כֵּנוּת

נכתב לצלילי זמפירה

https://www.youtube.com/watch?v=IT05J3_Gn2I

משהו דמוי טיילת, קרייה משמאל - סינמטק מימין, קר על ספסל מבט מופנה למטה, אנשים עוברים ברחוב מסתכלים עליי

חונק את הדמעות

רעד פנימי (או חיצוני)

לילה

מרשה לעצמי לבכות

רק כשכותב

מרשה לעצמי לכתוב

רק כשבוכה

ל.ב.כ.ו.ת

ל.כ.ת.ו.ב

אותם אותיות (והסדר אף פעם לא חשוב)

אנגרמה

לחבר את הקווים

הומלס

ברחובות ריקים

הומי אדם

בין מדרכות צמנט

עלה תלתן

מתקרב,

רואה רק עשב שוטה

תנו לי רק

מילה טובה

תנו לי רק

רק נחמה

תנו

רק קצת ממה שיש

להתחמם

באש המעשה הטוב

ממה לך להתבייש?

כמה אנשים בעיר הזאת

כמה חוסר נחת

כמה צריך

ולא צריך כלום בעצם

חיפושים, חיפושים,

לעשות, לעשות

הימורים לאס וגאס

מתמסחרים,

אנשים אבודים

מכורים, ממהרים

מחופשים כולם, מנוכרים

מעורערים, לא מרוצים

ואני יושב לי כאן

סופר אריחים

מדרכות של ערים.

לנסוע אלייךְ,

אבל לא בשבילךְ

לנסוע

מעצמי אין למי לתת

אף אחת לא רוצה

לא צריך,

זומבי

איש (חיי-)מת

"בן אדם לא יכול לשרוד לבד

 בני אדם הם יצורים חברתיים"

כן?

וכשהצעתי לך את נפשי

את ליבי הצעתי לך

כשהצעתי את גופי הערום רק לך לראות

אמרת לי -לא-

שלא היית מעוניינת

כמו טעות במספר

זיהוי מוטעה של פנים ברחוב

"חפש אצל אחרת"

אמרת לי

או שאמרת לי

"שאני לא מספיק טובה בשבילך"

"שאתה צריך מישהי אחרת"

"ואנחנו לא מתאימים"

"(לעולם לא היינו מתאימים וגם לא נהייה)"

"שכל מה שחשבתי זה הפנטזייה הפרטית שלי."

שקר

מעולם לא נברא ובטח לא קָרַם גידים

קְרֶם הגנה מהשמש

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל התירוצים,

כל המילים, הנימוסים, הנמאסים

המילים היפות, הטונים המתחנחנים

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל הסכינים.

ההצהרות, ההצערות

וכל החיוכים המזדיינים

כל ההצטדקויות, הכללים בספר

וכל המספרים הראשוניים,

אי אפשר לחלק אותם

לפרק אותם לסיבות הגיוניות, לתירוצים כנים

אי אפשר למצוא

וזעם יוקד

אש מקרקעית הארץ

ואור נופל

על איפה שעמדתי לפני רגע

ואת לא שם כמובן

אין כלום.

מלשון fuck you

מלשון fuck me

רק מאותו מקום עלוב,

מקום אפס אפשר להגיע

לזונות. מחוסר ביטחון עצמי

וחוסר כלום. משיממון

תחושות של חוסר מסוגלות

מוחלטת.

אתה רוצה להשתעשע?

לך לארקייד

אבל בעצם

אתה תגיע לאותו מקום

של חוסר תקווה מתמשך,

אַת אותו מקום

תעזוב.

והכל מעצבן אותי עכשיו

הכל כולל הכול

עוד רגש שיתחלף עוד שנייה

יתחלף לעוד משהו צפוי

רגיל  ומשעמם, מדכא ומעורר

חרדות.

רק לברוח.

אבל לאן?

פגשתי עוד "נפש טובה כמוני"

לא מזמן.

גם כן לא מעוניינת

להתמודד עם דברים.

אוהבת לברוח

ואם אין לאן אז בוכים

דמעות תנין או דמעות מלאך.

מה שבא. זה לא משנה

אבל העיקר השבילים

לאורך הלחיים.

גבישים מיקרוסקופים

המטהרים את העור,

שוטפים את הפיח,

עוברים על הסימנים הכחולים

ולפעמים אפילו

מגיעים אל האוקיינוס הגדול,

חלקם נופלים בפה

ואתה נאנק מנשימות

כבדות בבית החזה

בזמן שאתה בולע.

כמו Half

Half an hour

Or half a life

Half life

בואו נשחק

וחוזר להיות הומלס

כזה שטוב לו

כי הוא לא יודע

שבאמת יכול להיות לו טוב

כי כשמוכר זה טוב

גם כשמוכר הוא רע

אז כשרע טוב

וכשטוב רע

זה פשוט, לא?

ובכל הנוגע

ללדבר על עצמך

"הצלחה"

איזו מילה מוזרה

"עלה והצלח"

לאן בדיוק אני צריך לעלות?
או שאולי אני צריך

לעשן grass

"עלה והצלח"

עלה ירוק והצלח

שישרפו בגיהינום

כל המצדדים בביטחון עצמי

ע"פ הבודהיזם אין עצמי

אז איך לעזאזל הוא יכול להיות בטוח?
מי בדיוק שם בטוח?

מה בדיוק שם בטוח?

אתה שרוצה להתחיל איתה ברחוב

שמקבל פיק ברכיים

לפני הנאום שאתה צריך לתת,

את שלא יודעת לרקוד בחתונה

או לא התנשקת אף פעם

כשכל הבנים שהתחילו איתך מתקשרים באותו יום

מי פה בטוח בעצמו?

מה פה בדיוק בטוח בעצמו?

אתה בגיל 3

בגיל 5

בגיל 7

בגיל 18

בגיל 30

או אולי 70 רגע לפני שאתה עומד למות מסרטן?

ביטחון עצמו בתחת שלי

דברו איתי ויטגנשטיין-ניטשה

ואני אצעק לכם את ה(י)דעות שלי

דברו איתי להתחיל עם בנות

ואני אשב בצד כמו עכבר בכלוב

כמו ילד מבחנה.

או שאר המצליחים

Tyson, Jackson, Jordan ,Phellps

(0:32)

ולסכם את הכל

איך אפשר לסכם את הכל?

מקהלת עכברושים מנגנים בקונצ'רטו ה-V את הרסיטל ה-XI של שוברט

חבורת חלילנים לוליינים שהולכים אחרי הכבשה שלהם

הכבשה השחורה שלהם

צמד זומבים ברחוב במדים של בריונים שהם משטרת ישראל.

שום דבר מיוחד

סתם עוד יום רגיל

אֶלִי

למה עזבת אותי

אֶלִּי,

אלי.

לא ידעתי

עד כמה אני אוהב אותךְ

עד שעזבת

[צחוק הגורל

 דבר מטריד כשלעצמו]

אין סדר ואין היגיון,

חזרה לכאוס

שהיה מוכר לי

כל כך טוב

מלכתחילה

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

ואיזה מלאך היא הייתה באמת

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

כמו התינוקת בכרוב.

כמו ארנבונים לפני שרוצחים אותם ב-happy tree friends  

כמו שאמא שלי אהבה אותי כשהייתי בן חמש

אז היא

אמרה

"איזה ילד מקסים

 בעיקר כשהוא יישן"

0000000((000000000(0(0(000

כותב את הנשמה שלי על דף

אין שום דבר חדש

http://www.youtube.com/watch?v=A29cDw57qWQ

          צילום ועריכה : חייל בדיל

~.~.~.~.~.~.~

כל מה שאני רוצה עכשיו זה לזרוק הכול. למצוא איזה חרא עבודה שתתאים למצב רוח שלי ולהרוג את עצמי מבוקר עד ערב בעבודה, פיזית עדיף, לחזור לדירת מרתף שלי בלילה איפה שכל המקקים והריח מהצנרת. רק לשכב על המזרון המלוכלך שעל הרצפה, לאטום את עצמי להכל ולחכות עד שתבוא שינה מתוקה. שינה, הדבר הכי טוב אליו אני מעז לצפות בחיים האלה, או אולי הכי קרוב למשהו מחוץ לחיים האלו. מין חור בקיר או דלת, תעלת אוורור, מקפצה, פתח מילוט כלשהו.

החיים האלו הם צריח של הטנק ואני מתפלל כל יום לחטוף פגז שיעקור את הצריח ואני יעוף איתו.

חופש.

כמו הגיבור חסר השם של הרוקי מוראקמי ביער נורווגי, הסטודנט השקט המסתובב לו ברחבי טוקיו ומחפש "חוויות מעניינות" גם אני מחפש תרופה לשעמום ענקי שמכרסם בגרון. כמו אותו סטודנט גם אני צריך חברים שיביאו אותי לידי סוד דבר מלאכת כיבוש נשים. לידי רזי אומנות הפיק-אפ בארים. אומנות עישון הסיגריות ודפיקת מבטים אדישים על ימין ועל שמאל. לפגוש בחורה חדשה, להביט בה ולשתוק, ולשתוק ולשתוק עד שהיא ניגשת אליך ומתחילה שיחה. טוב אולי לחייך קצת. לבוא אליה הביתה ואותו דבר, שם עניינים לא מסתיימים בשיחות בטלות.

[אין לי בעיה עם מילים אבל אף אחת לא מעזה לגעת]

זה כאילו אני עשוי חרסינה נשבע לכם, כאילו מוצג במוזיאון- חיה בכלוב, גיבור קומיקס בפריק שואו. כולכן גורמות לי להרגיש לא אמיתי, כאילו הזרועות האלה לא נועדו בשביל למשש, הרגליים בשביל לעמוד, הגוף כדי להיצמד, הראש כדי לחטוף אדרנלין רַאש כשהשפתיים שלך נוגעות בשלי, כשהגוף שלך מתחכך בשלי.

[גם לי יש גוף]

כולכן סתם, לא נשים אמיתיות, בעצמכן אתם לא יודעות מה אתם רוצות, חושבות שיש בי משהו מיוחד, שאפשר רק כשזה מיוחד. כאילו המיוחד אף פעם לא נהייה רגיל והרגיל תמיד נשאר משעמם, לא מיוחד. ברוך שפטרנו, באמת רק כאב יצא לי מזה. כמו בסרט ההוליוודי או סתם באמריקה אם לא ללכת רחוק.
      Nice guys finish last.

You fucking bet they do.

*

*

*
איך שהייתה רוצה לשחק בבחורה? להשתמש בה ולזרוק אותה כמו זוג גרביים. איך...
אבל או שאין לך אומץ, או שאתה לא יודע איך.

להתנהג כזה מניאק שאף אחת לא תרצה להיות איתך ב- f-zone   אם כבר אז רק ב-  F-zone.  השני  Capital f .
Friends my fucking arse!  אני יהיה אתך friends?! בגלגול הבא אני יהיה איתך friends. כשהגופות של שנינו ישכבו בקבר אני יהיה איתך friends. ישכבו אחת על השנייה.
יש לה הזיות לפוסטמה הזאת.

[חוסר איזון]

ובדירת המקקים שלי בגבול בין יפו לת"א יהיה לי את הסופי שבוע. או אולי ערב שתיים באמצע השבוע אם לא יהיה אכפת לי לא לישון. לבוא לעבודה בעיניים אדומות, כואבות לא פחות מהזרועות הגרמיות שמרימות משאות מדי יום. גרמיות כי העבודה קשה ואין זמן לאכול מספיק או לישון בשביל שיתכסו בשרירים. לחטוף צעקות מהבוס, נתז מי קרח על הפנים - להתעורר.

בסופי שבוע אני אפגוש את הגבוהה, או את הקטן והמכוער שהוא בחור די מצחיק בגדול. נלך ביחד לשתות ולקלל את המין האנושי, או בעיקר את בנותיו. אבל את בנותיו היפות כמובן, את המכוערות אין מה לקלל, בזבוז של אויר שטוב למטרות אחרות. אני מכיר כמה בנות שירצו לחנוק אותי על מה שאני אומר פה, לשים את הידיים הדקיקות שלהם סביב הצוואר שלי וללחוץ וללחוץ וללחוץ. פמיניסטיות יפות נפש, מתחנחנות אחת אחת, לסביות עם שערות בבית השחי.
נשתה לשוכרה ונרגיש אחוות גברים אמיתית. עד כדי כך שכבר לא יהיה אכפת לנו איזה עוד גברים ישתו איתנו, או מי יבקש כסף או מי יחטיף סתירה או אגרוף או נוגלה קטנה בברך. יותר חשוב לא יהיה אכפת לנו איזה גברים אנחנו. הכי חשוב יהיה כיף, כמו שצריך, ב-מֵסוּדַר ככה. הקטן בטח ידבר כל הזמן, את כל הזמן שיחה הוא לוקח, שיהיה לי בריא רק שיחזיר לי את המאייה שהוא חייב לי מפעם קודמת. הגבוהה ינסה לסחוב אותנו לעוד איזה מקום, ולעוד אחד, ולעוד אחד כי: "חברים! בקושי עשינו משהו היום..." ו- "כי מה זה? רק 5 בקבוקים? הלילה עוד צעיר! ויש רק סוף שבוע אחד בשבוע"  למשפט האחרון שלו כבר לא יכולנו להגיד כלום וספירת הגופות הירוקים מנצנצים מלאים במשקה מבעבע עלתה ל-6 ול-7 וגם ל-8. אכן סוף שבוע ראוי לשמו. אולי נצטרך גם לקרוא להם בשמות מעכשיו ואלאה. סוף שבוע כמעט עשר!  עשר בקבוקים...

בכל מקרה היום כבר יום ראשון בערב ואני לא יכול שלא להתאכזב מעט במבט לאחור. אותם מקומות שאנחנו כל הזמן הולכים, אותם אנשים שכל הזמן מצטרפים, אותה הרגשה מתוקה מרירה מהבירה שכבר נמאס לי ממנה ומהתלוש משכורת שנעלם לי מבין הידיים אחרי עוד סופ"ש. לא עושים שום דבר מעניין. חרא חיים. בסה"כ עבר שבוע.

שבוע הבא הבטחתי לעצמי לסחוב את הגבוהה ל-פיק אפ באר. שיזדיין אם הוא לא בא, אני הולך לבד אז. שכולם יזדיינו.

ו-

וכבר כמעט שכחתי מהכאב. כמעט שכחתי מהריקנות. אין ברירה, לחזור לאותה תחושה מוכרת. הקיום היחיד שידוע לי לאחרונה, כהות חושית. מסתובב עם עיניים חצי עצומות, כמו בסופת חול. הולך לאט, מתנדנד, מזכיר לעצמי שלא ליפול. עוד ארגזים לסחוב, הומור שחור בין חברים לעבודה, גוש בגרון שלא מסוגל לבלוע. ארגז ועוד ארגז ועוד אחד. להתרכז באחד בכל פעם, 'תחשוב יותר מדי קדימה וביטוח הבריאות כבר לא מכסה'.

רק הבקרים הם יפים, 5 הדקות של לפני כל העומס של היום. עם ה-'פאל מאל' בפה והשחפים מקרקרים מעלי ברקע, נלחמים על שאריות של מזון בנמל. אזור התעשייה, איפה שכל החרא.    

[אף אחת לא מַעֵזָה]

[שחפים]

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm