לפני כחצי שנה נסעתי עם חבר טוב באוטו והשיחה התגלגלה לנושא של מטרות בחיים.
הוא שאל אותי על שלי. ומכיוון שהרגשתי קרוב אליו באותו רגע ובכלל אמרתי את מה שהיה על הלב. את האמת.
אמרתי:
"אני רוצה להיות מפורסם, בזכות האסטרולוגיה, רוחניות, אומנות או כל דבר אחר. להיות הכי טוב במשהו, או בין הטובים"
על התשובה הזאת קיבלתי מבט עקום ושתי שאלות נוספות הפעם על מידת הרצינות שלי.
אבל זה בדיוק העניין. שהייתי רציני. רציני עד מוות.
אולי זו הזדמנות טובה להסביר.
הכל מתחיל ונגמר בידע. ידע בדבר המוות. החיים של כולנו הוא דבר חולף. קיומינו עלי אדמות הוא דבר מקרי, שולי ובטח לא ברור מאליו.
ואפשר להגיע מידיעה זו לשתי מסקנות.
הראשונה ברצון לעשות או להשיג משהו משמעותי בפרק הזמן הקצר בה אנחנו נמצאים כאן. פרסום. או מה שמתאור למעלה.
השנייה היא לירוק על הכל, להתמסר לאותה מקריות שולית, פריט חסר משמעות ובטח פיקנטי בדבר העובדה שנולדנו בזמן X במקום Y ולעשות מה שהחיים מובילים אותנו אליו. לחיות טבעי. בין אנשים, בין חיות או פעם פעם. לא להתחשבן יותר מדי ולתת להנאה למשוך אותנו כמו ציקדה אל האור.
לירוק על הכל זה בטח גם דרך מצויינת להשיג את המטרה הראשונה, בלא יודעין כמובן. זה לא שונה בהרבה מחיפוש פרסום שמוביל אותך להיות כמו כולם בסופו של יום, מרוץ חסר שחר אחר סיפוק תשוקות. מטרה ראשונה שמובילה לשנייה.
ככה או ככה, "או או" כמו שהפילוסוף הדני קירקגור אמר, בסוף יוצא אותה דבר. חביתה, מקושקשת או אפילו ביצה קשה לכולם אותו ערך תזונתי. פחות או יותר.
זו גם הסיבה שזה לא משנה איזה בחירה מודעת אתם עושים. רק שתדאגו להביא את אותה הבחירה לסיומה ההגיוני. שתחייו אותה. מא' ועד ת'. בכל הלשד והעצמות.
להשיג את שתי המטרות גם יחד.
וכשאני חוזר לעצמי אני לא יכול שלא לפרש את הכמיהה שלי לחיי נזיר כבחירה השנייה. להתנתק, לעזוב את הבלאגן, הרעש, החלומות, התשוקות, הבגדים שאחרים שמים עלי ואני על עצמי ולחתור למשהו פשוט יותר, גם עם החופש הוא תוצר מלאכותי של ריחוק. ריחוק כי המנזר נמצא בארץ אחרת וכי הדת הזאת היא זרה לכל הסובבים אותי. עדיין מחפש לי בית, מקלט. עדיין חושב שיסודות יציבים יבנו על קרקע בתולה.
ועם כל ההיגיון הזה אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה העצובה שעוטפת.
מהכמיהה לשמוע שירי זיכרון בעברית. לכתוב בעברית. לשמוע מוסיקה ישראלית. לראות סרטים אמריקאים.
לעשות בחירות פשוטות, אהובות. לנשק, לחבק.
לבקש אהבה.
רק לא לשחק משחקים.
לבכות.
"גם אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה את צימאוני, לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותייך"
הפרוייקט של עידן רייכל - מי נהר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
