כֵּנוּת

אני חושב לקבור את הבלוג בסוף דצמבר. 
יהיה לו שמונה עגול. שמונה מאז הפתיחה כשהייתי בצבא ועוד היה סיבה לקרוא לי חייל בדיל.
לא מתכוון למחוק אותו או משהו. שישאר שם, לא מפריע לי. אף פעם לא האמנתי בלשרוף גשרים.
מעדיף לבנות מגדלי רפאים ממבנים הרוסים. כל העבר שלנו זה מגדלי רפאים, תמונות אלבום משפחתי, מַטְ עם קצוות חרוכים.

אני חושב שנקודת המפנה הייתה שם פרוייקט: D-Project. תקייה ענקית של תמונות מֶגובַּה בכמה עמודים של שירי הייקו על חברים, ידידות ואקסיות.
לא תצלומים או משהו; גזירות, אנימה, סלבְּס וכל מני דברים שמזכירים את אותם אנשים, סתם בקטע של לעשות משהו שאף אחד לא עושה. בכולל זה יוצא הרבה חיפושים בגוגל והרבה נבירות בעבר שלי בראש. נסיעות אוטובוס, רכבת וכאלה.
זה עדיין שם בטיוטות על המחשב ובמגירה. אבל by the day זה מרגיש פחות רלוונטי.
כבר אז כתבתי על אנשים שלא ראיתי שנה שנתיים, אקסיות וחברים שהלכו לדרכם. ועכשיו, גם את החצי השני אני תופס רק בטלפון, או גרוע יותר, בפייסבוק במזל טוב פעם בשנה. 
למי שזוכר את הבלוג של עד לפני שנתיים היה רשימה ארוכה של חברים בצד עם ארבע שורות לאדם ותמונה טיפשית. אז הייתה אמורה להיות גרסה חדשה לכל זה. 
לא יודע... אולי מתישהו.


אז אני אקבור את הבלוג: כי עם הצילומים לא הלך ואפילו להם לא מוצא זמן
אז אני אקבור את הבלוג: כי קבוצות הגיל שלי זה במקום אחר ולא רוצה להטריד קטינות
אני אקבור את הבלוג: כי אני כבר לא כותב כמו פעם, אין את אותם החיזוקים
אני אקבור את הבלוג: כי את מה שכבר כתוב גם אין זמן לערוך, או אין סיבה
אקבור את הבלוג: כי עייף מלרדוף אחרי קהל, להיכנס לבלוגים שיראו ברשימת קוראים
אקבור את הבלוג: כי זה המקום הטבעי, גם אנחנו יום אחד נגיע לאדמה
את הבלוג: הישן הזה, הלא רלוונטי, הדועך
את הבלוג: את האומנות שלי, את היומרות
בלוג: שעד לפני שנה חלמתי לפרסם כספר
בלוג: שרשמתי עליו שהוא הוא החיים שלי


אני אקבור את הבלוג ואני אקבור את אני הישן יחד איתו 
 

אתה רואה צלב נוצרי אורתודוקסי מחוק ב'צלב' מסוג אחר בצבעים כאילו של כת השטן דאבל גראפיטי במפעל נטוש לא ברור איפה בתצלום מוגדל x3 במוזיאון שומם ברמת גן שבהגעתי אליו במקרה כחלק מעבודה בתאריך מקרי עוד יותר (14.11.2013) ואתה חושב לעצמך:

  *
מה?
  *







אני לא רוצה לדבר איתכם על צלבים פה או על דת או על העבודה שלי. אני מעדיף לדבר איתכם על הדברים שאני תמיד מדבר איתכם. לא משנה כמה זה נהייה משעמם או מאוס או לעוס או חרוז.
אנשים אני משתנה. עד כדי כך שאני כבר לא מכיר את עצמי.
רק היום, רק לפני כמה שעות סירבתי לדבר עם איזה אדם מקרי ברחוב שהתחיל איתי שיחה. הבאתי איזה תירוץ שאני צריך ללכת ומיהרתי משם משאיר אותו בידיים ריקות. לא יודע אם פעם הייתי משתף פעולה אבל תירוצים אף פעם לא היו הדבר שלי.
{בהודעה אחרת חייב להפסיק עם הקפה, קפה עם 2.5 סוכר יכול לדפוק כל דבר טוב שיש לכם שם אחרי החצי שעה של ה-rush}
מה עוד?
לא יודע, אולי שאנשים לא משתנים. אנשים אחרים, כבר אמרתי שאני משתנה 8)
fuck me  הגיע הזמן לחזור לבודהיזם כבר. אני עושה מפות אסטרולוגיות ועוד מפות אסטרולוגיות ועוד ואין לי תוכנית גיבוי למקרה שהשאלות הגדולות של החיים עולות. צריך תוכנית גיבוי, צריך לעשות refresh לרוחניות שלי.
"רוחניות יקרה, עזבתי אותך לטובת היריבה שלך חומרנות אבל אני מבטיח שבעתיד אני אפצה אותך ובגדול"
"" אתה מדבר עם עצמך, אבל עם מי אתה מדבר?"" שואל אותי הקול שבתוך הראש
""לא יודע, פשוט תסמוך עליי"" אני עונה



טוב תמונה שווה 1000 אז יש לכם 2000 כי זו התמונה השנייה שאני שם פה





אנחנו מוקפים באור, אבל אנחנו לא רואים

   *

 למה?

   *

I love me and you for the both of us

אחרי שמכרתי את הנשמה שלי כבר אין לי מה לדאוג.
הרע ביותר מאחורי ופניי קדימה.
הפנים למטה והתחת למעלה, כמו שליל ויין אוהב את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=9Pt0RHz_tno

you sell your soul for pussy.
you sell it for fame.
you sell it when you've got nothing else to sell.
 
shit#

אם הייתי ניגר ממיסיסיפי הייתי שותה purple drink ומריץ שורות עם החברים שלי.

למטה דשא ולמעלה בניינים.
אנחנו כולנו תלויים. בביצים.
תלויים בין גיהנום לגן עדן. ודואגים לעשות את כל הבחירות הכי גרועות.
מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה.

אני קיים משמע אני חושב.
אני קיים משמע אני סובל.
אני חושב משמע אני סובל.
האושר רק כש- six feet under.


"ובינתיים תני לי לזיין לך את הצורה כי בשביל זה נולדנו ואין לנו דבר טוב יותר לעשות על האדמה הזאת.
ואם יצא מזה ילדים אולי זה לטובה כי יש אנשים שרוצים כל החיים ואין להם, אז הטעויות האלה זה מאלוהים.
SHIT
מה אתה יודע? מספיק ראפ בשבילך."
https://www.youtube.com/watch?v=O0G76pbp0ME





;דמעה; . ;דמעה; . ;דמעה;
אני מכיר כמה בנות שלא אוהבות שאני בוכה, לא לפניהן לפחות. מעדיפות שאני אבכה לבד בחדר או בפרטיות של המשברים שלי.
רוצות את החיים באריזת מתנה יפה עם סרט אדום או סתם זה משליך עליהן בצורה לא יפה, לא יודע. חלק לא חושבת שזה מתאים לגברים לבכות, לגברים לבכות? בני אדם זה כללי מדי בשבילן, על גבול הפילוסופי.

"Toast to the days when U didn't have a dollar"
https://www.youtube.com/watch?v=nAQA24X8MCo

כשאני מפורק לחלקים קטנים בתוך התודעה שלי, לא משנה כמה מזה מצליח לחדור החוצה, או מצליח לטפטף דרך שנים של התנייה חברתית ומסיכות של שקר. רוב האנשים לא ירצו להסתכל, יהיה להם קל יותר לנחם, להרגיע, לשנות נושא, ללכת משם. לעשות כל דבר חוץ מלהיות שם עם הרגש, עם התזכורת האיומה הזאת שכולנו בני תמותה והחיים זה שטיח של ריצות והתעסקויות המנסות לכסות על רצפה של פחדים ומשברים.

תגידו מוות.
P-1000 יותר טוב מ-FUCK תשעים ותשע % מהזמן.

ובמקרה וזה לא הספיק ונשאר לכם עוד קמצוץ של כבוד והערכה כלפיי, קבלו קצת מיילי סיירוס לפנים
https://www.youtube.com/watch?v=My2FRPA3Gf8










Ctrl + alt + Del*

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

טוב, אני רוצה להקדיש את חודש אוגוסט בבלוג להכין את העיצוב החדש שאני מבטיח לכם כבר איזה שנה פה.
חברים, מכרים, אקסיות וכאלה בפאנל משמאל, ושיר הייקו מיוחד שתפור עליכם לצד "התמונה".
זה אומר שאני אעדכן פחות ואעבוד יותר בחדר האחורי ובתקווה בסוף החודש זה עובר לסטאטוס 'מוכן'.


אז מה בינתיים
חשבתי היום (ואתמול, ושלשום, ושבוע שעבר, ובכלל) על איזה עניין, ודיברתי עם חברים טובים שזה ככה בגיל שאנחנו נמצאים בו.
זה בעיקר מתאים לדייטים ולהתחיל עם בנות לכל מי שמתעסק בזה כרגע. גם בנות שרוצות שבנים מסויימים ישימו לב אליהן עכשיו כשאני חושב על זה.
אז ככה, אם אתה בקטע של מישהי אתה לא יכול להיראות כאילו אתה יותר מדי בקטע שלה, למה יש בזה את הפוטנציאל להרתיע, לבוא לה מהר מדי, להיתפס כאובסיסיבי/ סטאלקר וכאלה, ובכלל לא מתאים למחזרים מנוסים. אהמהמה, זה ברור לכם שזה הדבר הכי מזויף בעולם. מה קרה למגזינים הישנים, הספרים, הסרטים, האופרות, באלט, תיאטרון שצרכנו ואנחנו צורכים, קולטים שם את כל הנארטיב הפאסה הזה של הוא מאוהב בה מעל הראש והוא מכריז על זה בראש חוצות ולכל זר בכל פינות הרחוב. ממש! זה ממש יעבוד בעולם שלנו, ישראל מאה 21 וכאלה... ואשכרה חבל.
א' כל אולי גם היא בקטע, אחת מאותן אנשים נדירים שלא מפחדים להראות שזה הדדי או שיש עניין (זה עניין של סיכוי אם היא כן - שימו פתק לאל הסטאטיסטיקה). ב' כל ברמה פראקטית, טקסי החיזור האלה לוקחים הרבה זמן ואנרגיה, אתה יכול "למהר עם זה" ולסכן את זה על הדרך אבל אולי זה שווה את הסיכון. ג' כל יש מלא אנשים שמפספסים ובגדול שהם מעצבים את עצמם לאור האידיאלים של התרבות החצי-רקובה שלנו, יש מצב שהיא כן מסוקרנת או בקטע שלך אבל היא תפסול בגלל שלא עמדת בדרישת סף של not doing it right. זה העניין בסופו של דבר, רובן לא מחפשות אמת אלא מעבירות אותך מבחנים. יש דרישות סף שנקבעות על ידי שכבה מצומצמת של אנשים במדיה ובתרבות שלנו והיא אומרת: כדי לבוא לחתונה צריך לשים 400 ש"ח, כדי לבוא לראיון עבודה "עדיף" שלא יהיה עלייך שרוול מלא, כדי להתחיל לדבר עם בנאדם צריך להציג את עצמך מנומס כזה, להגיד שלום, מה העניינים?
תדחפו את זה! אתם מחזיקים הרבה דברים יצירתיים בביצים בצורה הזאת, אולי זה טוב למען השפיות כביכול שלכם אבל בחיי שזה מוסר כפול ואזיקים לאמת, לפשטות ולכל האנשים הטובים שאני מכיר וסובלים מזה. ולכל מי שקוראים לבלוג שלו 'כנות', ואולי לעוד כמה.

כשאת יוצאת איתי את יוצאת עם פילוסוף (פעם אמרתי)

כשחבר שלי התאבד לפני שנה וניצבתי מול הגופה שלו בארון שבוע אחרי זה ראיתי את עצמות הלחיים הבולטות לשעבר שקועות קרוב לעצם, את העור שהיה צהוב ורוד פעם ראיתי חיוור לבן, אפור כמעט.

האווירה באוויר הייתה כבדה, הנשים בכו והגברים השתתקו והתלחשו בניהם. ומשהו בי שָמַח.
סוף סוף אי של אמת בים של זיוף. מילים שלא נאמרות סתם או שלא נאמרות בכלל וכל השאר פרוזדור ארוך של דממה, במן חיבור בין אנשי העולם הזה לאלה שהמשיכו הלאה, הם הרוב. ותזכורת שפַּנֵיְנוּ לשם, פְּנֵי כולנו.

הרבה דיברו עליו, כשהוא עוד היה כאן והם דיברו עוד יותר כשהוא הלך. רק הטון השתנה, ופעם ראשונה נימה של כבוד.

הם עברו מקנאה, זלזול ותרעומת לשבחים, סיפורי גבורה ותמיהה ענקית על הפתאומיות של הכל.

ודמעות הסירנה מצד האם.

והיתממות כמעט שניתן להאמין לה מצד האב החורג.

עולם כמנהגו נוהג.

כבר עברה שנה
R.I.P. Friend   

11-05-2012
שבוע אחר העלייה לשמיים

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

מערכה  I

כשאת אומרת לי שזה הכל נוסחא באהבה, למה את מתכוונת?

כשאת אומרת לי שאני בוחן את הבנות שלי, למה את מתכוונת?

שאני בוחן אותן במודע ולא במודע, גם כשאני לא מנסה לבחון אותם?

כשאת חושבת שאני לא יודע, למרות שאני באמת לא יודע ואני יודע שאני לא יודע, את חושבת שמותר לך להניח את זה? שזה עושה לי טוב? שזה משפר אצלי משהו? אולי שאני יהיה יעיל יותר בפעם הבאה...

בחיי שאני לא יודע על מה את מדברת. עם ה'לשקף שלך', האימאגו הזה שאת דוחפת לכל שיחה, עם התוסף הזה לאופי שלך, הגידול הזה שהופך אותך ליועצת זוגית ומשפחתית, לא יותר טוב מאיזה פנס בעין או שומה על הפנים.
וזה שאת הבוסית שלי, זה, הכי עוזר. לא רק שאת מדברת שטויות, אני גם חייב להאמין להן, ללמוד לספוג אותן כמו שק אגרוף ישן, נפרמים לו החוטים כבר. פגישה בחדר 121 – כוננות ספיגה. כבר מזמן הפך ל"חדר האהוב עליי". מאיפה זה יבוא הפעם? אגרוף בבטן, ברכּיה לחזה, או אולי ברגיל - סתירה מצלצלת לחלל הגולגולת. 'את בוסית טובה מאוד', כל כך טובה שתמיד מרגישים רע בסוף.

אז כן. מתברר שיש נוסחא למערכות יחסים ויש נכון-לא נכון במערכות יחסים, ויש תורה ואמונה, ודרך ומצווה, וצדקה וכל השאר אליבא דעתך במערכות יחסים, כי זה מה ששנתיים עבודה בייעוץ זוגי הופך אותך אליו - לגורו האהבה, פאקינג מייק מאיירס במין נקבה, בכבודו ובעצמו.

ויש מה שנכון וכדאי אבל בעיקר יש מה שאסור, ו'אכלת אותה', ו'פספסת את הספינה'. כמו למשל להזכיר את המילה 'סקס' במכתב או בשיר, או אלוהים ישמור להזכיר אותה בשיחה יחד עם מישהי.

וחס וחלילה, יושיענו הגדול מכולם "להיות עצמך". פה כבר הגענו לשלב שאפילו לא טורחים לציין, איפה שזה ברור מאליו. יש לך דייט? אתה רוצה חיי מין? חס ושלום שלא תביא את עצמך לדייט! לבוא 'אתה' לדייט, הצחקת אותי, למה לדעתך אנשים הולכים ללמוד משחק?
מה שבאמת מרתיח בכל העניין הזה, זה שהשטן על עקבים הזאת לפעמים אשכרה צודקת.

וכל זה בולשיט.

וגם את, לכל השדים והרוחות שאת נמנית על צאן מרעיתם, גם את כולך בולשיט.

מה שחשוב באמת זה דברים שאני לא יכול לפתור כזה בקלות ורוב הזמן אני בכלל לא מצליח להתקרב ולהבין אותם, כאילו שהם לא מרשים לי, וכל הדיבורים שלך, החטיארים האלה מצטרפים והופכים לחלק ממני בסוף.

You want a piece of me shithead? Come get some

מערכה  II

יצור נפשע שכמוך איך את מעיזה להרצות לי על החיים כאשר שלך הם כאלה מחוסרי תכלית,
זה שאת בעמדת מרות עלי לא אומר כלום. אולי שיצא לך במזל שנפלתי כמנת חלקך, מה שאת מחשיבה למנת חלקך. חלוק אבן לעצב אותו כראות עינייך. זרם מי ביוב שמעמיד פני מפל בשמורת טבע.

את חושבת שאני לא קולט את פליטות הפה המסריחות שלך, את הרעל והיוהרה? את מאירה את החשכה של החדר כמו זרקור ענקי בחצר של בית כלא, עיניים צהובות גדולות עוקבות אחרי כל תנועה מחשש שמשהו יברח לך.

'אוו יצור יפה, חכם, מתוחכם ומצוחצח עד כדי חלקות' את רוצה שאני אומר לך. 'מצוחצח עד כדי חלקלקות' אולי אני אומר לך. לא השארת לי שום דבר, שום דבר חיובי לומר עלייך, רק השמצות ושנאה יוקדת, איפה שהיה תקווה לבניית יחסים נשארה כמוסה מרה לבלוע, איפה שהיה תקווה לשינוי נשארו גחלים לוהטות מוכנות לבעור, איפה שהיה הערכה מקצועית נשאר זלזול מתחצף והומור שחור. לא נשאר כלום, את שומעת?! כלום לא נשאר! וגם היסודות נעקרו ממקומם ככה שלא נראה שיהיה אפשר להקים משהו מההריסות.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשנפלט לך בטעות ש"אין לֵךָ מילה בחדר הזה" רק כדי לתקן את זה שנייה אח"כ, שנייה אחרי העיניים שלי שהספיקו להתרחב, ל"אין לֵךָ מילה ב-עניין הזה-". כן בטח. בא לך להוסיף פה עוד איזה שקר?

אני רוצה שתגידי לי, זה מצחיק אותך כשאת מביאה לי מחמאה בנוגע למה שעשיתי לפני חמש דקות כדי לאסור עליי לעשות את זה עשר דקות מאוחר יותר. או שאולי הספקת לשכוח? מה קרה, יש לך לחץ בעבודה? יותר מדי פגישות ביומן שדברים כמו התחשבות בבני אדם יעסיקו אותך? זונה חנפנית.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשהמשכת להתווכח איתי על עוד נושא שידעת טוב מאוד מה הדעה שלי עליו בדיוק אחרי שסיימנו להתווכח על נושא אחר? קשה עבדתי לשכנע אותך להסכים איתי באותה פגישה עם הישגים ספורים בלבד ואת נותנת לי הפסקה של דקה לשתות מים ולדפוק לך חיוך מזויף ואז מבקשת ממני, כאילו בטוב, להפסיק לדבר איתך בטון מסוים, לעשות את מה שאת אומרת בלי שאלות, ועוד ועוד. את מקנחת את הפקודות עם ההבחנה שבטח יש לי ADHD! את בסדר תגידי לי? להתווכח זה פאקינג דרך חיים בשבילך? לא קיבלת ממני מספיק מבטים זועמים, מסרבים, נעלבים, פרצופים חמוצים ועיניים מלאות טינה בשעה האחרונה? את מאכילה אותי לימונים ומצפה שאני אחייך עם עיניים דומעות. לכי להזדיין. את היצור הכי מכוער שפגשתי עם פני הסוס האלה שלך והחיוך המדושן ענוג שאומר "תראו אותי"

וגם את חייבת להגיד לי מה לעזאזל נדמה לך שאת עושה כשאת אומרת לי לא לדבר עם המזכירות כי כל העבודה מתבצעת מולך? אז את גם הפסיכולוגית שלי, וגם המנהלת הישירה שלי, וגם עושה את כל הניירת במשרד? את רוצה שאני האמין לך אחרי זה? כבר עדיף לי להאמין שאת מועלת בכספי החברה מאשר להאמין במשהו מופרך כמו זה. יא דיקטטורית, פאשיסטית בלי כומתה, נאצית בלי מועל יד. הייתי לוקח את כל השנאה והכעס שמצטברים אצלי עלייך ומפנה אותם לאפיק חיובי. הייתי מתנפל לנשק אותך למשל או מחמיא לך על התחת והציצי אבל כבר הספקת לספר לי על החבר שלך שעובד בהיי טק ומנגן פלמנקו בגיטרה. את אוהבת אש, את אומרת לי.

כבר כמעט פיטרת אותי פעם אחת. הטעות שלך: זה ש-כמעט פיטרת. טעות גדולה חתיכת ניהול לקוי של חברה של איש אחד שאת חושבת שאת מנהלת. אפיק חיובי לרגשות השליליים שלי מס' 2: להתפרץ ולהגיד לך את כל מה שאני חושב עלייך עד שתקראי להבטחה אחרי עוד איזה שטות מפגרת שתאמרי לי או עוד פקודה שהשיניים שלך יסננו במסווה של בקשה יפה וחכמה. אם הייתי אדם פחות חכם אולי גם היה מצליח לך אבל כל פעם את מוציאה את עצמך יותר מניפולטיבית, שקרנית, חסרת עקביות, חסרת תוכנית על, חושבת את עצמה פאקינג גולדה לפני המלחמה, מרגרט טאצ'ר לפני תקופת כהונה שלישית, שיט. חכי שהכל יתמוטט אוו CEO צעירה ויפה של חדר אחד בבניין אפור ליד עזריאלי.

ולבסוף את גם יכולה להגיד לי, פשוט, למה את לא יכולת להיות בוסית נורמלית? בוסית סמכותית, ברורה, משעממת שאומרת לי מה לעשות ומה לא לעשות. שלא מנסה להיות חברה שלי, ולא מעמידה פני גוש בשר בשוק הזה שנקרא 'צעירים ויפים מהעיר הגדולה', 'מוכשרת וכל העתיד לפניה' וכל השיט הזה. נדמה לך שאני נהנה להתחרות איתך? אני לא, אז תפסיקי כבר. אין שום דבר דומה בינך לביני. יא אשכנזית מתה שנולדה בת"א ועושה סיפור מזה שהיא גרה ביפו עכשיו. עיר מסוכנת והכל, את תורמת לתהליך השלום, כן... בטח. אני רוסי עני ואני מתבוסס בכיף בביצת המסכנות שלי אז פעם הבאה שנדמה לך שאת יכולה לתת לי הרצאות על לעבור לת"א או לעזוב את בית ההורים אני מאחל לך שתבלעי את הלשון במסגרת התקף אפילפטי, יא מכשפה בסטייל.

ואני רוצה שתגידי לי משהו אחד לסיום. מי לכל השדים והרוחות שאת נמנית עם צאן מרעיתן הרשה לך להיות הפסיכולוגית שלי, אוו יועצת לענייני משפחה וזוגיות, ניסיון של שנתיים ועדיין לומדת, יופי לך. ברגע שתפסיקי לספר לי על מה שהולך בינך לבן החבר הפילוסוף שלך אולי אני גם באמת יאמין שאת מסוגלת לעזור לאחרים, חתיכת אגואיסטית שכמוך.

אז על תשאלי אותי, איך הולך לי בזוגיות, ועל תשאלי אותי על חשבון הבנק שלי ותבקשי ממני לעשות רשימה של חמש התכונות שהייתי רוצה לשפר בעצמי, או של יעדים לשנה הקרובה. מקום ראשון ברשימה יהיה לגרום לך לשתוק אין ספק, עדיף בליווי צעקות מהבוס שלך שיושב בחדר ליד. ואז להמציא איזה כמה מטרות לשנה ותכונות אופי בדיוניות רק כדי לגרום לך ולשיטות כיתה א' שלך לעבור לאיזה מסכן אחר.

אני צריך את העבודה המחורבנת להמלצה לתואר, וגם חבל לי על האנשים שאני עובד איתם, לא כולם שם חלאות אדם. אז נראה שזה יהיה zombie mode בשבועיים הקרובים, לפחות עד שעניינים התקררו קצת. והיא? שתהייה בריאה, זה כל מה שיש לי להגיד לה.

פה הולך השם שלך

ופה הראש