אתמול הייתי בירושלים. עיר שאני שונא.
למה אני שונא את ירושלים? מאוד פשוט.
חרדים. ושנאה לכל מה שהוא לא אנחנו
ממשלה. וכל הכסף נשאר איתנו בבירה
האקסית משם. והיא מתה עלייה
אבל הפוסט הזה לא על ירושלים,
הוא על תל אביב
וככה זה הולך:
כמו לבני אדם גם לערים יש אופי
משלהם. ועוד פעם כמו לבני אדם גם לערים יש התאמה לערים אחרות, ליוצאי ערים אחרות
ולבני אדם מסוימים. יש להן תכונות טובות ורעות, מוקדי עניין חיוביים, אתרי משיכה פטאליים,
הרגלים חסרי תקנה, ודיירים שבאים להתיישב עליהם. כמוו למשל מושבות הפרעושים על הכלב שבחצר,
או בטח, מושבות החיידקים השוכנות בגוף הביולוגי, בכל גוף ביולוגי. אז גם בערים יש
מושבות של משהו, יש בהם מושבות של בני אדם,
בני אדם מיוזעים, עייפים, מתרוצצים, חסרי מנוחה וחסרי שקט, הם יושבים להם בינות
גופי הבטון או האספלט של העיר, בינות הצורות הרבות שהיא מייצרת. בין אם מדובר על
בתי דירות, פנטהאוזים, על מרתפים, ספסלים בפארק, דירות מכסה לנשים מוכות, בתי אבות
למועדים למות או קופסאות קרטון מפוברקות של הומלסים במגרשי חנייה חשוכים, בני אדם שורצים במקומות האלה, עושים את מה שהם
עושים, מנסים לשרוד איכשהו.
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק.
כי גם אם החיים היו טובים
אלייך
העיר הזאת תבלע אותך.
אני הולך ברחובות ת"א
והבדידות מזדחלת לאיטה דרך הורידים והעורקים של הגוף שלי. מתערבלת, מתאווררת, עולה
כאילו דרך קנה הנשימה והריאות. יורדת, חוטפת כמה שוקים – מכות זעזוע שמגיעות
ל משאבה-שק אגרוף שקוראים לה 'לב' וממשיכה ממנו הלאה כאילו מעולם לא הייתה שם.
הרגשה מוזרה כזאת.
לא ברור.
זו היא
עיר של התחלות אבל בלי סופים
ואם כבר סופים אז בטח לא דיסני
עיר של חלומות, שבורים. חלומות
שבויים רוב הזמן, גרסה יותר גרועה.
של אינסוף הזדמנויות. לשברון
לב, לאיבוד תקווה, לאיבוד אמונה. וזה לא שאני מצדד ביריבה ירושלים.
אין בעיר הזאת שום דבר מפחיד אבל אם תסתכל קצת פנימה תבין שהכל
שם בנוי סביב הפחד. אם תסתכל מעבר לחזות היפה, בנייני הבאוהאוס, פינות הירק. אם תסתכל מעבר לסופרמרקטים
היקרים, לאורות הניאון בלילה, לאנשים לבושי רשתות אופנה קטנות, הולכים עם חברו
הטוב של האדם לאורך שד' רוטשילד תראה
ש:
לכל רחוב החטאים שלו, לכל
שכונה החטאים שלה. גניבה, קנאה, חמדת עוני ברובע אחד ואני לא חומד לצון כשאני אומר
את זה. גאווה, יוהרה, התנשאות, ושנאת אנוש ברובע הסמוך. סקס, סמים, הלבנה, מעילה לא
רחוק משם. תיעוב עצמי, חיתוך ורידים, חוסמי עורקים, נטילת כדורים בצד השני של השכונה.
אבל כל זה לא חשוב, באמת, שום דבר לא חשוב
באמת בעיר הזאת. הכל שחיטה כשרה. הצאן לטווח. שחיטה אבל העיקר שיעשה בסטייל. הכל
פה מוקרב לאל האופנה בשמו המלא סטייל-איסי-מו, כל עוד הדבר נעשה
בשמו, ואני מדבר פה על רוב הדברים, מותר האדם מן הבהמה, אבל אם יבעט, יזרוק על או
יקלל את החתול של מישהו, אז דמו בראשו. ואתם יודעים מה? אני לא בטוח שכל זה עד כדי
כך נורא. למה איסורים על נייר, איסורים בחוק אף פעם לא עזרו באמת. חוץ מללבות את
הרוחות ולדחוף לכיוון ההפוך כסוג של התגרות אף פעם לא באמת הייתה בהם תועלת.
במילים אחרות או מה שאני מנסה לומר פה זה שבעיר הזו יש חופש. חופש לבנות וחופש
להרוס, חופש לחיות איך שאתה רוצה אפילו אם זה יפגע בך בסוף, ידפוק אותך בסוף, ימצא
אותך בתעלת ביוב לצד הכביש בסוף, עם מזרק בזרוע ועיניים כחולות לא שלך, דופק של 0
על 60, 60 שניות, אבל חופש.
אין מה לומר
עיר של כיעור ושל יופי, עיר של
זעם ושל אהבה, מהפכה של אהבה ומחאה של זעם, יופי של טוב לב בדרום העיר, כיעור של חוסר
רגש בצפונה. וגם מבחינת הטמפרטורה ההבדלים מזעריים בלבד.
הבדידות הכי עמוקה שחוויתי,
חוויתי בעיר הזאת.
בדידות שמתגלה רק בחיק הטבע,
ועמוק לתוכו. טבע לבד בלילה מוקף בעצים, קולות זאבים וירח. טבע דומם בציור
סוריאליסטי, תפוח נוזל. ככה, אותו דבר, רק בין מיליון אנשים, טבע עירוני. אותה
הרגשה בדיוק. באמצע רחוב סואן, צעקות בליינים, צליליי באס מאולתרים מתוך בתי באוהאוס משופצים
פחות או יותר או מתוך איזה מועדון מפוברק על איזו פינת רחוב, ממשיך ללכת, נהגי המוניות
מחזרים על הפתחים. אין הרבה חפצים לגופי, אין מוקדי עניין, קצת בגדים, ילקוט עם
ספר או שניים, ויש גם את הקופסא שמעלה זיכרונות, דרך חוטים דקיקים המתחברים לגוף
באזור האוזן, צלילים בוקעים ממנה, נכנסים למערכות ביולוגיות של דם, שרירים ועצמות.
וגם זה נעלם. הגשם. הגשם הוא המלווה היחיד.
על מה אני חושב באותם רגעים, מוצא עצמי שואל:
או אולי יהיה לכם יותר ברור אם אני אענה על השאלה הזאת מטפורית. איך זה נראה באותם
רגעים? בגדול, אין לי תשובה, הדבר שהכי מתקרב לתשובה זה אולי תוכניות הדרמה האלה בטלוויזיה.
ואיך הם עושים לז'אנר הזה צדק, איך הם עושים דרמה מכל דבר קטן, מכל שטות אפשרית,
ובדרכים הכי זולות. "דרמה" הם קוראים לזה.
אז על מה אני חושב אחרי הכל? על הכל ועל כלום, רק עושה דרמות מכלום ומהכל. תוכניות
לנטולי שכל, מחשבות לנטולי שכל. אבל מהסיבה הזאת מאוד אפקטיביות. בידור זול וטוב,
מזון לעם.
רק לא להיחנק.
ובחזרה לכותרת
תל אביב הורסת, תל אביב בונה,
אבל בעיקר הראשון
העיר הזאת הכי כפוית טובה
בעולם, או שכבר אמרתי את זה, עיר הראויה למילה בת שלוש האותיות, עיר אמיתית עם כל
הבעיות, המשמעויות, המורכבויות של הצרוף הזה ע'-י'-ר'. צרוף שמכיל בתוכו את המילה
"רע" ומכיל בתוכו את הצליל "אי" רק עם ע'. ע' או העין, העין
שרואה הכל, העין העיוורת שרואה הכל. תשחק עם הסדר של האותיות עוד קצת ויצא לך
"יער" במקום "עיר" קצת יותר פראי אבל לא בהרבה, קצת יותר
מסוכן אבל בכלל לא בטוח עד כמה. אולי אפילו יש שם איזה "ראי" אחד, עוד
פעם אות לא נכונה אבל אמרנו שלא ניתפס לקטנות, נכון? ועכשיו שביססנו את נזילות
ההבדל בין האלפים לעיניות. ושדבר ראשון זה שצריך להחליף ביניהם, אפשר לראות שיש שם
גם "ירא", מלשון יראה, זתומרת יש שם פחד, וזה פחד קמאי טהור, ואלו גם
האושיות של המקום הזה. מרחב שבנוי על פחד. וזה אפילו לא משנה פחד ממה כל עוד הוא
מתקיים שם בצורה כלשהי. כל עוד הוא ממשיך להתקיים שם בצורה כלשהי. הפחדים הם רבים
ושונים והם לא נגמרים ככה סתם, באמצע משפט או קרוב לסופו. באמצע רחוב או קרוב
לסופו. זהו פתח ביוב של פחד, פיר עבודות של פחד, מחסום דרכים בכביש של פחד. סתם
עוד צינוק ליפול אליו באמצע שום מקום.
העיר הזאת תבלע אותך
שמש לילה
מסתובב
https://www.youtube.com/watch?v=qivgseqgkvQ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
