|
קטעים בקטגוריה: `.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שדה קטל
סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל.
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)
עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...
סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...
לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים
https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E
by
Jean-Michel Basquiat
ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה
https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM
|
נכתב על ידי
,
10/9/2013 23:31
בקטגוריות **prose, **כמעט רגע שיא, *פסיכולוגי, אני, ספורט, סתיו, קיטור, שינוי, פוסט מהלב, טאי צ'י, דיכאון
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
טאי צ'י
תנו לי רק להתאמן בטאי צ'י ולשכוח מהכל. קצת כמו מוות. לאבד את עצמך בתוך התנועות הריתמיות, בעלות הפוטנציאל ההרסני להחריד. אבל רק הפוטנציאל. בלי סיבה או הצדקה יומיומית להשתמש בהן.
להזיז לאט לאט את הגפיים, לדאוג שכל אחת תהייה ממוקמת במקביל לאחרת, שלא במנותק מהגוף, יוצאת מתוך המרכז וכמו מתעופפת לאויר העולם עד קצה יכולת המתיחה של הגוף ואז עוד פעם אחורה, בחזרה למרכז. מעגלים מעגלים סביב עצמך, במקביל לסובבים אותך, במקביל לעולם.
ובשלב מסויים להתעייף ולתת לעצמך להתעייף, בלי להתנגד לזה. בלי ללחוץ יד לשעמום, לתלונות, למחשבות משוטטות. פשוט להתעייף. פשוט.
אם כי בשלב זה התנועה כבר הפכה לאוטומטית, מונעת בכוחות עצמה, בעלת איכות של דינאמו, מנוע קיטור בלי מערכת הפעלה, self generated. ויחד עם זאת המודעות שהמאמץ נמצא במודעות זו עצמה. שסחיבת המחשבה הזאת גם אם לרגע אחד היא כבר נטל. לא איום במיוחד אך כזה שמוציא אותך מריכוז שקט, כזה שמוציא מחוסר מודעות, חוסר מודעות מבורכת לרוב.
~ חוסר המודעות היא תמיד מן האלים, מעולם אחר. כמו בשינה
לסיים את הקאטה, לאט במיוחד הפעם, בסבב של 40-50 דקות, אולי שעה. להתאמץ עוד קצת בתנועות האחרונות, בדומה לתנועת משוטים בנחל אכזב, להעלות את פרק הגוף העליון בעוד הידיים נסחפות אחריו, להוציא אויר הפעם, בפעם האחרונה בקאטה עד לאותו הבזק של הרגשה טובה. רגע של סיפוק. כמו לחזור הביתה מיום עבודה ארוך, או לעשות משהו חשוב שאתה מפחד ממנו, לא משנה אם זה הצליח לך או לא.
ילד, מה הוא יודע?
רופא, מה הוא יודע?
אֶל, מה הוא יודע?
קליפת השום
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: