כֵּנוּת

לכל אדם ההילה שלו. ובחושך, פעם בשנה, ניתן לראות אותה כמו שצריך.
גם ממרחק של 40 מטר או יותר.

חדרים עם טלויזיה
יוּלִי - הַשְפֵלָה

בחצר האחורית של האִמוֹ קִידְז של הסנטר
בואו נשחק במצא את המטמון...

שמש בגבול גבעתיים דום וירח בעמק איילון צפון

בניינים- לילה
אותו חרא.

אדם בודד בבַּר מול עצמו
תל אביב 2013

צילום דיגיטלי

אדם בודד בבַּר מול אנשים

ניו יורק 1942
שמן על בד

עיר אוכלת יושביה

ואוהב אותה למרות הכל

פִיק אָפּ בַּר

דַבָר כּל כּך אַשְכֶּנָזי

אם הַיִיתִי מִזְרַחִי

והייתי רוֹצֶה לִפְגוֹש אוֹתַך

הַיִיתִי בַּא לֶחַתוּנָה

או הוֹלֶךְ לָצוּד בָּיַם

ואִם הַיִיתִי

רוּסִי רוֹצֶה לִפְגוֹש אוֹתַך

הייתי מֶזַמֶן אוֹתַך לֶבִּירַה

להוֹפַעַה יוֹצֵא

הַיִיתִי קוֹנֶה כָּרְטִיסי דֶּמַה

ואוֹמֵר לָך שֶיֵש לִי שְנָיִים

וכֵּשהַיִית מַסְכִּימָה

הַיִיתִי קוֹנֵה אוֹתָם בֶאֵמֵת

פִיק אָפּ בַּר

מָקוֹם לֵאָנַשִים בּוֹדֵדִים

כְּשֵמשַעַמֶם

וכּל החָבֵרִים הָרוּסִים עַזְבוּ אוֹתְךַ

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

כל פעם שאני הולך לשירותים עוברת המחשבה בראש: “destruction and chaos”

מה שמפחיד ב זמן זה שאי אפשר לעצור אותו, Fucking unstoppable bitch           

לתפור את העפעפיים לעיניים (עייף) 

Dead/Lines

אתמול הייתי בירושלים. עיר שאני שונא.
למה אני שונא את ירושלים? מאוד פשוט.

   חרדים. ושנאה לכל מה שהוא לא אנחנו

   ממשלה. וכל הכסף נשאר איתנו בבירה

   האקסית משם. והיא מתה עלייה

אבל הפוסט הזה לא על ירושלים,

הוא על תל אביב

וככה זה הולך: 

כמו לבני אדם גם לערים יש אופי משלהם. ועוד פעם כמו לבני אדם גם לערים יש התאמה לערים אחרות, ליוצאי ערים אחרות ולבני אדם מסוימים. יש להן תכונות טובות ורעות, מוקדי עניין חיוביים, אתרי משיכה פטאליים, הרגלים חסרי תקנה, ודיירים שבאים להתיישב עליהם. כמוו למשל מושבות הפרעושים על הכלב שבחצר, או בטח, מושבות החיידקים השוכנות בגוף הביולוגי, בכל גוף ביולוגי. אז גם בערים יש מושבות של משהו, יש בהם מושבות של בני אדם,  בני אדם מיוזעים, עייפים, מתרוצצים, חסרי מנוחה וחסרי שקט, הם יושבים להם בינות גופי הבטון או האספלט של העיר, בינות הצורות הרבות שהיא מייצרת. בין אם מדובר על בתי דירות, פנטהאוזים, על מרתפים, ספסלים בפארק, דירות מכסה לנשים מוכות, בתי אבות למועדים למות או קופסאות קרטון מפוברקות של הומלסים במגרשי חנייה חשוכים,  בני אדם שורצים במקומות האלה, עושים את מה שהם עושים, מנסים לשרוד איכשהו.  
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק.

כי גם אם החיים היו טובים אלייך

העיר הזאת תבלע אותך.

אני הולך ברחובות ת"א והבדידות מזדחלת לאיטה דרך הורידים והעורקים של הגוף שלי. מתערבלת, מתאווררת, עולה כאילו דרך קנה הנשימה והריאות. יורדת, חוטפת כמה שוקים – מכות זעזוע שמגיעות ל משאבה-שק אגרוף שקוראים לה 'לב' וממשיכה ממנו הלאה כאילו מעולם לא הייתה שם. הרגשה מוזרה כזאת.
לא ברור.

זו היא

עיר של התחלות אבל בלי סופים

ואם כבר סופים אז בטח לא דיסני

עיר של חלומות, שבורים. חלומות שבויים רוב הזמן, גרסה יותר גרועה.  

של אינסוף הזדמנויות. לשברון לב, לאיבוד תקווה, לאיבוד אמונה. וזה לא שאני מצדד ביריבה ירושלים.

אין בעיר הזאת  שום דבר מפחיד אבל אם תסתכל קצת פנימה תבין שהכל שם בנוי סביב הפחד. אם תסתכל מעבר לחזות היפה, בנייני הבאוהאוס, פינות הירק. אם תסתכל מעבר לסופרמרקטים היקרים, לאורות הניאון בלילה, לאנשים לבושי רשתות אופנה קטנות, הולכים עם חברו הטוב של האדם לאורך שד' רוטשילד  תראה ש:

לכל רחוב החטאים שלו, לכל שכונה החטאים שלה. גניבה, קנאה, חמדת עוני ברובע אחד ואני לא חומד לצון כשאני אומר את זה. גאווה, יוהרה, התנשאות, ושנאת אנוש ברובע הסמוך. סקס, סמים, הלבנה, מעילה לא רחוק משם. תיעוב עצמי, חיתוך ורידים, חוסמי עורקים, נטילת כדורים בצד השני של השכונה.

     אבל כל זה לא חשוב, באמת, שום דבר לא חשוב באמת בעיר הזאת. הכל שחיטה כשרה. הצאן לטווח. שחיטה אבל העיקר שיעשה בסטייל. הכל פה מוקרב לאל האופנה בשמו המלא סטייל-איסי-מו, כל עוד הדבר נעשה בשמו, ואני מדבר פה על רוב הדברים, מותר האדם מן הבהמה, אבל אם יבעט, יזרוק על או יקלל את החתול של מישהו, אז דמו בראשו. ואתם יודעים מה? אני לא בטוח שכל זה עד כדי כך נורא. למה איסורים על נייר, איסורים בחוק אף פעם לא עזרו באמת. חוץ מללבות את הרוחות ולדחוף לכיוון ההפוך כסוג של התגרות אף פעם לא באמת הייתה בהם תועלת. במילים אחרות או מה שאני מנסה לומר פה זה שבעיר הזו יש חופש. חופש לבנות וחופש להרוס, חופש לחיות איך שאתה רוצה אפילו אם זה יפגע בך בסוף, ידפוק אותך בסוף, ימצא אותך בתעלת ביוב לצד הכביש בסוף, עם מזרק בזרוע ועיניים כחולות לא שלך, דופק של 0 על 60, 60 שניות, אבל חופש.

אין מה לומר

עיר של כיעור ושל יופי, עיר של זעם ושל אהבה, מהפכה של אהבה ומחאה של זעם, יופי של טוב לב בדרום העיר, כיעור של חוסר רגש בצפונה. וגם מבחינת הטמפרטורה ההבדלים מזעריים בלבד.

הבדידות הכי עמוקה שחוויתי, חוויתי בעיר הזאת.

בדידות שמתגלה רק בחיק הטבע, ועמוק לתוכו. טבע לבד בלילה מוקף בעצים, קולות זאבים וירח. טבע דומם בציור סוריאליסטי, תפוח נוזל. ככה, אותו דבר, רק בין מיליון אנשים, טבע עירוני. אותה הרגשה בדיוק. באמצע רחוב סואן, צעקות בליינים, צליליי באס מאולתרים מתוך בתי באוהאוס משופצים פחות או יותר או מתוך איזה מועדון מפוברק על איזו פינת רחוב, ממשיך ללכת, נהגי המוניות מחזרים על הפתחים. אין הרבה חפצים לגופי, אין מוקדי עניין, קצת בגדים, ילקוט עם ספר או שניים, ויש גם את הקופסא שמעלה זיכרונות, דרך חוטים דקיקים המתחברים לגוף באזור האוזן, צלילים בוקעים ממנה, נכנסים למערכות ביולוגיות של דם, שרירים ועצמות. וגם זה נעלם. הגשם. הגשם הוא המלווה היחיד.

     על מה אני חושב באותם רגעים, מוצא עצמי שואל: או אולי יהיה לכם יותר ברור אם אני אענה על השאלה הזאת מטפורית. איך זה נראה באותם רגעים? בגדול, אין לי תשובה, הדבר שהכי מתקרב לתשובה זה אולי תוכניות הדרמה האלה בטלוויזיה. ואיך הם עושים לז'אנר הזה צדק, איך הם עושים דרמה מכל דבר קטן, מכל שטות אפשרית, ובדרכים הכי זולות. "דרמה" הם קוראים לזה.
אז על מה אני חושב אחרי הכל? על הכל ועל כלום, רק עושה דרמות מכלום ומהכל. תוכניות לנטולי שכל, מחשבות לנטולי שכל. אבל מהסיבה הזאת מאוד אפקטיביות. בידור זול וטוב, מזון לעם.

רק לא להיחנק.

ובחזרה לכותרת

תל אביב הורסת, תל אביב בונה,

אבל בעיקר הראשון

העיר הזאת הכי כפוית טובה בעולם, או שכבר אמרתי את זה, עיר הראויה למילה בת שלוש האותיות, עיר אמיתית עם כל הבעיות, המשמעויות, המורכבויות של הצרוף הזה ע'-י'-ר'. צרוף שמכיל בתוכו את המילה "רע" ומכיל בתוכו את הצליל "אי" רק עם ע'. ע' או העין, העין שרואה הכל, העין העיוורת שרואה הכל. תשחק עם הסדר של האותיות עוד קצת ויצא לך "יער" במקום "עיר" קצת יותר פראי אבל לא בהרבה, קצת יותר מסוכן אבל בכלל לא בטוח עד כמה. אולי אפילו יש שם איזה "ראי" אחד, עוד פעם אות לא נכונה אבל אמרנו שלא ניתפס לקטנות, נכון? ועכשיו שביססנו את נזילות ההבדל בין האלפים לעיניות. ושדבר ראשון זה שצריך להחליף ביניהם, אפשר לראות שיש שם גם "ירא", מלשון יראה, זתומרת יש שם פחד, וזה פחד קמאי טהור, ואלו גם האושיות של המקום הזה. מרחב שבנוי על פחד. וזה אפילו לא משנה פחד ממה כל עוד הוא מתקיים שם בצורה כלשהי. כל עוד הוא ממשיך להתקיים שם בצורה כלשהי. הפחדים הם רבים ושונים והם לא נגמרים ככה סתם, באמצע משפט או קרוב לסופו. באמצע רחוב או קרוב לסופו. זהו פתח ביוב של פחד, פיר עבודות של פחד, מחסום דרכים בכביש של פחד. סתם עוד צינוק ליפול אליו באמצע שום מקום.

                                     העיר הזאת תבלע אותך

               שמש לילה

   מסתובב

https://www.youtube.com/watch?v=qivgseqgkvQ

   פעם יצאתי לדייט בתל אביב, עם בחורה בשם איה. ביקרנו גלריות לאומנות שבמקרה התפרשו לאורך רחוב אחד והיו סגורות לרגל איזה חג ביום חול. הלכנו הלכנו ובסוף פנינו מהרחוב לנתיב שנמצא בסמוך לבן יהודה שם מצאנו גלריה פתוחה סוף סוף. נכנסנו לגלריה ולא ראינו כלום, בערך מה שרואים בטלויזיה אבל ממוסגר. דיברנו.

   דיברנו הרבה על דברים לא חשובים ככל הנראה. במבט לאחור זה כמעט נראה שהדייט יצא מכלל שליטה. בסוף ההליכה הדרך הביאה אותנו למסעדה זולה ליד הטיילת שם הזמנו את המנה שהכי אי אפשר לקלקל (בטח צ'יפס) וחייכנו הרבה בלי סיבה. היה קר אז שמתי עלייה את המעיל שלי לשמע בוז רועם מצד החברים שלי יומיים לאחר מכן. "היית צריך לחבק אותה" הם אמרו, "אידיוט", "פספסת את הסימן שלך". אבל אם חוזרים לרגע בו ישבנו במסעדה והרעפנו מחמאות על הנוף דווקא עלו שאלות חשובות.

   היא שאלה אותי כמה חברות היו לי ואני שאלתי אותה את אותה שאלה מקווה למספר חד ספרתי בלב. התשובות היו די מספקות ואחרי המסעדה יצאנו לטיילת של הנמל והלכנו יד ביד. אני הלכתי עם פרפרים בבטן והיא עם קשרים בלשון, הרגשתי את עצמי יותר טיפש מאי פעם עם מתקפת המחושים הזאת, עם השמחה.

קרוב לתחנת האוטובוס תפסתי את עצמי בשקר כשאמרתי לה כמה אני כבר מצפה לפגוש את כלב הזאב החדש שהם הביאו הביתה בעוד המחשבות רצות ל'מה נעשה בחדר'. הגענו לתחנת אוטובוס וגם זה האחרון התקרב ואז קרתה טעות קטנה, תאונה ב'טקס הפרידה'. אני אמרתי משהו כדי למשוך את תשומת הלב שלה לפני שהיא עולה לאוטובוס ופניתי לנשק אותה על הלחי, רק שהפניית תשומת הלב עבדה טוב מדי והיא הפנתה את הראש יותר מדי ככה שהשפתיים שלה היו מול השפתיים שלי שהתקרבו לנשק את הלחי ונישקו את הפה במקום.

   כל זה ערך בערך שתי שניות. שנייה להפניית הראש ושנייה לנשיקה, הרבה פחות זמן משלוקח לי לרשום את כל זה עכשיו. היא פנתה לאחור, שמאלה הלאה ממני ונכנסה לאוטובוס. בדרך הביתה חשבתי על כמה אנחנו דומים, שנינו ילדים יחידים לאמהות חד הוריות, שנינו לומדים פסיכולוגיה, צמחונים, עובדים באוניברסיטה. נזכרתי במראה נערת הצופים שלה והרגשתי טוב עם עצמי, סוף העולם טוב אם לומר את האמת.

   יומיים לאחר מכן היא נפרדה ממני אחרי ששלחתי לה שיר אהבה באי-מייל. הייתי צריך שבוע כדי לתרץ את עצמי בפני כל החברים שלהם סיפרתי.  

 בשבילו                                                                         בשבילה

סימנים סימנים                                                                ברהיטות קולחת         

רובם סתומים                                                                  רוקדת בין שלוליות

חור בנשמה                                                                    אם אהבה מתפתחת

דברים קטנים                                                                  turn it off

 
21.6.2012

הרגשה של רפש
של צואה, של זיעה
של שתן, מיחושים בבטן
הרגשה נוראה


לילה אחרון בת"א
מרגיש כמו לילה אחרון בכלל
כתיבה אוטומטית נכשלה

או כתיבה בכלל

הבעה עצמית

התבטלה

אגדה עירונית

היא להיות לא להיות

חברים הכי טובים

נפרדים

בגלל בנות

איומים אחד על השני

כמעט מכות

לאחר המופע

late night show

ומרוץ השמועות

זה לכל הפחות

או לכל השדים

ולכל הרוחות

בחורה שלא הכרתי בכלל

שנפרדה ממנו כבר

באמת, וכמה חבל

ריב על דברים לא קרו

על עתיד לבאות

על מה שיכול היה להיות

להרוס מה שכאן,

מה שכן

לקלקל לפחות

ולרגעים קצרים

לשניות

היה אפשר לעצור

ולמנוע התכסחויות

קרבות אגרופים

איומים, בעיטות

באותות

במופתים ודגלים

וקריאות

להיעדר מלוויות

''

רק בחגים

היה אפשר

בשמחות

שתי חברים

שרבים

בגלל בחורה

נפרדים

בגלל ערכים

לא ברי ישום

לא ברורים

חסרי ערך

משוערים,

שתי חברים

לא היו מעולם מעשים

שני אנשים

טיפוסים

כל אחד בשלו

כל אחד בשולי

מתעסקים

נאדיה אום

החלום

כולם רוצים לטעום

להעביר מאחד לשני

נאדיה אום

נאדיה אום

עפיפון, סביון

נורית

תאבד היא עניין, תתעייף

תעבור היא למישהו אחר

יום אחד

ככה סתם, כך פתאום

נאדיה אום

נאדיה אום

אישיות רשת

סה"כ מטר שישים

כל סנטימטר סכינים

לא התכוונה

ככה התגלגלו עניינים

אנשים עצובים, ילדים מתחננים

חברים אמיתיים

נאדיה אום

בלילות נזכרים

וגברים הם לוחשים את השם

בזמן שמזדיינים

לפחות כשמאוננים

מדמיינים את הפנים

את הרגליים נפתחות

והם בפנים

ים של זרע

בטן גב

ולגמור איך לא

על הפנים

"תנקי

יש לך קצת

בזוית, מלפנים"

הם כולם

מגמגמים

מעתיק את השיר מדף ישן, חצי קרוע, מקושקש, מוכתם בשאריות אוכל וזיעה. עדיין זה הכתב שלי, לא קריא לרוב האנשים.
חומר רקע למי שצריך. 

   ~-:-~

סיפורים אגדות

או! אישה בגללה

יפרצו מלחמות

כמו הלנה מטרוי

חתולה על גג פח לוהט

חברים יפרדו

יפתחו הם תיבה של צרות

כמו פנדורה

יחפרו הם קברים

יכתבו כתב אישום, מגילות

 בגללה ייסדו חוקים

בגללה אפלייה

מלחמות המינים

והיא, איך לא?
בְּשֶׁלָּהּ

צוחקת על דבר זה או אחר

מחייכת תחת מעטה כוכבים

האוקיינוס היא אומרת

הוא מלא בדגים