של מחשבות לעוסות עוד פעם ועוד פעם. לטחון מים... ללוש קמח..?

{נסחפתי}

טוב לא נורא. זה בדיוק הנקודה.

בסופו של דבר הכל אותו דבר, כל האנשים עפר לעפר, כל האנשים אוכלים, יושנים, מחרבנים. כל מה שבין שתי אלה חסר חשיבות.

From dust to dust.

...

..

.

מילים ריקות ממשמעות. משמעות ריקה ממילים.

Final Meltdown

Kanye West - Hell of a Life

לא מזמן רשמתי במחברת:

שאני "נהנה לעשות דברים שאני שונא"

איך זה הגיוני אתם שואלים?

הובכן זה לא.

ובכל זאת אני לא יכול לומר שהמשפט הזה לא נכון.

די מהר בחיים אתה לומד שלעשות את מה שקל, מה שכיף זה מוביל לתבוסה עצמית.

הרבה פעמים מה שכיף לך לא מפתח, משפר או מועיל לך. זה יותר בגדר מנוחה, פרס על פעילויות אחרות. לא כיפיות.

אך מה לעשות הנמלה מהמשל צדקה, החרגול כבר מזמן לא כאן.

העניין הוא שאחרי הרבה זמן שבו עושים דברים קשים, מיגעים, מאתגרים אם תרצו זה הופך לטבע שני.

מתרגילים וזה מתחיל להיות כיף. לא מדובר בכיף כמו הכיף הראשון, מהילדות, הפשוט. אלא יותר על כיף הישגי של הצבת אתגרים וכיבושם.

באופן מפתיע גם לזה אפשר להתמכר.

בסופו של יום זה רק משחק של הפכים. מה שאני נהנה ומה שאני שונא שניהם צדדים באותו מטבע. שניהם משחקים במשחקי אגו.

מה אני אוהב ומה אני שונא. ז"א מי אני ומה אני צריך כביכול בחיים האלו. אולי ההבנה הזאת משחררת ואולי היא סתם מיותרת.

בכל מקרה, איך אומרים באמריקה the game is on ואני מוסיף ש - we're all players.

כסף זו השאיפה של אדם בעל חלומות גמישים

אם אתם עשירים אומנם אי אפשר להשיג הכל, אבל זה בטוח עוזר בהרבה תחומים.

לא מעט חלומות יכלו להיות מוגשמים בעזרת הצ'ינג צ'ינג. וגם לבלינג בלינג אפקט לא מבוטל.

חוצמזה כסף מציל חיים - רפואה זה דבר יקר בימינו. למשל תרומות למען מישהו שזקוק לניתוח מציל חיים.

ו"הדברים הקטנים". למשל לבזבז על חוגים, שעורים פרטיים, חדרי כושר. כדי להיות בלרינה, מוזיקאי, חטוב, אתם תגידו.

נק' ההנחה שאישיות קודמת לאורחות חיים היא, לעיתים תכופות, מוטעית. אדם שיש לו לבזבז יתנהג אחרת. אדם שאין לו.

יהסס, לא יעשה, יתמהמה, תירוצים וכל השאר. הידיעה שיש או אין לו את האמצעים משנה הכל.

ובאותו הקשר.

אלוהים לא היה אלוהים אם לא היה לו את הכוח.

מטבעות, חלומות ומילים

קצת

לא באמת

כן מהבחינה שעכשיו אני מרגיש כמו שתי חלקים, עבר והווה-עתיד.

לפני יומיים שלוש פגשתי חבר ישן מחוג קארטה. הפסקתי להתאמן שם לפני 3.5 שנים וכל הזמן חשבתי לחזור מאז.

ברגע שאותו חבר אמר לי שהחוג חדל להתקיים משהו בי השתנה. נעצרתי לכמה שניות תוך כדי התעלמות מדברי בן שיחתי. 

ואז, עניינים כרגיל המשכנו לדבר על אה ועל דה.

מעבר להיות הדבר שוק לא קטן באותו רגע הבנתי יומיים לאחר מכן שמשהו השתנה. אין לי לאן לחזור עם לדייק.

כל המחשבות על התקופה מאז כתקופת מעבר, משהו זמני התנדפו בן רגע. לא ש - 3.5 שנים זה תקופת מעבר אבל כנראה שפיתחתי תקוות.

ופתאום מתברר שהחוג החדש (שחייה), החברים החדשים (אוניברסיטה) והתחביבים החדשים ישנים (FIGHT SPORTS בטלויזיה) זה ההווה.

קרי זה אני.

היה לי חבל על המורה שלי לקארטה אותו דמיינתי משתכר בעבודות לא לכבודו. מורה שהערצתי ב - 4 שנים בהם התאמנתי וגם היום.

היה לי מוזר לשמוע שהמקום 'נכשל' לדברי בן שיחתי. ויותר תמוה אולי שלקחתי את דבריו בגובה העיניים, כמו שהם. 

אולי עדיף שאני אבדוק בעצמי לפני מסקנות כל שהם.

לב העניין הוא בזיכרונות שלי מאותה תקופה. אולי הטובים בחיים שלי.

Requiem לאני הקודם שלי ובגדול סוף סוף ההזדמנו לעזוב אותו מאחורי ולקבל את מי שאני יהיה (וכבר הוא) בשנים הבאות.

בעדשה רחבה ההשקפה שאנשים הם כוחות, שליחים שבאים אלינו ע"מ להעביר אותנו חוויות מסויימות מאוששת.

ובעדשה בודהיסטית, הכל אבלים (כולל הפוסט הזה).

אין ברירה אלא לחיות את החיים.זה גם שקשה לי להמנע משיפוט, ביקורת וניתוח כמו שאני עושה עכשיו.

אני צריך לשנות מקצוע, זה בטוח!

- דייט ראשון זה קצת כמו לצאת עם עצמך

           (עם ה - issues של עצמך)

- אתה נהייה מה שאתה רוצה להיות, מה שקשה זה באמת לרצות להיות שונה

                                              (להאמין שאתה יכול להשתנות)  

- המשותף לכל סוגי ההתמכרויות הוא הכמיהה לשחרור מן האגו

                 (איבוד מודעות עצמית וחיבור למשהו גדול יותר)

- שינוי מתקיים רק במנות קטנות

            (מנות קטנות של ... גורמות לשינוי)