כֵּנוּת

אחרי שמכרתי את הנשמה שלי כבר אין לי מה לדאוג.
הרע ביותר מאחורי ופניי קדימה.
הפנים למטה והתחת למעלה, כמו שליל ויין אוהב את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=9Pt0RHz_tno

you sell your soul for pussy.
you sell it for fame.
you sell it when you've got nothing else to sell.
 
shit#

אם הייתי ניגר ממיסיסיפי הייתי שותה purple drink ומריץ שורות עם החברים שלי.

למטה דשא ולמעלה בניינים.
אנחנו כולנו תלויים. בביצים.
תלויים בין גיהנום לגן עדן. ודואגים לעשות את כל הבחירות הכי גרועות.
מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
אין סימן שאלה בסוף המשפט הזה.

אני קיים משמע אני חושב.
אני קיים משמע אני סובל.
אני חושב משמע אני סובל.
האושר רק כש- six feet under.


"ובינתיים תני לי לזיין לך את הצורה כי בשביל זה נולדנו ואין לנו דבר טוב יותר לעשות על האדמה הזאת.
ואם יצא מזה ילדים אולי זה לטובה כי יש אנשים שרוצים כל החיים ואין להם, אז הטעויות האלה זה מאלוהים.
SHIT
מה אתה יודע? מספיק ראפ בשבילך."
https://www.youtube.com/watch?v=O0G76pbp0ME





;דמעה; . ;דמעה; . ;דמעה;
אני מכיר כמה בנות שלא אוהבות שאני בוכה, לא לפניהן לפחות. מעדיפות שאני אבכה לבד בחדר או בפרטיות של המשברים שלי.
רוצות את החיים באריזת מתנה יפה עם סרט אדום או סתם זה משליך עליהן בצורה לא יפה, לא יודע. חלק לא חושבת שזה מתאים לגברים לבכות, לגברים לבכות? בני אדם זה כללי מדי בשבילן, על גבול הפילוסופי.

"Toast to the days when U didn't have a dollar"
https://www.youtube.com/watch?v=nAQA24X8MCo

כשאני מפורק לחלקים קטנים בתוך התודעה שלי, לא משנה כמה מזה מצליח לחדור החוצה, או מצליח לטפטף דרך שנים של התנייה חברתית ומסיכות של שקר. רוב האנשים לא ירצו להסתכל, יהיה להם קל יותר לנחם, להרגיע, לשנות נושא, ללכת משם. לעשות כל דבר חוץ מלהיות שם עם הרגש, עם התזכורת האיומה הזאת שכולנו בני תמותה והחיים זה שטיח של ריצות והתעסקויות המנסות לכסות על רצפה של פחדים ומשברים.

תגידו מוות.
P-1000 יותר טוב מ-FUCK תשעים ותשע % מהזמן.

ובמקרה וזה לא הספיק ונשאר לכם עוד קמצוץ של כבוד והערכה כלפיי, קבלו קצת מיילי סיירוס לפנים
https://www.youtube.com/watch?v=My2FRPA3Gf8










Ctrl + alt + Del*

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

תפסיקו לקרוא בבלוג הזה

בפיסת הרפש האינטרנטית הזאת

בִּיצַה שאין חוזרים ממנה

חור של מלריה, של תולעים, של צואה ואיידס

אני מתכוון לכתוב עכשיו על נושא שכולכם שונאים ככה שכדי שתפנו את המבט עכשיו ולכו לגלוש במקום אחר. "לגלוש" הם קוראים לזה. "לגלוש".

הצחקתם אותי לגלוש... אתם רוצים לגלוש, לכו לים לגלוש, לכו לים בחורף לגלוש, לכו לים בחורף לטבוע-לגלוש. מזדיינים שחושבים את עצמם.

שאלתם אותי 1000 פעם בחודשַיים האחרונים אם עשיתי את זה?

אם הלכתי לזונה.

וגם ציפיתם לקבל ממני תשובה ברורה על זה, תשובה חד משמעית, כן?

שאלו אותי 1000 פעם שנה לפני כן

אלף פעם שאלו אותי אם אני הומו, שאלו אותי אם אני gay, אם אני queer, אם אני מתרומם, אם אני fag, אם אני bi?

to bi or not to bi that's the question
ולא עניתי להם פעם אחת, בטח לא פעמיים. עניתי להם 1000 פעם, כל פעם תשובה אחרת למזדיינים

כאילו שזה אומר משהו (אנא קוראים יקרים תרדו לבלוג שלי, תרדו לתגובות למטה ותסבירו לי כאן ועכשיו מה לעזאזל זה אמור להביע) (מה לעזאזל זה אומר שאני הומו, שאני הולך לזונות, שאני בקטע של קטינות, שלא עשיתי ביד שלוש שנים, שאני מסיים כל משפט בסימן שאלה) מה לעזאזל כל זה אומר?

[נו, אתם כבר יודעים מה לענות לא או שעדיין לו] [תהפכו לו את ה-לא]

בואו נראה,

לה יש תיאוריה

ולה יש תיאוריה

וההיא בטוחה שהיא יודעת

וההוא בטוח שהוא מבין

fucking shit

[פוסט כזה בטח אומר שהגיע הזמן לברר איך פועלת אפשרות חסימת התגובות ב'ישרא']

אתם חושבים שאני לא רציני?

אולי אתם חושבים שאני משקר?

בואו אני אראה לכם עד כמה אני רציני.

אז למה אני חושב שזה חשוב, שזה לגיטימי, שזה נורמאלי, שזה בסדר, שזה מועיל, שזה מצוין, שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי

ללכת לזונות

החברה המגעילה הזאת, המתנשאת הזאת, היומרנית הזאת, הדו-פנים שהולך פה, הצביעות והפוליטיקלי קר-ריק  זה מעבר אליי.

[כל בלוג שאני נכנס אליו אני מגלה פוטנציאלים יותר אפלים של הנפש האנושית. מתי זה יגמר? אולי אני צריך לסגור את הרחם של כל הרוע הזה, את ה- port, אני צריך למחוק את חייל בדיל]

חזרה לנושא

בארץ הזאת, על האדמה הזאת אין לך סיכוי להשיג מישהי אם אין לך כסף

Fucking America baby
שתי טיפות מים ופני מלאך

אם אין לך אוטו או יותר טוב- אופנוע, אם אתה לא גר לבד או לפחות עם שותפים, אם אתה לא מזמין מישהי לחו"ל איתך- ככה ב'דרך אגב', אם אתה לא יודע לסחוט בחורה בעזרת ארוחה במסעדה דרוג חמש כוכבים במישלן או מתנות מרובות מסברובסקי

אז אתה לא משיג אף אחת.

אם זה לא לשקר, אם זה לא לשחק משחקים, אם זה לא "להיות חכם" – במובן הכי מגעיל של המילה, אז אני לא יודע מה זה!
עם יצאנית/ זונה/ נערת ליווי/ חשפנית/ מה שבא לכם  זה לפחות ברור. יש לקוח ויש מספקת שירותים, יש מחיר ויש הגדרת תפקידים ברורה ומקום לכל אחד, איפה כל אחד נמצא. בלי משחקים, בלי שטויות. אם היא רוצה להפגין חיבה קצת מעבר יש דרכים מאוד פשוטות לעשות את זה, יש דרכים להראות.

ומה אם אהבת אמת? הצחקתם אותי...

אהבת אמת זה עניין של גיל. נגמר בערך אחרי גיל 17. עשרים ושתיים לאלה שמבשילים מאוחר. זה דו ספרתי כפול אז זה כבר ממש גבול עליון.

אהבת אמת...

אז על מה הסיפור פה בעצם, בסופו של דבר? זה די פשוט. בסופו של דבר, בתמציתו של עניין, ב- bottom line  מדובר פה על סקס, על לעשות את זה, על להזדיין, החלפת נוזלים או שימוש בחוש הכי גס שיש לנו: חוש המישוש, שפתאום גם הופך לחוש הכי נשגב פשוט כתוצאה של כלכלת שוק, כמה זה נדיר להגיע למצב בו אתה משתמש בו לדברים של מעבר לאחיזה בחפצים והזזה שלהם ממקום למקום. כמה נדיר עבור חלק מהאנשים לגעת במישהי, במישהו, למשש, להרגיש, להעביר ידיים ולא רק.
ועוד פעם השאלה הזאת, על מה הסיפור פה בעצם?
ידידה שלי פעם אמרה לי שהיא הייתה מוכנה לשכב איתי כדי להוכיח לי שזה לא ביג דיל. ה-catch, קל להגיד דבר כזה כשאת נמצאת בקשר עם מישהו. זה כמו לזרוק איזה הערה של 'איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים'. הקשר בין המילים להווה-מציאות הוא תלוש בהחלט.

ידידה אחרת (או אולי שתיים או שלוש, לא זוכר) אמרו שאם הייתי מנסה משהו כבר הייתי גומר איתן במיטה. הם אמרו את זה בלשון עבר. בלשון עבר בלי להשאיר אופציות ללשון עתיד. (בטח לא ללשון הווה).

כאילו זה היה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפקט ההפוך אולי.

עוד איזה שתיים שלוש ידידות רמזו על נימפומניה, קצת יותר מרמזו על נימפומניה למען האמת. אם כי מילים, למדתי, יש לקחת בעירבון מוגבל.

הנהנתי להן בתגובה. מה עוד יכולתי לעשות? האמת, זה בכלל לא מפריע לי. ליברטניזם או סתם דפוק בראש.

כל אלו נראה לי קוראות פה, [פרצוף סמיילי {טקסט}]

מה אני אעשה, לא מוצא חן, שיפסיקו לקרוא

עוד יותר לא מוצא חן, שיפסיקו להתראות איתי

זה לא שזה ישנה משהו

זה לא משנה כלום

[מחזר אחר משברים כדי ליצור סדקים באגו שחושב שכל יום יומהולדת.] [מוליך את עצמי על פני תהום, כדי ליפול- לשבור את מָסֶכַת החרסינה המכערת את הפנים, חונקת חיוכים, מתווה פני ג'וקר, עוד אכזבה-עוד צלקת, עוד כישלון-עוד פצע כיב]

[_________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

_________בדידות אינסופית_______________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________

___________________________________ושואל את עצמי אם המוות יותר טוב_________________________
__________________________________________________________________________________]

[ממשיך כאילו מברירת מחדל, עוד רובוט בין השבע. השבע מיליארד שמרכיבים את הנחיל הזה שנקרא אנושות]

[ הרבה/] [ארבה]

מישהי לחבק ולנשק מול טלויזיה בשישי בערב

חה חה חה חה חה

[עיניים מתמלאות לחלוחית]

כל פוסט שאני כותב אני יותר רוצה להיעלם,

אבל משום מה משאיר הכל

אולי הסוף יבוא מהר יותר ככה

כן,

בחזרה לנושא

אז בעצם ללכת לזונה היא הדרך היחידה שאני יכול להשיג סקס בצורה הגונה במציאות הזאת. לא להגיע למצב של date rape או להשקות את הבחורה באלכוהול, להכהות את חושיה בעשן של בנגים או בולים פסיכודלים. לא להיות זקוק ל- mind games, לרדת על כישורי הנהיגה שלה, על תשומת הלב המיותרת שהיא משקיעה בגבות-שיער-תכשיטים, על חוסר הידע שלה במכוניות או בבורסה. לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לרסק את האגו שלה, להוריד את ההגנות שלה בדרך להורדת המכנסיים.

This tug of war, this puppet master shit is not for me 

אם לא הבנתם אין דרך ישרה להיכנס למיטה עם מישהי, כל הדרכים פתלתלות. לכן אור הישועה, וישוע עצמו התלוי לאורם המנצנץ של הכוכבים בחשכה, הוא הרובעים האנונימים של תל אביב, רחובות צדדים וסמטאות אפלות שנפתחות אלייך כמו מתנות חג מולד לילד בן ארבע מתחת לעץ.  

אולי הכי עצוב זה שאני לומד,

כל יום אני לומד. עד שאני כבר לא רואה את המקום שאני עומד עליו הרגע. שאני עומד עליו כשאני כותב.
שאני עיוור בהתנהלות שלי ביום יום, שאני זקוק לרגעים של משבר, רגעים של הערה, של הארה, בדידות של יום שישי בערב כדי להבין מאיפה כל זה, מאיזה מקום זה מגיע. מאיזה מקום אני מגיע.

לפעמים אני אומר לעצמי,

(אחרי שחברים אמרו לי פעם אחר פעם)

עזוב אותך שטויות, דבר איתן דוגרי, אתה רוצה סקס, אל תסתיר, אל תייפה, אל תשקר

אבל אז נזכר שאין דירה, שאין אוטו, שאין יותר מדי כסף.  נזכר שאין כלום.

זה עדיין לא מספיק לכם?

אולי יש עוד משהו...

כמו רסקולניקוב בחטא ועונשו. אני לא רוצח את הזקנה כי היא עשתה לי משהו רע, או איזה נזק לאנושות, לא מנקמת דם ולא משנאה מוצדקת. אני רוצח משנאה סתם, משנאת חינם. רוצח כי זה משהו שאני צריך לעשות, שאני צריך לעבור אותו, שהחיים הובילו אותי אליו בדרך לא דרך, דרך לא ברורה.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה, וזה הרעיון היחיד שנמצא שם לגבי איך.

[עכשיו כל הפמיניסטיות יצאו עליי – כמו שהם עשו לי בדינמיקה קבוצתית באונ' לפני שנה, ביתרו את המילים שלי לגזרים ומשם את שאריות הכבוד העצמי שלי]

בחברה שמעמידה כל כך גבוה את עניין העמידה. מעמידה את עניין הזקפה. גבריות, אסרטביות, ויאגרה, פיק-אפ-ארטיסט, קצין בצה"ל, "עם כמה בחורות היית?", "לאסייתים יש זין קטן", "הוא ידע איך לתפעל אותי",  אז באמת יש לי ברירה? באמת יש לי?

אתה רוכש ניסיון מיני בכל דרך אפשרית, ואז משקר את דרכך לתוך קשר או לתוך נישואים. האלטרנטיבה: שזורקים אותך לכלבים, כלבים בשם "בתול בן 40", כלבים בשם לוזר, בשם אפס, כלומניק, פרייר, הומו. כלבים עם יותר שמות מהספינקס, עם יותר ראשים מסרברוס בשאול.

אז באמת יש לי ברירה?

[Let the feminist bitches out and tear the poor stupid fool to shreds]

כל פעם שבחורה מתגלה כעוד מסננת סדרתית, כל פעם שעוד קשר פוטנציאלי יורד לטמיון, כל פעם שאת לא עונה לי לטלפון, כל פעם שאת מתחמקת בעוד איזה תרוץ עלוב (והם כולם עלובים), כל פעם שעוד ידידה מרימה דגל של friends zone, שעוד אהבת חיי טוענת שאני משתמש במילה הזאת סתם, שאני לא יודע מה זה.

כל פעם נשבר הלב

ונשארות רק המילים

(והכאב בפנים)

כל פעם שעוד פעם נשבר הלב

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שאין לב ונדמה כאילו הוא מעולם לא היה

אני חוזר ואומר:
"שיזדיינו כולן, אני הולך לזונה"

מוציא את הפתק האפור המקופל מתוך התיק, ההוא שמסתתר בין פנקס הרשימות לקונדומים בנרתיק המשקפיים ומסתכל על המספרים הכתובים בעט כחול.   

זה לא מסובך בסה"כ, אני אמא שמאיימת על הילדים שלה שיצטרכו לכרות להם את שיניים אם הם יאכלו ממתקים, אבא שמנופף בחגורה שלו אל מול פני הילד המבועת 100 שנה לפני היום במחוז נורמאנדי שבצרפת, אני מוציא קלף מיקוח, מנופף בו מול הפנים ומאיים.

[ומה היה קורה אם לא היה לך אלטרנטיבה?]

[אבל אתה ממילא לא משתמש בה. אתה אומר שזה שווה משהו בתור קלף מיקוח. קלפי רפאים יש לך שם]

עזבו אני אלך ובטח לא יעמוד לי מרוב לחץ, אבל זה כבר פוסט אחר.

נו?

פוסט אחרון שאתם קוראים אצלי?

כן,

יופי,

בתכלס, אין לי סיבות להפיץ את הארס הזה ברבים, את ההרס. ארס פואטי משהו, ארס פואטי.
זה שהנשמה שלי מפלרטטת עם עזאזל בשנתיים האחרונות לא אומר שאתם צריכים להתבוסס באותה בריכה של דם.

לכו למקומות יותר טובים. איפה שהרקע של הבלוג לבן והטקסט ירוק. תמונת הופכין כרומטית של מה שקורה פה, אולי זה יתברר כתמונת הופכין גם מבחינת התוכן.

אז זהו, שאני מנסה פה להפיק משהו אמיתי בניגוד לרוב השבוע שלי. בניגוד לרוב החיים שלי.

אבל הכי אמיתי זה:

*

*

*

שאם אני באמת אלך, זה יהיה אקט הייאוש הכי גדול שאני מסוגל אליו.

הדגל לבן הכי לבן והכי קרוע שתוכלו למצוא.

אם אני אלך, אז הנשמה שלי היא באמת לא לי.

כי ברגע שאני אעשה את זה אני אאלץ להשתנות

וזה הדבר שאני הכי מפחד ממנו.

[God bless their soul]

[

[
[

]

[שם קובץ: 'שקרנים']

[God bless]
]

[
]
]
[שם קובץ: 'זונות']

cellar-fcp בשביל האומן

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R

כתיבה תמה / רגע אמיתי / פסח אלמותי




עוד שירה, קצרה.
בימי רביעי, כתיבה תמה.
חוסר הבנה, מטושטשת תמונה.
בפעם הראשונה, ללא רגשיי אשמה.
_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-
פתאום מיותר, ה'מה נשתנה?'









מנסה לעדכן את החיים האמיתיים שלי יותר מאשר את הבלוג לאחרונה. איכשהו האחד בא על חשבון השני.
וזו בדיוק הבעיה, ההפרדה בין המציאות לחלום-הזייה. האחד ממכר-ומתוק מסוכן, השני כמו הופך לחומר-גלם פחם. את כבשן המילים להזין, העשן.  

לא יודע אם הולך. ואמרו לי אתמול שלכל אחת אני אומר "זה רק בשבילך".
לא בטח שזה נכון, אולי רק למי שאני היום.
יעלם כהזייה עוד שנה, כמו פרק הזמן בין שניה לשניה. כמו זיכרון של יום אתמול שלשום. כמו טיפות גשם, מעולם לא היו קיימות על אדן החלון.

למרות שהמעט שמכירים אותי באמת יגידו שזה הכל אשלייה, תרמית עין  הבעיה היא שאני לא בטוח שיש מישהו שמכיר אותי באמת.
ואיפה זה מציב אותי כשחושבים על זה. ים / יבשה / יבשה / ים. איפשהו ביניהם. לא טובע ולא ניצל. פשוט נעלם. לא קיים מלכתחילה.
















כתיבה אוטומטית / על מסלול ה-דתי, המסטול-שיכרותי
  שורשים:    (ע.צ.מ)   ,  (א.י.נ) / (א.נ.י)  ,     (א.ת.י)
תוך שימוש בצליל אמיתי


 
יוצא ממני/ אלחוטי
מוצא את עצמי מזכיר לעצמי שלא להתעסק יותר מדי בעצמי.
מוציא ת-מיץ, אני אמציא עוצמתי בתוך ה-אין-אני. אוני ואותו הוא האומץ שלי לא יאמץ לו עצמיות, לא ימצמץ בראותו סיוט, לא ינוע גם בהגיעו לעצם העניין וגם יתגלה הדבר כטעות. עצמות יבשות, לכלוכית, ענני גשם מתוך פחית. עצומים מרחבים, מרחבים עצובים, אניני הטעם הגדולים, וכל אותם מאוננים, מתלוננים לשמיים הזקנים, המענים, צועקים איי-איי-איי למראה עננים, גשם וממטרים עזים, מראות עצומים, ואני נותר ערום וללא אמצעים, גם הם לא עצמאיים, אין דבר בעולם לאמץ לחיקי רק אדים, שיהיה קצת נעים הנאה מחיים מענים-מאיינים, בכל זאת מה נעים, כבר אמרתי שאני הוא אדם חסר אמצעים, אמצוץ גם דם לויתנים בדרך ליבשת שחורה- לאין-מקום מכוסה עננים. אנשים פתאום מהנהנים.
צמא גדול מיוצע מתוכי, יוצא ממני-אלחוטי, צמא גדול- אמיתי, אנוכי נבלע באין דבר, בחוסר עניין שחוזר ונמצא באותו דבר. צימאון הדורות, צימאון ענקים, מחסל הימים, מחסל השנים. דמי דמים, ענקי לויתנים, בחלל משייטים, הם נעים והולכים, אנשים, הם הולכים ושבים, וחוזרים מתבלבלים. אנוכי רק יושב וחושב: "אין אני" ונבלע בחיים.
עצמיות משוללת אנוש, אנימציה של בשר ודם, הצמא לעוצמה, רק אני אנוכי, בן-אנוש, עצומות מתנגנות בראש. האמת כבר תמצא-איני, אובדני, רק עצמי-ריק עצמי, אין-אני אנוכי.    

   


ללא שליטתי/ אלתי
אני בעין עצמי אמציא עוצמתי הן את בעצמותיי איתי. אומץ לב את המיץ מוציא אנוכי, ה' אחד ה' איתי, אינאנה אלתי באין המתבונן את איתי, עצמך כמו ענן רעב עצום בתנועתי, נמצאת בתודעתי, את העין השלישית, תיפתחי במצחי, המולה תגעש בורידי עורקי, עוד הפעם תהיי איתי, כולך וללא שליטתי. בידייך-בעינייך, בשדייך את הנך אימצתי, לליבך לרגלייך ללשד עצמותייך לכל איבר מאיברייך, רק תישארי איתי. לא אוכל לא ארצה למצמץ, תיגמר ליאותי כשאת לצידי- אלתי, את אימי אחותי זאת שלא הייתה אז איתי. ואימוץ העצמי כמו נשלם בעת נעשה הדבר האמיתי, תם בעת מותי. 
לריח שריפת עשן עצמותיי אהפוך לשלך ואת לשלי והונך לאוני וימצאני בינות אנשי ארץ נוכרי, ביין ישקו קברי שם בגן מקדשך גופתי ואת לעולם איתי, ואוצרות גן העדן-ארצות רחוקות יעלו מנחתך מנחתי, דם אמיצי הלוחמים יזרמו כנחלים בגנייך שם תנוח נשמתי, זאת תהייה מנוחתי, מילתי האחרונה, ברית דמים בעולם זה, אינו מציאותי.  
אין אני, לעולם את איתי, באמצע עוצמתי, סומך ובטוח שתמצאי אותי, אלתי.























Digital art : Leonid Kozienko

מוות

זה מה שנשאר.

או עבר.

לא יודע.

אם היא עדיין קוראת פה.

אם היא אי פעם קראה פה.

היא קרעה.

ועוד איך היא קרעה.

את הלב שלי לגזרים היא קרעה.

לא מצליח להדביק אותם היום. לא מצליח למצוא אותם.

בטח לא ברגעים כאלה. של התפכחות.

מהנורמליות שאני משכנע את עצמי שאני חיי.

מקניות, עבודות, חברים, תכנונים, קיץ, בלוג.

צוחק.

ספק צוחק, ספק בוכה.

לא.

לא צוחק.

בוכה.

.

..

...

...

..

.

והיא צודקת.

אנחנו לא מתאימים, ואולי מעולם לא התאמנו.

אבל עד כמה זה בכלל חשוב?

באהבה.

עד כמה זה בכלל חשוב להיות מתאימים?

אתה פשוט מאוהב וגודל לתוך זה.

אתה אוהב וזה גודל עלייך.

אוהב ונעלם.

שקט.

חסרונות, פחדים, היסטוריה, עתיד לא ידוע, שנאה עצמית, בלבול, גועל,,,

מוות.

פשוט נמאס.

נמאס מהכל.

הכל נעלם.

רק חזרה לאותו שקט.

לדממה.

להפסיק הכל.

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

נקודות

מסך לבן לפני ומוסיקה ברקע

וזהו נגמר

אני אמור להמשיך הלאה

צריך להמשיך הלאה

חייב להמשיך הלאה!

אני לא יודע מה יקרה אם אני לא ימשיך

ולעזעזל עבר כבר חודשיים מאז שנפרדנו. ומה?

הכי בריא להמשיך הלאה

לא רוצה להמשיך הלאה

מסרב, להמשיך הלאה

חולה אהבה בן 25, סטודנט מובטל, בלי עתיד ובלי כסף

............................

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מנסה להיאחז

בין אם יד

בין אם צלע שבורה

הברה

ושוב

מחפש

מחפש

ולא בלי אדיבות

מחפש

את אותה תמימות

מחפש

ולא שומר מקום

מחפש

ושוב פתאום

בין רגע נשבר לו הכל

בין שנייה או בין שתי הברות

בנפתולי משעול

להכל

ושוב

מחפש

מחפש

מתוסכל

מחפש

לא מחר לא בכלל

מי יציל

וצועק

וקורע שרוול

קול תופים שם בראש

זעקה של שכול

אובדנות עצורה

נשמה אסורה לה טובעת

ושוב בפעם האחרונה

מחפש

את השקט

מחפש

מחפש

רק לא צרה

מחפש

מחפש

בין תקווה לקבורה

אהבה לי קטנה

בין עצבות מתוקה

כי ביני לבינך

כמו אבק ההרים

מבעד לוילונות חדרים

חלומות ומינים

רק ללא משמעות

לחלום

לחלום

ליל אביב

והטל עוד לא שם

ברקע - הפרוייקט של עידן רייכל