כֵּנוּת

אתה רואה צלב נוצרי אורתודוקסי מחוק ב'צלב' מסוג אחר בצבעים כאילו של כת השטן דאבל גראפיטי במפעל נטוש לא ברור איפה בתצלום מוגדל x3 במוזיאון שומם ברמת גן שבהגעתי אליו במקרה כחלק מעבודה בתאריך מקרי עוד יותר (14.11.2013) ואתה חושב לעצמך:

  *
מה?
  *







אני לא רוצה לדבר איתכם על צלבים פה או על דת או על העבודה שלי. אני מעדיף לדבר איתכם על הדברים שאני תמיד מדבר איתכם. לא משנה כמה זה נהייה משעמם או מאוס או לעוס או חרוז.
אנשים אני משתנה. עד כדי כך שאני כבר לא מכיר את עצמי.
רק היום, רק לפני כמה שעות סירבתי לדבר עם איזה אדם מקרי ברחוב שהתחיל איתי שיחה. הבאתי איזה תירוץ שאני צריך ללכת ומיהרתי משם משאיר אותו בידיים ריקות. לא יודע אם פעם הייתי משתף פעולה אבל תירוצים אף פעם לא היו הדבר שלי.
{בהודעה אחרת חייב להפסיק עם הקפה, קפה עם 2.5 סוכר יכול לדפוק כל דבר טוב שיש לכם שם אחרי החצי שעה של ה-rush}
מה עוד?
לא יודע, אולי שאנשים לא משתנים. אנשים אחרים, כבר אמרתי שאני משתנה 8)
fuck me  הגיע הזמן לחזור לבודהיזם כבר. אני עושה מפות אסטרולוגיות ועוד מפות אסטרולוגיות ועוד ואין לי תוכנית גיבוי למקרה שהשאלות הגדולות של החיים עולות. צריך תוכנית גיבוי, צריך לעשות refresh לרוחניות שלי.
"רוחניות יקרה, עזבתי אותך לטובת היריבה שלך חומרנות אבל אני מבטיח שבעתיד אני אפצה אותך ובגדול"
"" אתה מדבר עם עצמך, אבל עם מי אתה מדבר?"" שואל אותי הקול שבתוך הראש
""לא יודע, פשוט תסמוך עליי"" אני עונה



טוב תמונה שווה 1000 אז יש לכם 2000 כי זו התמונה השנייה שאני שם פה





אנחנו מוקפים באור, אבל אנחנו לא רואים

   *

 למה?

   *

I love me and you for the both of us

אדם בודד בבַּר מול עצמו
תל אביב 2013

צילום דיגיטלי

אדם בודד בבַּר מול אנשים

ניו יורק 1942
שמן על בד

בת זונה,
הסיבה יחידה שכל זה שקר זה כי לעולם לא יצא לנו להיות ביחד, לעולם לא יצא לנסות, לבדוק, להתכוונן, לפשל, להתבדח, להתאכזב, לזכות, לצהול ברגעי שמחה ולקונן ברגעי הפסד, לשכוח מברשות שיניים, לתת מהסוודר האדום, לקבל מבושם ולהעניק ניחוח אפטר-שיי בתמורה. לתת לשפתי הדובדבן שלך להתחכך באלו היבשות שלי, להתחכך שוב ושוב, ושוב, ומשם לקחת את זה מטה ומטה בגוף. מטה ומטה ואז מתחת ומסביב וצמוד וחם ויורדים הבגדים ועולה החום, ופתאום ה-10 מעלות בחוץ כבר לא משנה כלום, אף החימום הופך לפנימי, ומעיינות התשוקה והיצירתיות משתלטים עלינו כמו רוחות על שאמן בטראנס, כמו על שני כלבים מיוחמים, חתולים במפגן אתלטיות בקרב.
הסיבה היחידה שכל זה שקר זה כי כבר אמרת לי  לא. אמרת לי לא לחיים, אמרת לי לא לערבוב התמידי של הנקי במזוהם, של יפה במכוער, של גבוה בנמוך, עני בעשיר, חם בקר, שמן ברזה, מסובך בפשוט, חד וכהה, שחור לבן. את עצרת את מעיין היצירתיות עוד לפני שהוא התחיל לנבוע, לפני נטיעת שורשים נושאי פרי. בעציץ לא נכון הנחת או באבן במקום באדמה, אדמה שהייתה מלאה תולעים פעם. חולד.

-

כי אילצת אותי לחפש שקרים איפה שהייתה אמת, אומנם אמת לא נעימה אך אמת בכל זאת, לא הפכה היא לשקר עד שהיא יצאה למגננה, עד שהרגישה שהיא לא טובה מספיק ונאלצה להפוך את עורה ולברוא את עצמה מחדש כ אמת שהייתה לשקר. הייתי צריך למחוק את הישן ולהתחיל את הכל מחדש, מאפס ובהתאם לאופי שלי שניתנה עדות לגביו, בהתבסס על המילים המדויקות הריקות.

כבר לא יכולתי להיות אמיתי איתך, ילדה.

את צריכה להתעורר עם גברים כדי לכתוב
אני צריך להיזרק ביד נשים כדי לכתוב

M  -  U  -  E 

E   (גְרוֹנִית)

מראה תמים

שקר

בת 16

שקר

תלמידה

שקר

חסרת ביטחון

שקר

רגישה

שקר

נחמדה

שקר

לא יודעת מה היא רוצה

שקר

לא משיגה את שלה

שקר

לא מעשנת

שקר

שקר

לע עשתה סמים

שקר

אבודה

שקר

שקר

שקר

שקר

לא ניסתה תנוחות

שקר

יש לה רישיון

שקר

אף פעם לא נהגה

שקר

לא היה לה חברים

שקר

יש לי מה להציע לה

שקר

אין לה מחזרים

שקר

לא יכולה להיכנס למקומות

שקר

שקר

אמת

U   (גְרוֹנִית)

יותר בוגר

שקר

יותר מבין

שקר

מכיר אנשים

שקר

אסרטיבי

שקר

משיג את שלו

שקר

לא נסוג לאחור

שקר

לא מוותר

שקר

ידיים גזעי עצים

שקר

אצבעות נקניקיות

שקר

מסובב אותה על האצבע הקטנה

שקר

המוֹרֶה שלה במיטה

שקר

אַדְמִין ב-sex4free

שקר

אוהב אנאלי

שקר

כָּמַה מצצו לו

שקר

כָּמַה עָשַה

שקר

מזמן הפסיק לספור

שקר

עובר מקשר לקשר

שקר

בשבילו רק עניין של כמות

שקר

יש לו אפשרויות

שקר

ארנק עולה על גדותיו

שקר

ב.מ.וו במוסך

שקר

מעריצה שלו

שקר

מעריצה אותו

שקר

מתפלל לאלוהים שיש לו סיכוי איתה

אמת

M   (גְרוֹנִית)

עשו את זה בים

שקר

עשו את זה באוטובוס

שקר

בחדר שלה בדירה של ההורים

שקר

לא מסוגלים שלא להימרח אחת על השני

שקר

לא רואים אף אחד ממטר

שקר

סמס אחד שלו עושה לה את היום

שקר

נשיקת שפתון אדום בפתק שהשאירה לו

שקר

"חייבים לעשות על שני אלה סרט"

שקר

"ימותו אם יאבדו אחד את השני"

שקר

"התאבדות אוהבים יכולה להיות פה"

שקר

רצח בעיניים לכיוון הקוֹדֵמֶת

שקר

מאיים להתאבד אם תַעָזוֹב

שקר

לא היה לה סקס יותר טוב

שקר

עדיין תמונה שֵלוֹ בארנק

שקר

חושב עלייה שלוש שנים אחרי הפרידה

שקר

הטעות הכי גדולה שהוא עשה

שקר

כשהוא זרק אותה

שקר

כשהיא בגדה בו עם אחר

שקר

כשהיא הילכה בחוצות העיר

שקר

ועם אחר ועם אחר ועם אחר

שקר

אחרי הפרידה

שקר

אבל כל מי שהיא הייתה איתו מאז

שקר

היא לא יכלה שלא להשוות אליו

שקר

עד היום לא מסוגלת להקשיב ל-Adele

שקר

המכתב האחרון שלו עדיין מתחת לכרית

שקר

המיילים שלו בכתובת נפרדת

שקר

שהנוכחי לא ידע

שקר

עד היום לא הולכת לקולנוע

שקר

כי זה כל מה שנהגו לעשות 

שקר

אז כשהיו ביחד

שקר

עד היום הוא שונא אוֹתָה

אמת

כי בסוף היא מעולם לא פגשה אותו

אמת

למרות שהיא עדיין חושבת עליו

שקר

אני מקווה שברור לכם שה- U בשיר זה בעצם  I

וש- U בגרונית זה הוא
 

E - היא

M - הם

הכל רך, הכל רך

כל כך רך

הכל כואב, כואב

כל כך כואב

גם הדברים הכי נעימים

ובעיקר הם

[אני כותב מאוד כללי, תצטרכו לנחש

אני כותב מאוד כללי, לא תדעו לעולם

אני כותב מאוד כללי, אתם יכולים לשאול אותי אבל בטח לא תעשו את זה]

ראיתי סרט רוסי היום

עצוב הבנזונה

סרט רוסי

"למה עזבת את מקום העבודה שלך

 איך תמצא עבודה חדשה

 איך תכסה את התחת בלי צ'ק

 למה עזבת

 ...

 מה אתה חושב לעשות עכשיו

 בלי תואר, בלי קשרים ובלי גרוש על התחת

 מה תעשה                                         "

אמרה ועזבה לתוך הלילה, לא יודע לאן

וגם לא רוצה לדעת

לא הלילה לפחות

איך לעזעזל! אני אמור לחשוב עכשיו

שאת רואה את כל המחשבות שלי

עכשיו שאין לי איפה להתחבא

איך אני אוכל לחשוב

איך אני אוכל להתלבט

איך אני אוכל להיות חסר ביטחון

איך אני אוכל להיות מפוחד

איך אני אוכל להיות      מפסידן

              להיות     אפס

             להיות     קנאי

            להיות     מניאק

           להיות     קמצן

          להיות      סוטה

         להיות     מיסוגוניסט

             לחשוב על אחרות

             לחשוב שאנחנו לא מתאימים

             לחשוב מה אני לא אוהב בך

             לחשוב יותר מדי

או לא לחשוב כי גם את זה צריך לפעמים

איך אני אמור לאהוב אותך

        להיות מאוהב בך

         להעריץ אותך

  ולשמור אותך איתי

 לשמור אותך שלי

שתתפסי ממני, שתעריכי, שתעריצי

אותי

או לפחות את הפרסונה שאני בונה

את כל הזיוף הזה בסרטים ונייר עטיפה

את הפילוסוף והאומן, מבקר האומנות ואיש האלוהים

ואיך אני אמור לדעת מי אני בסופו של דבר

איך אני אדע מי אני בסופו של יום

אחרי ששיחקתי איתך משחקים כל הזמן הזה

משחקי תפקידים ופסיכודרמה

רק

כי אני מפחד שתזרקי אותי

איך

איך

...

...

איך

...

...

איך

...

...

איך

...

...

א.י.ך

א..י..ך

..........

נחנק מהמילים, או הדמעות

לא ברור

[זה שירה זה

 זה שירה

   ...

 זה זבל        ]

קלידים ברקע

וקול חלוש של זיקוקים איפשהו מלווה אותם

קול של זכוכית נשברת, כוס יין

00:46

[א'  התחלתי לחשוב שהשירים שלי לא מספיק טובים

                      שהכתיבה שלי לא מספיק טובה

 ב'  אתה חושב שזה הופך אותך לאומן?

     אתה מחשיב את זה לתו תקן

 ...

 ב'  אתה פטתי                                               ]

מישהי פעם אמרה לי שהיא רוצה לעשות קעקוע

ברגעים של חולשה נדמה לי שזה הייתי אני

בלילה אלוהים הוא החבר היחיד שלי

ואני מוכן לעשות הכל כדי לא להיות הוא

                                            [כופר.. ]    
 

כותב כל כך הרבה אבל לא מפרסם.

(עבודה מחורבנת)

שאלה לקוראים הפעם.

מה אתם אוהבים בבלוג?

איזה סוגי קטעים?

איזה סגנון כתיבה?

לשים או לא לשים יוטוב בפוסטים?

לשים או לא לשים תמונות בפוסטים?

קטנות או גדולות?

רוצים לדעת משהו על הכותב?

תשאלו ואולי אני אענה.

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

פוסט ערום

בלי תכנון מראש על נושא, בלי שכתבתי אותו מבעוד מועד, ובלי מוזיקה ברקע

פוסט זה גם דואר, אבל למי?

החלפתי את התמונה שהייתה תלויה מעל המיטה בחדר שלי מזה כמה שנים עכשיו. הקודמת צויירה ע"י החברה הראשונה וכללה אותה בתור דרואידית עם כמה חיות מסביב. אומנם היא מצויירת טוב, ממוסגרת וזו הייתה מתנה אבל עדיין, הרגיש לי לא נכון שהיא שם כל כך הרבה שנים מאז שנגמר. 

מיסגרתי תמונה חדשה במקומה, של בודהה בקרחת יער בלילה עם איזה טקסט מעל. לא 'ואוו' אבל  מייצרת את האפקט המרגיע.

אני לא יודע למה אני כותב את זה עכשיו כי גם יש לי מלא קטעים אחרים שאני יכול לשים כאן אבל כולם דורשים תיקונים, עריכה ובעיקר חזרה למשהו שלא נמצא איתי כרגע. כולם כוללים איזשהו סוג של שקר, גם שהשקר מצוי בקשר לאמת עדיין יש שתי אותיות לא במקום.

למשל, יכולתי לשכתב כאן כמה שירים או פרוזה על האהבה האחרונה שלי, השברון לב האחרון. אבל אני לא באמת רוצה לחזור לזה, להתעסק בּטֵמות שאבד עליהם הכלח, להטריד במנוחה את רוחות המתים, לא רוצה לחפור מחדש תילים של רגשות.

או שיכולתי לכתוב על "האקט הנועז", זה שהקדשתי לו כבר שני פוסטים, זה שבכלל אני אולי לא אגיע אליו בסוף. ילדותי משהו, שנועד להעלות את קרני בעינכם ולהסתיר חיים הפשוטים עד כדי הרמת גבה. אין שום דבר "נועז" באקט הזה אם לומר את האמת. סתם עוד דרך לצאת המתקיעות הזאת שנקראת שגרה, מהכלא הזה שנקרא אופי, טוב הוא רק כדי לערבל את החומרים במיקסר הזה שנקרא חיים וליצר משהו אכיל, שזה הרע במיעוטו כי נועד הוא באמת ליצור משהו שיהיה עַכִּיל- מלשון ניתן לעיכול.

"על מה הוא מדבר, הבנאדם הזה?"

לא הבנתם? לא חשוב תקפצו הלאה. אל לכם להתעכב על קטנות.

[תה מושלם - הנאות של חורף]: נכתב מחוץ לטקסט

"אבל היה עוד דברים שיכולת לכתוב עליהם. כן? מה עוד.. כן!"

יכולתי לכתוב "העיר האהובה עליי". על גבעת האירוסים, where you bring your date hoping to get lucky, תל אביב אם לא הבנתם. ואם כבר תל אביב, רוצים שאני אדבר על הפיגוע ואקשר את הפוסט שלי לנושא החם?     תשכחו מזה. כשאובמה יעשה מייקל ג'קסון (למי שזוכר) אני אכתוב פוסט על המצב הביטחוני.

אבל בעיקר אני מחפש השראה (וזמן, זה תמיד בלי קשר) בימים האלו לכתוב על כל האנשים שאני מכיר, על אלו הקרובים לפחות. אני עושה את זה ממניעים מאוד אנוכיים, או אולי טכנים, מכניים אפשר לומר. בסך הכל אני צריך לחדש את הרשימות בפאנל משמאל. אומנם חלק מהאנשים שם השביחו כמו יין מתקתק (או חומץ חמצמץ אם תרצו), חלק אחר סרחו כמו גרביים בּטְרֶק באמזונס, נעלמו מהחיים שלי מסיבה כזאת או אחרת. שלא תהייה טעות, כבודם במקומם מונח רק מעצם העובדה שהם אנשים, אבל על מי אני עובד? כותבים "אדם לאדם זאב", לא "אדם לאדם זהב". אפילו אומרים את זה אחרת.

אני קורא את מה שכתבתי ומבין שכנראה היה לי שם חסך אינטלקטואלי השבוע. או לפחות חסך בציניות. אבל בטוח שהיה שם חסך כלשהו כי כזה 'אפור קרמטוריום' מזמן לא הייתי. יש סמיילי שמתבקש בסוף המשפט הזה אבל אני מתכוון להיצמד לעקרונות שכרגע יצרתי כמו מחלה מדבקת ולחסוך אותו ממכם. תוסיפו סמיילים בתגובות 'אם תרצו'. וכמובן שאין כאן שום כוונה להצביע להם או לדומיהם, כמו בשנים קודמות ההצבעה שלי תתחלק בין 'פועלים' ל-'חדשים' לכאלו ש-'עובדים במרץ', תלוי במצב רוחי באותו יום, או משהו בסגנון 'עובדים זרים שמדברים מהר וכרגע ירדו מהמטוס', "אם תרצו".

אני יודע שלפחות חבר אחד יהיה גאה, והפעם אני אפילו לא מדבר על קומוניסטים או על גייז.      

כתיבה שמבקרי תרבות אולי מהללים אבל ההרגשה היא... 'של הנורא באדם'

יאללה, הולכים לישון אז תולים את המוח ליבוש

כמעט מדיטציה בשדה קרב

כמעט

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R

נק' בחלל
ואני בתוכה
ריפיון חושים
טשטוש קל
רואה אותךְ
בזוית העין

מעבר לפינה
דרוש כוח של אלף מגה-טון
שימנע ממני להסתובב עכשיו
לחשוב עלייך
להיזכר
ולערער

וכמובן, לרצות יותר
"ככה זה אף פעם לא יגמר"

"אתה הוא אותו אחד"
"אותו אחר"
נק' בחלל
כתם נפט באוקיינוס הלילה
כרית אויר
מתפוצצת
תאונה של 400 קמ"ש
2 מכוניות ואלפי מעלות חום

לא להיכנס לפינות האלה

מסדרונות כמו נשארו מאחור

חדרים חסרי תאורה

"מה שאמרתְ לי אז"

"זה לא אני"

"זה המילים שלךְ"

רק עוד הסחות דעת
להעמיס
למלא
לסתום
חללים של יאוש
כיסים של תסכול ושל זעם עצור

להפיל, להעפיל
אפלה זורחת

על פני כאב מסנוור

על פני כאב

על פני אדם
על פני אדם חולה

אדם רעב
בן אדם

כל כך חלש

"אתה בכלל לא מכיר אותי"

             ...