כֵּנוּת

כל פעם שאני הולך לשירותים עוברת המחשבה בראש: “destruction and chaos”

מה שמפחיד ב זמן זה שאי אפשר לעצור אותו, Fucking unstoppable bitch           

לתפור את העפעפיים לעיניים (עייף) 

טוב עדכון ספונטאני
פחות או יותר

א' כל, כל כך עייף לאחרונה, שבוע מתיש מבחינה פיזית וכתוצאה מזה נפשית (זה גם פועל הפוך)

והמחשבות נודדות לכיוון שבוע שעבר מלא הבטחות לחופשה בקריביים, ארוחות בוקר קונטיננטל, לדברים טובים אחרים שלא יקרו בסוף.

סבא קורא עיתון על ספסל -בחלון, גבר מזוקן קורא חדשות Ynet בנייד שלו –באוטובוס איפה שאני כרגע.

שאלתי את עצמי בנושא אי-הביטחון הכרוני שאני מרגיש כל הזמן. אין תשובה. שאלתי בנושא החוצפה הזו שפורחת אצלי לאחרונה כמו חיידקים על צלחת פטרי, גידול קטן במוח. אין תשובה.  

כמה אנשים אכזבתי השבוע? לפחות שתיים, אולי שלוש. אחת שמאוכזבת ממני תדיר, יחסים במשפחה כמובן.

אכזבה מתוקה, כשהיא הרגש היחיד היא חייבת להיות.

ואני עייף, כבר אמרתי את זה?

עייף זה רק מילה שונות לחוסר אנרגיה

חוסר אנרגיה זה רק מילה שונה לחוסר בכוח חיים

זה רק מילים, לא?
לא.

ואין לי כותל מערבי להישען עליו, להישען ולבכות ולא קבר של קרובי משפחה, בטח לא קברי צדיקים, היחיד שאני מחשיב אותו לצדיק זה החתול שלי. חבל שאני לא בגרמניה לאיזה ביקור חטף בקתדרלה (מאבן עדיף), ואם כבר אז בסגנון גותי עם כמה גרגולים ואיזה שד שמקבל חנית מתנה מגבריאל. מה אני רוצה בסה"כ, לבכות?
ולא מצליח בטח כי זנחתי את הדת של אבותיי, עוד כשהייתי ילד זנחתי אותה. היא ברחה לי כמו חול בין הידיים, כמו יתוש ממחבט יתושים, עם הקללות והגידופים שזכיתי להן בשמה, בשם ה'אי-ההשתייכות' כביכול שלי אלייה, מסקנה שהם הגיעו אלייה בזכות השם והמראה שלי, סיבות טובות אין מה לומר ואני אומר 'בזכות' כי התפכחות מאמונה במין האנושי אמורה להגיע בסופו של דבר, אז אם כבר: יפה שעה אחת קודם.

החלפתי את השם שלי לא מזמן.

לא בגלל זה.

אז מה קרה לה? לדת..
היא הוחלפה בדת אחרת שהוחלפה בעוד אחת ולא מזמן באיזה רעיון אבסטרקטי שאני לא מצליח להסביר לאנשים, גם שאני רוצה בכך. ובאמת אחרת הוא המילה האופרציונאלית פה, שורש א-ח-ר בלי הרבה אחריות אבל עם הרבה הרגשת חרא, שאגב זה אנגרמה של השורש הנדון. כמו אורח לא רצוי במסיבה שהתבררה כאירוע פרטי, אי אפשר לתאר את זה אחרת.

סטאג'רית לרפואה אמרה לי פעם שהורידים שלי הם חלומה של כל רופאה. עכשיו שאני חושב על זה שתי סטאג'ריות אמרו לי את זה. בהזדמנויות שונות thank you.

ואני הוא חלומה של כל פסיכולוגית אני אומר לעצמי, אין סוף לכמה שאפשר לבצע פה נתיחות (פסיכולוגית thank you). כמו "שעור האנטומיה של ד"ר טולפ" של רמברנדט אפשר להדגים את הכשלים הלוגים במחשבה שלי או סתם דפקות רגשיות ומאווים חסרי שחר לעוברים ושבים. נוהג טוב היה להולנדים במאה ה-17, נתיחות פומביות מול קהל, תיאטרון רפואי הייתי קורא לזה.

מה אני אעשה עם עצמי? אולי לא כדאי לעשות כלום פן יהיה יותר גרוע.

הכל אני אפטור לבד או שיפטרו אותי או ירשמו 'נפטר' בסוף השם על חתיכת אבן. פטר הגדול 'טפו-טבויו-מאט' אבל יהיה פה שימוש בפועל המזויין הזה. על גופתי המתה יהיה בו שימוש וגם היא לא שווה הרבה, אולי לבעלי אוב וכאלה. אתם מכירים בעלי אוב? תפנו אותם לבלוג...
עכשיו שאני חושב על זה בעצם יש מצב שאני יהיה אחלה זומבי, כן. כל החיים שלי התאמנתי לזה. ללכת חסר מעש, להוציא קולות לא ברורים –מוזרים בחצי פה, איפשהו בגבול בין אנחה לגחמה מבטי העוברים ושבים מופנים אליי וממני הלאה. חוסר רצון לדברים טובים כמו גם לרעים, פשוט חוסר רצון, עזבו-תי-בשקט בחח-יייכם, מבט חלול לפעמים מתחלף בלחלוחית או עפעוף לא רצוני, ולא פחות חשוב גוון אפור לצבע עור תוצאה של ישיבה מרובה מול המחשב בחדר בו התריסים מוגפים. אאייין, לא יהיה עוד זומבי כמוני, מופת ודוגמא לכל הזומבים ולאלו שעתידים לבוא. אפילו אכלתי תולעים פעם עכשיו שאני חושב על זה, ודווקא לא בתפוח, באגוזים. רואים שום דבר לא לחינם, fucking karma.

אבל אנשים, עזבו אותכם ניתוחים, תולעים וזומבים. אפילו דת בילדות עזבו אותכם. תחשבו רגע למה אני מזיין לכם ת-שכל עם כל המלל חסר הפשר הזה? למה אני יושב מול המחשב בשתיים שלוש בלילה ומקיש על המקלדת?
בטח כי היה לי חרא שבוע ואני לא רוצה לדבר עליו. אז דיברתי על הכל חוץ ממה שקרה באמת. את זה אני משאיר לחברים, ישפר גורלם אבל בעיקר שפר הגורל שלכם שאתם לא צריכים להקשיב ל-spoken word גדוש תועבה, לא צריכים להכיל את כל השטויות הלא רציונאליות שהופכות לפחדים ומלכודות ונוס במוח הקודח -קודר הזה.

אף פעם לא חולה בגוף, אבל תמיד חולה בנפש. אין מה לעשות אי אפשר להנות מכל העולמות.

God bless the dead           

 עייף  אז  דלק

לתל אביבים יש נוחות כזאת

כאילו נולדו איתה

גם לתל אביבים בני 20+ יש נוחות כזאת

טבעיות כזאת

כאילו נולדו אתמול

ואם לא נוחות אז לפחות חוש הומור

ואם לא הומור אז לפחות התנשאות מעל אחרים

אבל יש להם משהו

גם לחיפאים יש משהו, אבל אל תשאלו אותי

תשאלו מישהו שגדל בקריות

מונית של אבא-שך?

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

   פעם יצאתי לדייט בתל אביב, עם בחורה בשם איה. ביקרנו גלריות לאומנות שבמקרה התפרשו לאורך רחוב אחד והיו סגורות לרגל איזה חג ביום חול. הלכנו הלכנו ובסוף פנינו מהרחוב לנתיב שנמצא בסמוך לבן יהודה שם מצאנו גלריה פתוחה סוף סוף. נכנסנו לגלריה ולא ראינו כלום, בערך מה שרואים בטלויזיה אבל ממוסגר. דיברנו.

   דיברנו הרבה על דברים לא חשובים ככל הנראה. במבט לאחור זה כמעט נראה שהדייט יצא מכלל שליטה. בסוף ההליכה הדרך הביאה אותנו למסעדה זולה ליד הטיילת שם הזמנו את המנה שהכי אי אפשר לקלקל (בטח צ'יפס) וחייכנו הרבה בלי סיבה. היה קר אז שמתי עלייה את המעיל שלי לשמע בוז רועם מצד החברים שלי יומיים לאחר מכן. "היית צריך לחבק אותה" הם אמרו, "אידיוט", "פספסת את הסימן שלך". אבל אם חוזרים לרגע בו ישבנו במסעדה והרעפנו מחמאות על הנוף דווקא עלו שאלות חשובות.

   היא שאלה אותי כמה חברות היו לי ואני שאלתי אותה את אותה שאלה מקווה למספר חד ספרתי בלב. התשובות היו די מספקות ואחרי המסעדה יצאנו לטיילת של הנמל והלכנו יד ביד. אני הלכתי עם פרפרים בבטן והיא עם קשרים בלשון, הרגשתי את עצמי יותר טיפש מאי פעם עם מתקפת המחושים הזאת, עם השמחה.

קרוב לתחנת האוטובוס תפסתי את עצמי בשקר כשאמרתי לה כמה אני כבר מצפה לפגוש את כלב הזאב החדש שהם הביאו הביתה בעוד המחשבות רצות ל'מה נעשה בחדר'. הגענו לתחנת אוטובוס וגם זה האחרון התקרב ואז קרתה טעות קטנה, תאונה ב'טקס הפרידה'. אני אמרתי משהו כדי למשוך את תשומת הלב שלה לפני שהיא עולה לאוטובוס ופניתי לנשק אותה על הלחי, רק שהפניית תשומת הלב עבדה טוב מדי והיא הפנתה את הראש יותר מדי ככה שהשפתיים שלה היו מול השפתיים שלי שהתקרבו לנשק את הלחי ונישקו את הפה במקום.

   כל זה ערך בערך שתי שניות. שנייה להפניית הראש ושנייה לנשיקה, הרבה פחות זמן משלוקח לי לרשום את כל זה עכשיו. היא פנתה לאחור, שמאלה הלאה ממני ונכנסה לאוטובוס. בדרך הביתה חשבתי על כמה אנחנו דומים, שנינו ילדים יחידים לאמהות חד הוריות, שנינו לומדים פסיכולוגיה, צמחונים, עובדים באוניברסיטה. נזכרתי במראה נערת הצופים שלה והרגשתי טוב עם עצמי, סוף העולם טוב אם לומר את האמת.

   יומיים לאחר מכן היא נפרדה ממני אחרי ששלחתי לה שיר אהבה באי-מייל. הייתי צריך שבוע כדי לתרץ את עצמי בפני כל החברים שלהם סיפרתי.  

 בשבילו                                                                         בשבילה

סימנים סימנים                                                                ברהיטות קולחת         

רובם סתומים                                                                  רוקדת בין שלוליות

חור בנשמה                                                                    אם אהבה מתפתחת

דברים קטנים                                                                  turn it off

~.~.~.~.~.~.~

כל מה שאני רוצה עכשיו זה לזרוק הכול. למצוא איזה חרא עבודה שתתאים למצב רוח שלי ולהרוג את עצמי מבוקר עד ערב בעבודה, פיזית עדיף, לחזור לדירת מרתף שלי בלילה איפה שכל המקקים והריח מהצנרת. רק לשכב על המזרון המלוכלך שעל הרצפה, לאטום את עצמי להכל ולחכות עד שתבוא שינה מתוקה. שינה, הדבר הכי טוב אליו אני מעז לצפות בחיים האלה, או אולי הכי קרוב למשהו מחוץ לחיים האלו. מין חור בקיר או דלת, תעלת אוורור, מקפצה, פתח מילוט כלשהו.

החיים האלו הם צריח של הטנק ואני מתפלל כל יום לחטוף פגז שיעקור את הצריח ואני יעוף איתו.

חופש.

כמו הגיבור חסר השם של הרוקי מוראקמי ביער נורווגי, הסטודנט השקט המסתובב לו ברחבי טוקיו ומחפש "חוויות מעניינות" גם אני מחפש תרופה לשעמום ענקי שמכרסם בגרון. כמו אותו סטודנט גם אני צריך חברים שיביאו אותי לידי סוד דבר מלאכת כיבוש נשים. לידי רזי אומנות הפיק-אפ בארים. אומנות עישון הסיגריות ודפיקת מבטים אדישים על ימין ועל שמאל. לפגוש בחורה חדשה, להביט בה ולשתוק, ולשתוק ולשתוק עד שהיא ניגשת אליך ומתחילה שיחה. טוב אולי לחייך קצת. לבוא אליה הביתה ואותו דבר, שם עניינים לא מסתיימים בשיחות בטלות.

[אין לי בעיה עם מילים אבל אף אחת לא מעזה לגעת]

זה כאילו אני עשוי חרסינה נשבע לכם, כאילו מוצג במוזיאון- חיה בכלוב, גיבור קומיקס בפריק שואו. כולכן גורמות לי להרגיש לא אמיתי, כאילו הזרועות האלה לא נועדו בשביל למשש, הרגליים בשביל לעמוד, הגוף כדי להיצמד, הראש כדי לחטוף אדרנלין רַאש כשהשפתיים שלך נוגעות בשלי, כשהגוף שלך מתחכך בשלי.

[גם לי יש גוף]

כולכן סתם, לא נשים אמיתיות, בעצמכן אתם לא יודעות מה אתם רוצות, חושבות שיש בי משהו מיוחד, שאפשר רק כשזה מיוחד. כאילו המיוחד אף פעם לא נהייה רגיל והרגיל תמיד נשאר משעמם, לא מיוחד. ברוך שפטרנו, באמת רק כאב יצא לי מזה. כמו בסרט ההוליוודי או סתם באמריקה אם לא ללכת רחוק.
      Nice guys finish last.

You fucking bet they do.

*

*

*
איך שהייתה רוצה לשחק בבחורה? להשתמש בה ולזרוק אותה כמו זוג גרביים. איך...
אבל או שאין לך אומץ, או שאתה לא יודע איך.

להתנהג כזה מניאק שאף אחת לא תרצה להיות איתך ב- f-zone   אם כבר אז רק ב-  F-zone.  השני  Capital f .
Friends my fucking arse!  אני יהיה אתך friends?! בגלגול הבא אני יהיה איתך friends. כשהגופות של שנינו ישכבו בקבר אני יהיה איתך friends. ישכבו אחת על השנייה.
יש לה הזיות לפוסטמה הזאת.

[חוסר איזון]

ובדירת המקקים שלי בגבול בין יפו לת"א יהיה לי את הסופי שבוע. או אולי ערב שתיים באמצע השבוע אם לא יהיה אכפת לי לא לישון. לבוא לעבודה בעיניים אדומות, כואבות לא פחות מהזרועות הגרמיות שמרימות משאות מדי יום. גרמיות כי העבודה קשה ואין זמן לאכול מספיק או לישון בשביל שיתכסו בשרירים. לחטוף צעקות מהבוס, נתז מי קרח על הפנים - להתעורר.

בסופי שבוע אני אפגוש את הגבוהה, או את הקטן והמכוער שהוא בחור די מצחיק בגדול. נלך ביחד לשתות ולקלל את המין האנושי, או בעיקר את בנותיו. אבל את בנותיו היפות כמובן, את המכוערות אין מה לקלל, בזבוז של אויר שטוב למטרות אחרות. אני מכיר כמה בנות שירצו לחנוק אותי על מה שאני אומר פה, לשים את הידיים הדקיקות שלהם סביב הצוואר שלי וללחוץ וללחוץ וללחוץ. פמיניסטיות יפות נפש, מתחנחנות אחת אחת, לסביות עם שערות בבית השחי.
נשתה לשוכרה ונרגיש אחוות גברים אמיתית. עד כדי כך שכבר לא יהיה אכפת לנו איזה עוד גברים ישתו איתנו, או מי יבקש כסף או מי יחטיף סתירה או אגרוף או נוגלה קטנה בברך. יותר חשוב לא יהיה אכפת לנו איזה גברים אנחנו. הכי חשוב יהיה כיף, כמו שצריך, ב-מֵסוּדַר ככה. הקטן בטח ידבר כל הזמן, את כל הזמן שיחה הוא לוקח, שיהיה לי בריא רק שיחזיר לי את המאייה שהוא חייב לי מפעם קודמת. הגבוהה ינסה לסחוב אותנו לעוד איזה מקום, ולעוד אחד, ולעוד אחד כי: "חברים! בקושי עשינו משהו היום..." ו- "כי מה זה? רק 5 בקבוקים? הלילה עוד צעיר! ויש רק סוף שבוע אחד בשבוע"  למשפט האחרון שלו כבר לא יכולנו להגיד כלום וספירת הגופות הירוקים מנצנצים מלאים במשקה מבעבע עלתה ל-6 ול-7 וגם ל-8. אכן סוף שבוע ראוי לשמו. אולי נצטרך גם לקרוא להם בשמות מעכשיו ואלאה. סוף שבוע כמעט עשר!  עשר בקבוקים...

בכל מקרה היום כבר יום ראשון בערב ואני לא יכול שלא להתאכזב מעט במבט לאחור. אותם מקומות שאנחנו כל הזמן הולכים, אותם אנשים שכל הזמן מצטרפים, אותה הרגשה מתוקה מרירה מהבירה שכבר נמאס לי ממנה ומהתלוש משכורת שנעלם לי מבין הידיים אחרי עוד סופ"ש. לא עושים שום דבר מעניין. חרא חיים. בסה"כ עבר שבוע.

שבוע הבא הבטחתי לעצמי לסחוב את הגבוהה ל-פיק אפ באר. שיזדיין אם הוא לא בא, אני הולך לבד אז. שכולם יזדיינו.

ו-

וכבר כמעט שכחתי מהכאב. כמעט שכחתי מהריקנות. אין ברירה, לחזור לאותה תחושה מוכרת. הקיום היחיד שידוע לי לאחרונה, כהות חושית. מסתובב עם עיניים חצי עצומות, כמו בסופת חול. הולך לאט, מתנדנד, מזכיר לעצמי שלא ליפול. עוד ארגזים לסחוב, הומור שחור בין חברים לעבודה, גוש בגרון שלא מסוגל לבלוע. ארגז ועוד ארגז ועוד אחד. להתרכז באחד בכל פעם, 'תחשוב יותר מדי קדימה וביטוח הבריאות כבר לא מכסה'.

רק הבקרים הם יפים, 5 הדקות של לפני כל העומס של היום. עם ה-'פאל מאל' בפה והשחפים מקרקרים מעלי ברקע, נלחמים על שאריות של מזון בנמל. אזור התעשייה, איפה שכל החרא.    

[אף אחת לא מַעֵזָה]

[שחפים]

נסיעת אוטובוס, 19:00 בערב. כבר חשוך. רק היום שמתי לב שהתחיל להחשיך מוקדם יותר. המזגן במושב שלצידי מטפטף, מה שכמעט יוצר אשליה של גשם ראשון. טיפה נופלת על מחברת המתמטיקה שביד שלי והדיו מהעט הכחול נמרח על הדף עד לדרגה שלא רואים את הספרות הקטנות ואת סימני החיבור והכפל.

הדבר היחיד בסביבה שמפריד ביני לבין שקט מושלם זה מכשיר הטלפון הנייד שבכיס שלי. ואני כאילו שלוחה של המכשיר הקטן בהיכון לקראת גלי הרדיו שיעברו דרכו. סגסוגת של מתכת ופלסטיק שמעבירה בי רעידות קטנות של צפייה.
האם היא תתקשר?
אני נרדם.

כניסה לבניין, כמה שעות מאוחר יותר.

ריח הסיגריות מהמאפרה שלידי מציף את הנחיריים שלי. זה כנראה תחליף ליוּסֵף שציפיתי לפגוש לאחר שעות העבודה, עם חולצת הפלאנל המוכתמת, הלבושה ברישול, ועם הסיגריה ביד. יוסף עזב מוקדם היום. אני יוצא מבניין המשרדים האפור לכיוון הרחוב ומפנה את המבט לאחור, נזכר שמקום העבודה שלי הוא בסה"כ בניין בגודל בינוני שריד מהשפל הכלכלי של שנות ה-80, נק' בלתי מזוהה על גריד רחובות לא מסומן שבפאתי העיר. בהיעדרו של יוסף אני פונה לכיוון תחנת המאסף הקבועה שלנו, יש טרניז כל 40 דקות בערך, מה שמשאיר לי חצי שעה למלא בעוד פעילות חסר תוכלת. חצי שעה "חופשית". בעודי עובר חצי רחוב, בסך הכל מרחק של 50 מ', אני מגיע לעץ אשור גדול שנטוע לו פה באגביות באמצע הרחוב. איך אנשים לו הבחינו בפריט המוזר הזה מקודם? או אולי הם כן וביטלו את המחשבה בראשם בגלל שהלכו לבד ברחוב או מיהרו לאן שהוא. לא משנה, מימין לעץ שוכן לו כספומט משמאל לכניסה לבנק העצמאות.

אני נכנס לחצר הבטון הקטנה שבנו מסביב לכספומט, המבט שלי מבחין בכמה מקומות אפשריים לישיבה. זה כל כך לא משנה עד שהמחשבה שלי נעצרת על הבחירה הזאת למשך כמה שניות. אני תופס את עצמי ופונה לשבת ליד המאפרה השחורה המוגבהת שנמצאת ממול לכספומט. אני מסלק כמה סיגריות מפוררות כבויות שלרגליי ומתיישב על קורת אספלט מעט מוגבהת מן הקרקע. מבט בשעון מגלה לי שבסה"כ עברו 3 דקות, יש עוד הרבה זמן עד הטרנזיט.

הדקות נוזלות להם כמו המזגן שטפטף באוטובוס יותר מוקדם היום: לאט, שניות מלוכלכות כאלו, זמן תקוע. אני מרגיש שמישהו כיוון אותו כנגדי, כאילו מאלצים אותי ללכת אחורה. אני חושב איך להעביר את הזמן בצורה נסבלת אבל אין לי רעיונות טובים. אני קולט שהיד שלי כל הזמן ממששת את הכיס הימני בג'ינס הבלוי בתקווה לתפוס קצת מהרטט המהפנט של הנייד, לבדוק אם לא התפספס לו איזה סמס, איזו פיסה של תקשורת. אולי היא תתפנה מהעיסוקים שלה, תמצא את עצמה באפס מעשה או בערב חופשי לשם שינוי. אולי אני אעבור לה במחשבות. אבל המחשבות האלה הם מיותרות ואני יודע את זה, זה לא אופייני לה ואין לה סיבה לשנות משהו סתם ככה פתאום, לשבור הרגלים ישנים. לפעמים היא מפתיעה אותי אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתרגל לזה.

האוויר בינתיים התמלא בריח של טבק מאופש מהסיגריות המכובות במאפרה שלידי. בראש שלי עולות תמונות של כל עובדי הבניין הישן, כל עובדי הבנק שיוצאים לכאן לעשן במהלך היום, מתקשרים ליקיריהם, מתלוננים או מקללים את מקום העבודה שלהם, מרגישים שהם יותר טובים מחבריהם למשרד שלא מעשנים.

היד עוברת שוב על פני הכיס הימני בג'ינס, דממה. אני נוזף בעצמי על המעשה הלא מודע, לוקח את תיק הצד השחור וקם ללכת לכיוון של תחנת המאסף. אני מקווה לפגוש שם מישהו שיהיה אפשר להחליף איתו כמה מילים, מישהו שיוכל לפטור אותי מהנוכחות המטרידה של הזמן.    

הלילות עוברים לאט, החיים עוברים מהר.

     ל                 א ,          ע  ב        ר .

תנו לי רק להתאמן בטאי צ'י ולשכוח מהכל. קצת כמו מוות. לאבד את עצמך בתוך התנועות הריתמיות, בעלות הפוטנציאל ההרסני להחריד. אבל רק הפוטנציאל. בלי סיבה או הצדקה יומיומית להשתמש בהן.

להזיז לאט לאט את הגפיים, לדאוג שכל אחת תהייה ממוקמת במקביל לאחרת, שלא במנותק מהגוף,  יוצאת מתוך המרכז וכמו מתעופפת לאויר העולם עד קצה יכולת המתיחה של הגוף ואז עוד פעם אחורה, בחזרה למרכז. מעגלים מעגלים סביב עצמך, במקביל לסובבים אותך, במקביל לעולם.

ובשלב מסויים להתעייף ולתת לעצמך להתעייף, בלי להתנגד לזה. בלי ללחוץ יד לשעמום, לתלונות, למחשבות משוטטות. פשוט להתעייף. פשוט.

אם כי בשלב זה התנועה כבר הפכה לאוטומטית, מונעת בכוחות עצמה, בעלת איכות של דינאמו, מנוע קיטור בלי מערכת הפעלה, self generated. ויחד עם זאת המודעות שהמאמץ נמצא במודעות זו עצמה. שסחיבת המחשבה הזאת גם אם לרגע אחד היא כבר נטל. לא איום במיוחד אך כזה שמוציא אותך מריכוז שקט, כזה שמוציא מחוסר מודעות, חוסר מודעות מבורכת לרוב.

~  חוסר המודעות היא תמיד מן האלים, מעולם אחר. כמו בשינה

לסיים את הקאטה, לאט במיוחד הפעם, בסבב של 40-50 דקות, אולי שעה. להתאמץ עוד קצת בתנועות האחרונות, בדומה לתנועת משוטים בנחל אכזב, להעלות את פרק הגוף העליון בעוד הידיים נסחפות אחריו, להוציא אויר הפעם, בפעם האחרונה בקאטה עד לאותו הבזק של הרגשה טובה. רגע של סיפוק. כמו לחזור הביתה מיום עבודה ארוך, או לעשות משהו חשוב שאתה מפחד ממנו, לא משנה אם זה הצליח לך או לא.  

ילד, מה הוא יודע?

רופא, מה הוא יודע?

אֶל, מה הוא יודע?

קליפת השום

סוף יוני.
אני וחבר (טוב) נפגשים אחרי שלא התראינו כמה שבועות. לא לעשות תוכניות, לא לבוא עם אג'נדה, עוד פגישת עידכון, עוד לילה בו נישן קצת פחות. ברגיל.
נפגשים בדרום תל אביב, מחפשים מקום סימפטי פחות או יותר לדבר, על הדרך אני מגלה שהוא הביא איתו את מה שביקשתי לפני כמה שבועות. הספקתי לשכוח מזה עד עכשיו. ביוזמתי אנחנו לוקחים את הפניה לנווה צדק מוצאים ספסל באיזה פארק קטן ומתיישבים תוך כדי דיבור על אנדרגראונג היפ-הופ מברה"מ לשעבר.

22:00. שקט בנווה צדק, שכונה יפה.

הוא מעדכן אותי לגבי הבחורה שהוא מאוהב בה. כבר שנתיים הסיפור הזה נמשך. הוא מושך את זה כמו מסטיק ואני תמיד מרגיש רע בשבילו אבל שותק כי זה משהו שהוא צריך לעבור וכי אנחנו אנשים שונים. מדברים, מדברים, צוחקים על מר גורלינו, כל אחד צף במי ניאגרה של התסביכים שלו. גם אני נראה לי הזכרתי שם כמה בנות, אני לפחות יכול לחלק את האנרגיות שלי בין כמה מוקדי אש. אצלי כשהלב נשבר מס' החתיכות שווה למס' הבנות שאני מעוניין בהם באותו רגע.

no joke it's fucking algebra.   

הגוש החום עולה בשיחה, אני משום מה הייתי בטוח שזה יהיה עלה ירוק.

הוא האדם הטכני מבינינו אז הוא מפורר ומגלגל אותו בנייר גלגול לטבק. אני אומר לו שאני רוצה רק קצת לא לפני שאני מתחקר בנוגע לטיב החומר. חומר טוב הוא אומר לי, מהסודאנים בתקווה, טוב להיות שמאלני בתל אביב - יש יותר חברים ככה. הוא מסיים לגלגל ולוקח 2 פאפס מהג'וינט שיצא שמן מדי, הוא עוצר ומדלל אותו קצת תוך כדי החזרת הפירורים לשקית עם המוצק. הוא מעביר לי ואומר לי לנסות. אני לוקח פאפ אחד ומנסה לשאוף כמה שיותר עמוק, כמו המאלבורו שניסיתי פעם ראשונה השנה, אני משתעל פעמיים שלוש - עדיין משהו נכנס. 

אנחנו נכנסים לרוטינה ומעבירים מאחד לשני אני לוקח נשיפה אחת על כל 3-4 שלו. נשבע לכם שאם הוא לא היה חבר טוב והייתי יודע כמה הוא עושה הייתי חושב "הבחור נרקומן", רק מהכבדים הוא מתרחק. שתי אותיות אנשים: ת"א.

בינתיים אני מספיק להוריד חולצה, לבדוק כל דקה בערך עם 'השטח פנוי' והכי חשוב נרגע וכאילו שוקע למקום טוב יותר.

כל כך עדין. מזמן לא הרגשתי כל כך עדין. המילה באנגלית עושה לזה צדק, אני מרגיש mellow.

לא עובר הרבה זמן ואני מרגיש שאני מסוגל לצחוק על עצמי, כאילו להסתכל על עצמי מהצד אבל בקטע טוב, כמו שאנשים אחרים אולי רואים אותי, בלי עדשה של מודעות עצמית ביקורתית ופומפוזית. גם יש מלא השראה, רעיונות שנראים ממש טובים, רק מה אין כוח לרשום. 

נהייה לנו מאנצ'יז ואנחנו פונים לבודהה בורגר, עוצרים בדרך באיזה מקום, עוד פעם מדברים על מוזיקה. אין מה לומר, בניגוד לסיגריות רגילות העישון בהחלט מעורר תיאבון. הולכים רגועים בדרום ת"א, אם מישהו היה מנסה לשדוד אותי עכשיו פשוט הייתי נותן לו את הארנק.

עובר יום. מתעורר מוקדם, לוקח אוטובוס לאונ', שיעור בפילוסופיה. בד"כ זה מעניין אבל היום אני רק רוצה לפרוש לאיזה אי בודד, או להתפרס על איזה כרית, מצדי גם הייתי יושן באחת הכיתות, רק שתהייה ריקה ונקייה.

אני קולט שאני עדיין בכיתה, השעור באמת משעמם, מה שלא מפסיק להפתיע אותי משום מה. כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון, או בחורה יפה לשכב איתה, יש לי hard on כבר מהבוקר. אם הייתי יודע לא הייתי לובש בוקסר.

בחוסר יכולת להתרכז בשעור המחשבה שלי נודדת לשאלות שנראות חשובות יותר: משמעות החיים, תוכניות לעתיד קרוב ועד כמה שאני לא זוכר. יש לי ידיעה כזאת אופטימית לגבי העתיד שאני כבר אסתדר איכשהו, העיקר לא לחשוב על זה יותר מדי.
[לכל אורך הזמן הזה אני מופתע ש{א} אני מסוגל לקחת לריאות אחרי הכל ו{ב} עברו כבר יותר מ-12 שעות והסטלה עדיין שם]

אחרי השעור עוד הספקתי לקפוץ לקניון רמת אביב לקנות כמה דברים. ואז היה קטע הזוי. איזה איש מכירות של סלקום ניסה לדחוף לי איזה תוכנית ליד, הרמתי עליו ת-קול בניסיון להבהיר לו שאני לא מעוניין והתחלתי ללכת ממנו הלאה בעוד הוא התחיל לצעוק: "תגיד לי אתה בסדר אתה? מה אתה מסטול!?..." ממש בעצבים ככה. אני לא אשקר די נבהלתי, יצאתי מהקניון והסתכלתי במראה שהייתה לי בתיק לבדוק אם העיניים שלי אדומות או משהו, לא ראיתי כלום. הלכתי לאיזה ספסל באזור והרמתי טלפון לחבר מאתמול.     

טוב.