כֵּנוּת

השני
בלשון נקבה
עזר כנגד המניפסט הראשון

מניפסט זה נועד למנוע סבל לטווח הארוך, גם באמצעים של יצירת סבל לטווח קצר

ליצור הרמוניה בין אנשים ולהביאם לעמק השווה, גם באמצעים של לומר להם מה שהם לא רוצים לשמוע

לחתור מבעד לנימוס, לפוליטיקלי קורקט, לטאקט, ל'מקובל', ל'נכון', למזויף בקיצור במטרה לגרום לאנשים להבין משהו בנוגע לטבע אנושי פראי וגולמי, בנוגע לנסיעה בחיים ללא גלגלי עזר, בנוגע לקורות השקר שעליהם נבנים חיים ש- חיפוש אחר אמת היא מטרתם

 
מניפסט זה הוא גלגל ההצלה של כל נפגעי 'הטובים לטייס והטובות לטייסים'
הוא שמיכת הפוך של כל נפגעי החורף הקר של הנימוס, כל חסרי האמצעים בתחום הלשון היפה, חסרי קורת הגג בעיר היפים והאמיצים, לא פחות מזויפת מהסט המקורי בהוליווד
הוא ה'פַייֶרְווֹל' של הגיקים, המפלגה הפוליטית של הפועלים, התזונאית של השמנות והשמנים, המקלט של כל נפגעות האונס והתקיפה, כובע מגבעת לגברים נמוכים, נשק חם עבור השחורים שעדיין לא הצליחו להימלט מהחיים בגטו

סעיפים שנכתבו בדם: (קדושי המאבק)

א. לא תסננ/י.
לא בנייד, לא בצ'אט, לא בפייס, לא בס.מ.ס.
ולא כשאת 'לא רואה אותי ברחוב'.

ב. לא תשקר/י.
כששואלים מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את אומרת.
כשאת עצובה, מסוגרת בעצמך, כועסת, מגלגלת עיניים, 'לא רוצה', מנסה לשכנע אותי, או סתם משועממת.

ג. לא תשקר/י לעצמך.
ברגע של חולשה, של אגו טריפ או אגו שברירי, ברגע שכולו טוב או כזה שכולו רע.
כשהוא עוזב אותך או כשאת לוקחת 'סיגריה אחרונה', או עוד דרינק כי 'שתית ממש קצת הערב'.

ד. לא תחשבי פעמיים לפני שאת עונה.
בע"פ או בטלפון, לשאלה, למייל או להזמנה לצאת.
גם כשאת עונה ב'לא', ב'לא יודעת', ב'עכשיו זה לא מתאים' עלייך לפצות מאוחר יותר בתירוץ או סיבה רלוונטיים.   

ה. לא תשיג/י דברים כטובות הנאה.
כשאני חלש או עייף, כשאת צריכה ממני משהו, כעסקת חליפין תמורת חיוך, שפתיים או בֵּינוֹת ירכיים.

ו. לא תגנ/י על עצמך שלא בצדק.
באמצעים של להגיד מה שמתאים לסיטואציה, להחזיר את הכדור למגרש שלי, לעבור נושא כשאנחנו מתווכחים, להעמיד פני חולה כשלא בא לך, או לעשות לי בייבי פייס במקום הסליחה שהייתה במקום.

ז. לא תייפי דברים.
לא את האופי של החבר שלך, לא את ההתמכרות שלך לקפה, היסטוריה של אלימות במשפחה, חרם שעברת בתיכון, או את הפוביה מג'וקים.
זהו הדין לגבי כל דבר אחר בעל אופי חלש, מסכן, דפוק, מכוער או חסר ביטחון שקיים בך.

ח. לא תעלי על נס.
את השחקנית המאופרת, הדוגמנית אחרי הפוטושופ, הסולנית ב-MTV, זאת שצעירה ממך בחמש שנים, או ההיא עם אלף חברים בפייסבוק. 
וגם את עצמך תרחיקי מאותם שיגעונות גורמי סבל, דברים ש'יכולת להיות' וכנראה אף פעם לא תהיי.

ט. לא תציב/י עצמך מעל א/נשים אחרים או מתחתם.    
לא תסתירי חסרונותייך, מגרעותייך, טעויותייך.
לא תעלי לשיחה, תדגישי בעיקר, ותתעכבי באופן בלעדי על מעלותייך, כיבושייך, מחזרייך.
לא תדברי סורה על אוֹפיָין או מעשיהן של אחרות או תתעכבי באופן לא פרופורציונאלי על ההיסטוריה המשפחתית והטראומות שעברת.

י. לא תכחיש/י מחשבותייך.
גם כשהן מיניות, סוטות, לא יאות, לא הגיוניות, כביכול לא עוזרות. כשהן לא עוזרות לָך, לכולם, לאדם אחד או לאף אחד.
ואותו הוא הדין לגבי רגשות, חלומות, מאווים ותשוקות.
ואותו הוא הדין לגבי חששות ופחדים.

יא. לא תנסי להיות עקבית, הגיונית, שקולה, חכמה, או סלע להישען עליו.
כשזה מתנגש עם רגשות, מחשבות, תחושות או צרכים שממשיכים לעלות ולהוריד אותך ארצה מתוכניותייך הנשגבות לגבי עצמך, עתידך או דמותך. כשזה לא מרגיש 'זה', כשאת בעצמך לא יודעת.      

הכל ורוד
back to
the
beginning
הכל שחור

כנות

הראשון
בלשון זכר
בהשראת 11 סעיפי ה- מניפסט
פיליפו מארינטי ישתבח שמו לימים ארוכים

הצתה


הילוך שישי

1. סודות, ושיהיה לך סודות זה איסור מספר אחד
   
   
2. אל תשקר לאחרים ויותר חשוב אל תשקר לעצמך
   
   
3. אל תסתיר דבר מחברים, מכרים, משפחה, מאף אחד. אם ישאלו אותך תענה ללא משוא פנים ומיד
   
   
4. אל תנסה להיות עקבי, לך עם הרגש. אם משהו מרגיש נכון, לך על זה, אל תחפש הסברים או סיבות
   
   
5. אל תפחד לפגוע בדברים ובדיבורים, ה"פגיעה" רק משחררת ומביאה לתוצאות מהירות. אל תפחד לפגוע אבל גם אל תשאף לזה
   
   
6. אל תפחד לחשוף את המחשבות הכי סוטות, הכי מוזרות, הכי דפוקות שלך. את אלה על פחד וחוסר ביטחון. הם רק מחשבות, האנשים החכמים יבינו
   
   
7. אם הכנות של מישהו זה לא להיות בן אדם כנה תראה בזאת כמנדט לאיבוד החובות המוסריות שלך סביב אותו אדם. אם דופקים אותך תדפוק בחזרה
   
   
8.  תאמר את כל שעל ליבך אפילו אם נראה לך שזה לא ימצא חן בעיניי הצד השני. זה רק קיצור דרך להכיר אחד את השני מהר יותר, להביא את הקשר שלכם למצבו הסופי
    
9. דִבְרֵי פוליטיקלי קורקט וטאקט הם דברי שטנה ונאצה, שימוש בשפה ככלי לעיוות המציאות, רתימתה לצורכי השעה. אין הדבר כשר אלא אם נעשה הוא תוך שימוש בציניות
   
   
10. אין צורך להעמיד פנים שאתה אדם חזק. חולשה זה מצב טבעי, אנושי ורגיל. לא צריך להסתיר אותה. זה לא סותר את היכולת שלך להיות גבר, מלך או אליל בהזדמנויות שונות 
    
    
11. לך תמיד למרכז, תלך ללב, לבסיס,  למקור, להתחלה של הדברים, לך לראש, לדובדבן, לאיפה שנמצא הכסף. תמיד תימצא איכן שנמצאת האמת, המחיר כבד אך הפרס בלתי ניתן למדידה

כנות

כנות

בת זונה,
הסיבה יחידה שכל זה שקר זה כי לעולם לא יצא לנו להיות ביחד, לעולם לא יצא לנסות, לבדוק, להתכוונן, לפשל, להתבדח, להתאכזב, לזכות, לצהול ברגעי שמחה ולקונן ברגעי הפסד, לשכוח מברשות שיניים, לתת מהסוודר האדום, לקבל מבושם ולהעניק ניחוח אפטר-שיי בתמורה. לתת לשפתי הדובדבן שלך להתחכך באלו היבשות שלי, להתחכך שוב ושוב, ושוב, ומשם לקחת את זה מטה ומטה בגוף. מטה ומטה ואז מתחת ומסביב וצמוד וחם ויורדים הבגדים ועולה החום, ופתאום ה-10 מעלות בחוץ כבר לא משנה כלום, אף החימום הופך לפנימי, ומעיינות התשוקה והיצירתיות משתלטים עלינו כמו רוחות על שאמן בטראנס, כמו על שני כלבים מיוחמים, חתולים במפגן אתלטיות בקרב.
הסיבה היחידה שכל זה שקר זה כי כבר אמרת לי  לא. אמרת לי לא לחיים, אמרת לי לא לערבוב התמידי של הנקי במזוהם, של יפה במכוער, של גבוה בנמוך, עני בעשיר, חם בקר, שמן ברזה, מסובך בפשוט, חד וכהה, שחור לבן. את עצרת את מעיין היצירתיות עוד לפני שהוא התחיל לנבוע, לפני נטיעת שורשים נושאי פרי. בעציץ לא נכון הנחת או באבן במקום באדמה, אדמה שהייתה מלאה תולעים פעם. חולד.

-

כי אילצת אותי לחפש שקרים איפה שהייתה אמת, אומנם אמת לא נעימה אך אמת בכל זאת, לא הפכה היא לשקר עד שהיא יצאה למגננה, עד שהרגישה שהיא לא טובה מספיק ונאלצה להפוך את עורה ולברוא את עצמה מחדש כ אמת שהייתה לשקר. הייתי צריך למחוק את הישן ולהתחיל את הכל מחדש, מאפס ובהתאם לאופי שלי שניתנה עדות לגביו, בהתבסס על המילים המדויקות הריקות.

כבר לא יכולתי להיות אמיתי איתך, ילדה.

את צריכה להתעורר עם גברים כדי לכתוב
אני צריך להיזרק ביד נשים כדי לכתוב

אני לא אוהב להיות חבר הכי טוב שלך כי אני לא יכול לכעוס עלייך, לא יכול להיעלב ממך (לא בגלוי לפחות), לא יכול להיות פרובוקטור, לעצבן כמו אח קטן, לתת הרצאות כמו אח גדול. לא יכול כל מני דברים.

בכלא של החבר הכי טוב, אני נשאר האדם המושלם שמעולם לא הייתי, ואין ספק מעולם לא יהיה. אותה דמות שתומכת, מעלה מצב רוח אם הוא למטה, מוציאה רוח מהמפרשים אם הלחיים שלך נפוחות, שאוהבת ללא תנאים, שמסכימה לגבולות שאתה מציב, לדברים שאתה אוסר עליי (בגלוי ולא בגלוי)

[והכאב הכי גדול כשאני חושב עלייך והדמע...]

[ו' ארוכה - 

לא נגמרת  ]

מי אתה, מה זה הגוף הזה שלך?
תשליך לדגים יחד עם הנשמה שתצלול למצולות, רבבות השנים
ואכולי ההיסטוריה. עד שהנפש תשקוט והנשמה תפרח כמו השקדייה באביב, מיליון פרחים לבנים turned סגולים על רקע שמיי אינדיגו, כמו ים קריבי

קפיצת ראש

חָבֶר הַכִי טוֹב
הוא רק זיכָּרוֹן
חוֹבֶרֵת מְסוּדֶרֵת צבוּעָה עִיפָרוֹן
חָבֶר הַכִי טוֹב
עֵירוֹם מבּדידוּת
חָבֶר הַכִי טוֹב
אֶנוֹכִיוּת

"תסביר לי בעצם.. מה זה כל החרא הזה על חבר הכי טוב כשאתה מגרד את ה-30 כמעט?"

הוא שאל, ואי אפשר היה להתעלם מהצדק בדברים שלו. הוא שאל עוד כמה דברים ודם התחיל לזרום לכיוון הורידים שעל הידיים שלי אבל התאפקתי.

כבר אמרתי בעצמי לפני זה, כבר אמרתי בעצמי לעצמי לפני זה, שחברים זה פאסה אחרי 25. אחרי 25 יש רק משפחות, ואם לא משפחות אז דייטים וחתונות של חברים ועוד כמה דייטים עד שחברים באים לחתונה שלך. זה פשוט. לאף אחד אין זמן, כל אחד תקוע בתחת של עצמו, של העבודה שלו ושל הבעל והאישה שלו ושל החובות בבנק, והחובות החברתיות, והצפיות של כל העולם ואחותו. לעבוד, לחסוך, לנפוש בחו"ל, להתחיל תואר, לסיים תואר, לזיין עם או בלי תואר ולהוליד ילדים מלוכלכים ומחייכים. והכל מתמטי: תואר ראשון עד 25, אירוסין עד 28, חתונה עד 30, ילד ראשון עד 32, עבודה רצינית יחד עם החתונה, תואר שני יחד עם ילד ראשון, תוריד שתיים מכל מה שלמעלה עם אתה מזרחי, תורידי עוד אחד מכל זה אם את אישה. ואומרים שבני אדם אי אפשר לכמת לנוסחא...
ז' ב-ע'
בכל מקרה, חבר הכי טוב או, פאק, חברים בכלל לא תראו בנוסחא הזאת. למה כי, כשאתה בוחר lifestyle  אתה בוחר חברים. כבר אין לך זמן לחברים מהתיכון או מהצבא, כל מה שאתה מנסה לעשות זה להתבסס איכשהו בחיים האלה, ועל הדרך אנשים שדומים לך ונמצאים בסביבה המיידית שלך, שיש לכם משהו במשותף +/-  קופצים על העגלה, מצטרפים ומקבלים את הכינוי הלא מדויק חבר, לקרוא להם מכר היה יכול להיות מעליב, בטח לא נקרא להם שכנים... טוב זה הוחלט, חבר it is. אבל חברים הכי טובים לא תמצאו שם, ותדאגו לבחור lifestyle עם אנשים שתרצו להעביר איתם איזה 20-30 שנה ככה. אבל בלי קשר, אם לא מצאתם חתונה עד עכשיו אז אני מכיר כמה טלפונים של קבוצות תמיכה שיכולות לעזור...

sound track                                                                      k               

הכל רך, הכל רך

כל כך רך

הכל כואב, כואב

כל כך כואב

גם הדברים הכי נעימים

ובעיקר הם

[אני כותב מאוד כללי, תצטרכו לנחש

אני כותב מאוד כללי, לא תדעו לעולם

אני כותב מאוד כללי, אתם יכולים לשאול אותי אבל בטח לא תעשו את זה]

ראיתי סרט רוסי היום

עצוב הבנזונה

סרט רוסי

"למה עזבת את מקום העבודה שלך

 איך תמצא עבודה חדשה

 איך תכסה את התחת בלי צ'ק

 למה עזבת

 ...

 מה אתה חושב לעשות עכשיו

 בלי תואר, בלי קשרים ובלי גרוש על התחת

 מה תעשה                                         "

אמרה ועזבה לתוך הלילה, לא יודע לאן

וגם לא רוצה לדעת

לא הלילה לפחות

איך לעזעזל! אני אמור לחשוב עכשיו

שאת רואה את כל המחשבות שלי

עכשיו שאין לי איפה להתחבא

איך אני אוכל לחשוב

איך אני אוכל להתלבט

איך אני אוכל להיות חסר ביטחון

איך אני אוכל להיות מפוחד

איך אני אוכל להיות      מפסידן

              להיות     אפס

             להיות     קנאי

            להיות     מניאק

           להיות     קמצן

          להיות      סוטה

         להיות     מיסוגוניסט

             לחשוב על אחרות

             לחשוב שאנחנו לא מתאימים

             לחשוב מה אני לא אוהב בך

             לחשוב יותר מדי

או לא לחשוב כי גם את זה צריך לפעמים

איך אני אמור לאהוב אותך

        להיות מאוהב בך

         להעריץ אותך

  ולשמור אותך איתי

 לשמור אותך שלי

שתתפסי ממני, שתעריכי, שתעריצי

אותי

או לפחות את הפרסונה שאני בונה

את כל הזיוף הזה בסרטים ונייר עטיפה

את הפילוסוף והאומן, מבקר האומנות ואיש האלוהים

ואיך אני אמור לדעת מי אני בסופו של דבר

איך אני אדע מי אני בסופו של יום

אחרי ששיחקתי איתך משחקים כל הזמן הזה

משחקי תפקידים ופסיכודרמה

רק

כי אני מפחד שתזרקי אותי

איך

איך

...

...

איך

...

...

איך

...

...

איך

...

...

א.י.ך

א..י..ך

..........

נחנק מהמילים, או הדמעות

לא ברור

[זה שירה זה

 זה שירה

   ...

 זה זבל        ]

קלידים ברקע

וקול חלוש של זיקוקים איפשהו מלווה אותם

קול של זכוכית נשברת, כוס יין

00:46

[א'  התחלתי לחשוב שהשירים שלי לא מספיק טובים

                      שהכתיבה שלי לא מספיק טובה

 ב'  אתה חושב שזה הופך אותך לאומן?

     אתה מחשיב את זה לתו תקן

 ...

 ב'  אתה פטתי                                               ]

מישהי פעם אמרה לי שהיא רוצה לעשות קעקוע

ברגעים של חולשה נדמה לי שזה הייתי אני

בלילה אלוהים הוא החבר היחיד שלי

ואני מוכן לעשות הכל כדי לא להיות הוא

                                            [כופר.. ]    
 

אתמול הייתי בירושלים. עיר שאני שונא.
למה אני שונא את ירושלים? מאוד פשוט.

   חרדים. ושנאה לכל מה שהוא לא אנחנו

   ממשלה. וכל הכסף נשאר איתנו בבירה

   האקסית משם. והיא מתה עלייה

אבל הפוסט הזה לא על ירושלים,

הוא על תל אביב

וככה זה הולך: 

כמו לבני אדם גם לערים יש אופי משלהם. ועוד פעם כמו לבני אדם גם לערים יש התאמה לערים אחרות, ליוצאי ערים אחרות ולבני אדם מסוימים. יש להן תכונות טובות ורעות, מוקדי עניין חיוביים, אתרי משיכה פטאליים, הרגלים חסרי תקנה, ודיירים שבאים להתיישב עליהם. כמוו למשל מושבות הפרעושים על הכלב שבחצר, או בטח, מושבות החיידקים השוכנות בגוף הביולוגי, בכל גוף ביולוגי. אז גם בערים יש מושבות של משהו, יש בהם מושבות של בני אדם,  בני אדם מיוזעים, עייפים, מתרוצצים, חסרי מנוחה וחסרי שקט, הם יושבים להם בינות גופי הבטון או האספלט של העיר, בינות הצורות הרבות שהיא מייצרת. בין אם מדובר על בתי דירות, פנטהאוזים, על מרתפים, ספסלים בפארק, דירות מכסה לנשים מוכות, בתי אבות למועדים למות או קופסאות קרטון מפוברקות של הומלסים במגרשי חנייה חשוכים,  בני אדם שורצים במקומות האלה, עושים את מה שהם עושים, מנסים לשרוד איכשהו.  
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק.

כי גם אם החיים היו טובים אלייך

העיר הזאת תבלע אותך.

אני הולך ברחובות ת"א והבדידות מזדחלת לאיטה דרך הורידים והעורקים של הגוף שלי. מתערבלת, מתאווררת, עולה כאילו דרך קנה הנשימה והריאות. יורדת, חוטפת כמה שוקים – מכות זעזוע שמגיעות ל משאבה-שק אגרוף שקוראים לה 'לב' וממשיכה ממנו הלאה כאילו מעולם לא הייתה שם. הרגשה מוזרה כזאת.
לא ברור.

זו היא

עיר של התחלות אבל בלי סופים

ואם כבר סופים אז בטח לא דיסני

עיר של חלומות, שבורים. חלומות שבויים רוב הזמן, גרסה יותר גרועה.  

של אינסוף הזדמנויות. לשברון לב, לאיבוד תקווה, לאיבוד אמונה. וזה לא שאני מצדד ביריבה ירושלים.

אין בעיר הזאת  שום דבר מפחיד אבל אם תסתכל קצת פנימה תבין שהכל שם בנוי סביב הפחד. אם תסתכל מעבר לחזות היפה, בנייני הבאוהאוס, פינות הירק. אם תסתכל מעבר לסופרמרקטים היקרים, לאורות הניאון בלילה, לאנשים לבושי רשתות אופנה קטנות, הולכים עם חברו הטוב של האדם לאורך שד' רוטשילד  תראה ש:

לכל רחוב החטאים שלו, לכל שכונה החטאים שלה. גניבה, קנאה, חמדת עוני ברובע אחד ואני לא חומד לצון כשאני אומר את זה. גאווה, יוהרה, התנשאות, ושנאת אנוש ברובע הסמוך. סקס, סמים, הלבנה, מעילה לא רחוק משם. תיעוב עצמי, חיתוך ורידים, חוסמי עורקים, נטילת כדורים בצד השני של השכונה.

     אבל כל זה לא חשוב, באמת, שום דבר לא חשוב באמת בעיר הזאת. הכל שחיטה כשרה. הצאן לטווח. שחיטה אבל העיקר שיעשה בסטייל. הכל פה מוקרב לאל האופנה בשמו המלא סטייל-איסי-מו, כל עוד הדבר נעשה בשמו, ואני מדבר פה על רוב הדברים, מותר האדם מן הבהמה, אבל אם יבעט, יזרוק על או יקלל את החתול של מישהו, אז דמו בראשו. ואתם יודעים מה? אני לא בטוח שכל זה עד כדי כך נורא. למה איסורים על נייר, איסורים בחוק אף פעם לא עזרו באמת. חוץ מללבות את הרוחות ולדחוף לכיוון ההפוך כסוג של התגרות אף פעם לא באמת הייתה בהם תועלת. במילים אחרות או מה שאני מנסה לומר פה זה שבעיר הזו יש חופש. חופש לבנות וחופש להרוס, חופש לחיות איך שאתה רוצה אפילו אם זה יפגע בך בסוף, ידפוק אותך בסוף, ימצא אותך בתעלת ביוב לצד הכביש בסוף, עם מזרק בזרוע ועיניים כחולות לא שלך, דופק של 0 על 60, 60 שניות, אבל חופש.

אין מה לומר

עיר של כיעור ושל יופי, עיר של זעם ושל אהבה, מהפכה של אהבה ומחאה של זעם, יופי של טוב לב בדרום העיר, כיעור של חוסר רגש בצפונה. וגם מבחינת הטמפרטורה ההבדלים מזעריים בלבד.

הבדידות הכי עמוקה שחוויתי, חוויתי בעיר הזאת.

בדידות שמתגלה רק בחיק הטבע, ועמוק לתוכו. טבע לבד בלילה מוקף בעצים, קולות זאבים וירח. טבע דומם בציור סוריאליסטי, תפוח נוזל. ככה, אותו דבר, רק בין מיליון אנשים, טבע עירוני. אותה הרגשה בדיוק. באמצע רחוב סואן, צעקות בליינים, צליליי באס מאולתרים מתוך בתי באוהאוס משופצים פחות או יותר או מתוך איזה מועדון מפוברק על איזו פינת רחוב, ממשיך ללכת, נהגי המוניות מחזרים על הפתחים. אין הרבה חפצים לגופי, אין מוקדי עניין, קצת בגדים, ילקוט עם ספר או שניים, ויש גם את הקופסא שמעלה זיכרונות, דרך חוטים דקיקים המתחברים לגוף באזור האוזן, צלילים בוקעים ממנה, נכנסים למערכות ביולוגיות של דם, שרירים ועצמות. וגם זה נעלם. הגשם. הגשם הוא המלווה היחיד.

     על מה אני חושב באותם רגעים, מוצא עצמי שואל: או אולי יהיה לכם יותר ברור אם אני אענה על השאלה הזאת מטפורית. איך זה נראה באותם רגעים? בגדול, אין לי תשובה, הדבר שהכי מתקרב לתשובה זה אולי תוכניות הדרמה האלה בטלוויזיה. ואיך הם עושים לז'אנר הזה צדק, איך הם עושים דרמה מכל דבר קטן, מכל שטות אפשרית, ובדרכים הכי זולות. "דרמה" הם קוראים לזה.
אז על מה אני חושב אחרי הכל? על הכל ועל כלום, רק עושה דרמות מכלום ומהכל. תוכניות לנטולי שכל, מחשבות לנטולי שכל. אבל מהסיבה הזאת מאוד אפקטיביות. בידור זול וטוב, מזון לעם.

רק לא להיחנק.

ובחזרה לכותרת

תל אביב הורסת, תל אביב בונה,

אבל בעיקר הראשון

העיר הזאת הכי כפוית טובה בעולם, או שכבר אמרתי את זה, עיר הראויה למילה בת שלוש האותיות, עיר אמיתית עם כל הבעיות, המשמעויות, המורכבויות של הצרוף הזה ע'-י'-ר'. צרוף שמכיל בתוכו את המילה "רע" ומכיל בתוכו את הצליל "אי" רק עם ע'. ע' או העין, העין שרואה הכל, העין העיוורת שרואה הכל. תשחק עם הסדר של האותיות עוד קצת ויצא לך "יער" במקום "עיר" קצת יותר פראי אבל לא בהרבה, קצת יותר מסוכן אבל בכלל לא בטוח עד כמה. אולי אפילו יש שם איזה "ראי" אחד, עוד פעם אות לא נכונה אבל אמרנו שלא ניתפס לקטנות, נכון? ועכשיו שביססנו את נזילות ההבדל בין האלפים לעיניות. ושדבר ראשון זה שצריך להחליף ביניהם, אפשר לראות שיש שם גם "ירא", מלשון יראה, זתומרת יש שם פחד, וזה פחד קמאי טהור, ואלו גם האושיות של המקום הזה. מרחב שבנוי על פחד. וזה אפילו לא משנה פחד ממה כל עוד הוא מתקיים שם בצורה כלשהי. כל עוד הוא ממשיך להתקיים שם בצורה כלשהי. הפחדים הם רבים ושונים והם לא נגמרים ככה סתם, באמצע משפט או קרוב לסופו. באמצע רחוב או קרוב לסופו. זהו פתח ביוב של פחד, פיר עבודות של פחד, מחסום דרכים בכביש של פחד. סתם עוד צינוק ליפול אליו באמצע שום מקום.

                                     העיר הזאת תבלע אותך

               שמש לילה

   מסתובב

https://www.youtube.com/watch?v=qivgseqgkvQ

נכתב לצלילי זמפירה

https://www.youtube.com/watch?v=IT05J3_Gn2I

משהו דמוי טיילת, קרייה משמאל - סינמטק מימין, קר על ספסל מבט מופנה למטה, אנשים עוברים ברחוב מסתכלים עליי

חונק את הדמעות

רעד פנימי (או חיצוני)

לילה

מרשה לעצמי לבכות

רק כשכותב

מרשה לעצמי לכתוב

רק כשבוכה

ל.ב.כ.ו.ת

ל.כ.ת.ו.ב

אותם אותיות (והסדר אף פעם לא חשוב)

אנגרמה

לחבר את הקווים

הומלס

ברחובות ריקים

הומי אדם

בין מדרכות צמנט

עלה תלתן

מתקרב,

רואה רק עשב שוטה

תנו לי רק

מילה טובה

תנו לי רק

רק נחמה

תנו

רק קצת ממה שיש

להתחמם

באש המעשה הטוב

ממה לך להתבייש?

כמה אנשים בעיר הזאת

כמה חוסר נחת

כמה צריך

ולא צריך כלום בעצם

חיפושים, חיפושים,

לעשות, לעשות

הימורים לאס וגאס

מתמסחרים,

אנשים אבודים

מכורים, ממהרים

מחופשים כולם, מנוכרים

מעורערים, לא מרוצים

ואני יושב לי כאן

סופר אריחים

מדרכות של ערים.

לנסוע אלייךְ,

אבל לא בשבילךְ

לנסוע

מעצמי אין למי לתת

אף אחת לא רוצה

לא צריך,

זומבי

איש (חיי-)מת

"בן אדם לא יכול לשרוד לבד

 בני אדם הם יצורים חברתיים"

כן?

וכשהצעתי לך את נפשי

את ליבי הצעתי לך

כשהצעתי את גופי הערום רק לך לראות

אמרת לי -לא-

שלא היית מעוניינת

כמו טעות במספר

זיהוי מוטעה של פנים ברחוב

"חפש אצל אחרת"

אמרת לי

או שאמרת לי

"שאני לא מספיק טובה בשבילך"

"שאתה צריך מישהי אחרת"

"ואנחנו לא מתאימים"

"(לעולם לא היינו מתאימים וגם לא נהייה)"

"שכל מה שחשבתי זה הפנטזייה הפרטית שלי."

שקר

מעולם לא נברא ובטח לא קָרַם גידים

קְרֶם הגנה מהשמש

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל התירוצים,

כל המילים, הנימוסים, הנמאסים

המילים היפות, הטונים המתחנחנים

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל הסכינים.

ההצהרות, ההצערות

וכל החיוכים המזדיינים

כל ההצטדקויות, הכללים בספר

וכל המספרים הראשוניים,

אי אפשר לחלק אותם

לפרק אותם לסיבות הגיוניות, לתירוצים כנים

אי אפשר למצוא

וזעם יוקד

אש מקרקעית הארץ

ואור נופל

על איפה שעמדתי לפני רגע

ואת לא שם כמובן

אין כלום.

מלשון fuck you

מלשון fuck me

רק מאותו מקום עלוב,

מקום אפס אפשר להגיע

לזונות. מחוסר ביטחון עצמי

וחוסר כלום. משיממון

תחושות של חוסר מסוגלות

מוחלטת.

אתה רוצה להשתעשע?

לך לארקייד

אבל בעצם

אתה תגיע לאותו מקום

של חוסר תקווה מתמשך,

אַת אותו מקום

תעזוב.

והכל מעצבן אותי עכשיו

הכל כולל הכול

עוד רגש שיתחלף עוד שנייה

יתחלף לעוד משהו צפוי

רגיל  ומשעמם, מדכא ומעורר

חרדות.

רק לברוח.

אבל לאן?

פגשתי עוד "נפש טובה כמוני"

לא מזמן.

גם כן לא מעוניינת

להתמודד עם דברים.

אוהבת לברוח

ואם אין לאן אז בוכים

דמעות תנין או דמעות מלאך.

מה שבא. זה לא משנה

אבל העיקר השבילים

לאורך הלחיים.

גבישים מיקרוסקופים

המטהרים את העור,

שוטפים את הפיח,

עוברים על הסימנים הכחולים

ולפעמים אפילו

מגיעים אל האוקיינוס הגדול,

חלקם נופלים בפה

ואתה נאנק מנשימות

כבדות בבית החזה

בזמן שאתה בולע.

כמו Half

Half an hour

Or half a life

Half life

בואו נשחק

וחוזר להיות הומלס

כזה שטוב לו

כי הוא לא יודע

שבאמת יכול להיות לו טוב

כי כשמוכר זה טוב

גם כשמוכר הוא רע

אז כשרע טוב

וכשטוב רע

זה פשוט, לא?

ובכל הנוגע

ללדבר על עצמך

"הצלחה"

איזו מילה מוזרה

"עלה והצלח"

לאן בדיוק אני צריך לעלות?
או שאולי אני צריך

לעשן grass

"עלה והצלח"

עלה ירוק והצלח

שישרפו בגיהינום

כל המצדדים בביטחון עצמי

ע"פ הבודהיזם אין עצמי

אז איך לעזאזל הוא יכול להיות בטוח?
מי בדיוק שם בטוח?

מה בדיוק שם בטוח?

אתה שרוצה להתחיל איתה ברחוב

שמקבל פיק ברכיים

לפני הנאום שאתה צריך לתת,

את שלא יודעת לרקוד בחתונה

או לא התנשקת אף פעם

כשכל הבנים שהתחילו איתך מתקשרים באותו יום

מי פה בטוח בעצמו?

מה פה בדיוק בטוח בעצמו?

אתה בגיל 3

בגיל 5

בגיל 7

בגיל 18

בגיל 30

או אולי 70 רגע לפני שאתה עומד למות מסרטן?

ביטחון עצמו בתחת שלי

דברו איתי ויטגנשטיין-ניטשה

ואני אצעק לכם את ה(י)דעות שלי

דברו איתי להתחיל עם בנות

ואני אשב בצד כמו עכבר בכלוב

כמו ילד מבחנה.

או שאר המצליחים

Tyson, Jackson, Jordan ,Phellps

(0:32)

ולסכם את הכל

איך אפשר לסכם את הכל?

מקהלת עכברושים מנגנים בקונצ'רטו ה-V את הרסיטל ה-XI של שוברט

חבורת חלילנים לוליינים שהולכים אחרי הכבשה שלהם

הכבשה השחורה שלהם

צמד זומבים ברחוב במדים של בריונים שהם משטרת ישראל.

שום דבר מיוחד

סתם עוד יום רגיל

אֶלִי

למה עזבת אותי

אֶלִּי,

אלי.

לא ידעתי

עד כמה אני אוהב אותךְ

עד שעזבת

[צחוק הגורל

 דבר מטריד כשלעצמו]

אין סדר ואין היגיון,

חזרה לכאוס

שהיה מוכר לי

כל כך טוב

מלכתחילה

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

ואיזה מלאך היא הייתה באמת

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

כמו התינוקת בכרוב.

כמו ארנבונים לפני שרוצחים אותם ב-happy tree friends  

כמו שאמא שלי אהבה אותי כשהייתי בן חמש

אז היא

אמרה

"איזה ילד מקסים

 בעיקר כשהוא יישן"

0000000((000000000(0(0(000

כותב את הנשמה שלי על דף

אין שום דבר חדש

http://www.youtube.com/watch?v=A29cDw57qWQ

          צילום ועריכה : חייל בדיל

פגיע

ולא פחות מזה

מטרה לקליע

מילה, מחווה, או מבט הרֶאי

מילה, מחווה, או מבט ארעי

מתפזר במוחי לא מוצא...

הרגשה פרוצה

הצצה חטופה

החבאה לתוך

עולם מצועצע

הצצה מבפנים

המצאה משונה

שוב בחוץ,

מֶעוּיַין

מחשבה עיוורת, מציאות טרופה

ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת, לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח. גפיים רועדות. לא מֶקוֹר.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.  

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

מהיכן מפליגות אוניות ולאן עפות הציפורים?

נערה בשם שחר חייכה לעברי וכמו חַזְרַה בָּה, הפנתה מבט. היא לקחה את רגליה ורצה ממני למרחק של חמישה מטרים, הסתובבה שוב וחייכה. מה את רוצה? שאלתי (ובִפְנים שמחה). עשר שניות שנראו הרבה יותר מזה ונעלמה מעבר לפינה, נסחפת בנחיל של אנשים.
נשאר עומד במקום, רגליים ממוסמרות לקרקע

,.,.

פסיק אחרי נקודה אחרי פסיק אחרי נקודה. וברקע סימן פיסוק מסוג אחד: סימן שאלה, מיליונים ממנו

מאות מיליונים. וכשמתרחקים מהם רחוק, רחוק. מחזיקים את המקש האמצעי בעכבר ומסובבים את הגלגלת אחורה מגלים שכל אותם סימני שאלה בעצם יוצרים ריבוע, ריבוע אחד גדול מלא בצבע שחור,

דיו שחור עשוי מיליוני יצורים מיקרוסקופים מתים, נפט דם הארץ ... או שעשוי מ-שמש, שמש ענקית בוהקת בצהוב זוהר, צהוב קרניים. שמש מלאה, שמש צהריים, כמו אישה בהריון בחודש שמיני, שמונה ירחים וטבעות סביב ...  הולכים עוד אחורה, ועוד, ועוד. ואותו הדבר שנראה כמו ריבוע מתגלה פתאום כנקודה. סימני שאלה אינסוף שיוצרים בסופו של דבר נקודה. שיוצרים בתחילתו של דבר נקודה ...  איפה שאין שום דבר, שום דבר לא היה ושום דבר גם לא יהיה. שממה בגודל אלפי שמשות, שממת מוות או דממה רועשת, דממה שמכילה את העולם ונופלת ממנו בעת ובעונה אחת, מסע בחלל, דמעה שנופלת רחוק ומתרסקת לאלפי רסיסים בוערים על דש השרוול.

ושוב שקט-זמזומים.

                                                                                  מה זה?

                                                                                       ?

[נקודה משותפת], כזאת שכולנו עומדים עלייה באיזשהו מקום או זמן  בחיים שלנו, עומדים ומנסים להחזיק מעמד.   לא.   לא עומדים- כזאת שכולנו נתלים עליה ומנסים להחזיק מעמד בכל רגע בחיים שלנו . ואז... אז בא הרגע שכמעט נופלים ומעט אחר כך באמת נופלים ו-נשאר רק לתפוס בקצוות הנקודה שעכשיו חזרה והפכה לריבוע. בנקודה הזאת חושבים קצת על החיים. חושבים קצת שזה הרבה בעצם, חושבים את הקצת הכי הרבה שחשבנו עד היום.

[והחיים עוברים אל מול עינייך]
ואז...?

ואז.

 _________________________________________________________________

 ________________________________________________________רוח אינסופית_______ 

 _________________________________________________________________

וחושך אינסופי,

וזה אני?- אַפֶלָה ופֶלֵא - אני
ואיפה הנערה ההיא, איפה המלאך ההוא, חמדת נפשי, איפה שחר?

בשחר אינסופי תר אחר שחר

איפה שחר? שאל אותי האופק בעודי צף בחלל, נטול משקל ושמח שהכל נגמר. במקום ממנו רואים את הכל ולא רואים כלום.

ולא ידעתי מה לענות לו. ולא רציתי להיות מושלך בחזרה לארץ. רק אני והאופק מתחת. כמו ענן, כמו זבוב שהמריא מעבר ליכולתו, חסר חמצן נוסק הוא למטה במסלול מעגלי.

ושחר

ומה שחר רצתה?    

שאלתי את עצמי רק כדי לשמוע את אותו קול מהדהד:
"ומה אתה רצית?" שאל האופק, ולא ידעתי מה לענות לו

[......................................................................שקט...............................]

ולא ידעתי מה לענות

רק הכאב

ואז עבר הזמן

ועוד

ועוד

ועוד

ועוד

המשיך הוא לעבור

ונפגשנו ברקיע העשרים ורביעי של הגן השמימי של בריכות הלוטוסים 100 שנה אחרי שנפלתי מאותה נקודה, אחרי שנפלתי מאותה תהום. הריבוע אליו מוסמרו ידי וראשי התלתל כמו נעליים על עמוד טלפון

ושחר ענתה לי,

היא אמרה:

אתה מדבר על רצונות אבל כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה על אופק, רק שהוא לא היה בנמצא, ולא יכולתי להכיל את השמחה, ואתה היית שם.

 [  " ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת,

       לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח.

        גפיים רועדות. לא מקור                                               ]

היא הייתה כנה איתי,

העצב,

השחר רצה להתאחד עם האופק, ואני נשארתי שם בתדהמה, שוקל בעד ונגד, חושב, מתלבט. מיוזע-מזועזע נשארתי שם בינות מאות אנשים עסוקים, ממהרים, בבוקר לא עוצר לשנייה. התייבשתי שם לא בשמש, נרטבתי לא בגשם, מתתי שם עם דופק 90 ונשימה סדירה

Tell me why do we build castles in the sky?

פגיע

כמה מיותר... אבל בלתי נמנע. למרות שבכל זאת מיותר.

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R