כֵּנוּת

כתיבה תמה / רגע אמיתי / פסח אלמותי




עוד שירה, קצרה.
בימי רביעי, כתיבה תמה.
חוסר הבנה, מטושטשת תמונה.
בפעם הראשונה, ללא רגשיי אשמה.
_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-
פתאום מיותר, ה'מה נשתנה?'









מנסה לעדכן את החיים האמיתיים שלי יותר מאשר את הבלוג לאחרונה. איכשהו האחד בא על חשבון השני.
וזו בדיוק הבעיה, ההפרדה בין המציאות לחלום-הזייה. האחד ממכר-ומתוק מסוכן, השני כמו הופך לחומר-גלם פחם. את כבשן המילים להזין, העשן.  

לא יודע אם הולך. ואמרו לי אתמול שלכל אחת אני אומר "זה רק בשבילך".
לא בטח שזה נכון, אולי רק למי שאני היום.
יעלם כהזייה עוד שנה, כמו פרק הזמן בין שניה לשניה. כמו זיכרון של יום אתמול שלשום. כמו טיפות גשם, מעולם לא היו קיימות על אדן החלון.

למרות שהמעט שמכירים אותי באמת יגידו שזה הכל אשלייה, תרמית עין  הבעיה היא שאני לא בטוח שיש מישהו שמכיר אותי באמת.
ואיפה זה מציב אותי כשחושבים על זה. ים / יבשה / יבשה / ים. איפשהו ביניהם. לא טובע ולא ניצל. פשוט נעלם. לא קיים מלכתחילה.
















כתיבה אוטומטית / על מסלול ה-דתי, המסטול-שיכרותי
  שורשים:    (ע.צ.מ)   ,  (א.י.נ) / (א.נ.י)  ,     (א.ת.י)
תוך שימוש בצליל אמיתי


 
יוצא ממני/ אלחוטי
מוצא את עצמי מזכיר לעצמי שלא להתעסק יותר מדי בעצמי.
מוציא ת-מיץ, אני אמציא עוצמתי בתוך ה-אין-אני. אוני ואותו הוא האומץ שלי לא יאמץ לו עצמיות, לא ימצמץ בראותו סיוט, לא ינוע גם בהגיעו לעצם העניין וגם יתגלה הדבר כטעות. עצמות יבשות, לכלוכית, ענני גשם מתוך פחית. עצומים מרחבים, מרחבים עצובים, אניני הטעם הגדולים, וכל אותם מאוננים, מתלוננים לשמיים הזקנים, המענים, צועקים איי-איי-איי למראה עננים, גשם וממטרים עזים, מראות עצומים, ואני נותר ערום וללא אמצעים, גם הם לא עצמאיים, אין דבר בעולם לאמץ לחיקי רק אדים, שיהיה קצת נעים הנאה מחיים מענים-מאיינים, בכל זאת מה נעים, כבר אמרתי שאני הוא אדם חסר אמצעים, אמצוץ גם דם לויתנים בדרך ליבשת שחורה- לאין-מקום מכוסה עננים. אנשים פתאום מהנהנים.
צמא גדול מיוצע מתוכי, יוצא ממני-אלחוטי, צמא גדול- אמיתי, אנוכי נבלע באין דבר, בחוסר עניין שחוזר ונמצא באותו דבר. צימאון הדורות, צימאון ענקים, מחסל הימים, מחסל השנים. דמי דמים, ענקי לויתנים, בחלל משייטים, הם נעים והולכים, אנשים, הם הולכים ושבים, וחוזרים מתבלבלים. אנוכי רק יושב וחושב: "אין אני" ונבלע בחיים.
עצמיות משוללת אנוש, אנימציה של בשר ודם, הצמא לעוצמה, רק אני אנוכי, בן-אנוש, עצומות מתנגנות בראש. האמת כבר תמצא-איני, אובדני, רק עצמי-ריק עצמי, אין-אני אנוכי.    

   


ללא שליטתי/ אלתי
אני בעין עצמי אמציא עוצמתי הן את בעצמותיי איתי. אומץ לב את המיץ מוציא אנוכי, ה' אחד ה' איתי, אינאנה אלתי באין המתבונן את איתי, עצמך כמו ענן רעב עצום בתנועתי, נמצאת בתודעתי, את העין השלישית, תיפתחי במצחי, המולה תגעש בורידי עורקי, עוד הפעם תהיי איתי, כולך וללא שליטתי. בידייך-בעינייך, בשדייך את הנך אימצתי, לליבך לרגלייך ללשד עצמותייך לכל איבר מאיברייך, רק תישארי איתי. לא אוכל לא ארצה למצמץ, תיגמר ליאותי כשאת לצידי- אלתי, את אימי אחותי זאת שלא הייתה אז איתי. ואימוץ העצמי כמו נשלם בעת נעשה הדבר האמיתי, תם בעת מותי. 
לריח שריפת עשן עצמותיי אהפוך לשלך ואת לשלי והונך לאוני וימצאני בינות אנשי ארץ נוכרי, ביין ישקו קברי שם בגן מקדשך גופתי ואת לעולם איתי, ואוצרות גן העדן-ארצות רחוקות יעלו מנחתך מנחתי, דם אמיצי הלוחמים יזרמו כנחלים בגנייך שם תנוח נשמתי, זאת תהייה מנוחתי, מילתי האחרונה, ברית דמים בעולם זה, אינו מציאותי.  
אין אני, לעולם את איתי, באמצע עוצמתי, סומך ובטוח שתמצאי אותי, אלתי.























Digital art : Leonid Kozienko

היא שאלה אותי מה אני יודע?

ולא ידעתי מה לענות

היא צעקה עליי, כאילו שאני לא שומע

לאוזניי ערלים, ערלות

אז ירדתי על ברכיי

מרגלות של תללים של כאב

והרמתי עיניי

אל האור, מסנוור וכואב

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

היא ביקשה שהוריד בגדים ואשכב

היא ביקשה חשיפה

היא ביקשה להוגיר טיפות של כאב

רק היו הם טיפות של שמחה

בחרצובות מתכת וכפפות של משי

היא נגעה בנשמתי

בקריאת סירנה, בקול בכי

היא הפשיטה אותי

וראינו ביחד את האופק הנע 

את אותם הצללים, את אותה נשמה

נשמות אבודים מרקדות

נשמות אבודות

ועוד רגע, עוד רגע

עובר לו הזמן

ועוד רגע החושך

ועוד רגע לאן?

ועוד רגע עוד רגע

שם האור מנצנץ

ועוד רגע אחד

עוד תלוי על העץ

כך קיבלה נשמתי

על מגש של זהב

כך ידעה היא אותי

לקראת אמצע סוף סתיו

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

וברגע של אושר

מגואל תאווה

תתגלה לי דמותך

עצובה ונוגה

באותו הוא הרגע

אז אוכל להבין

שלא את המקור

אלא רק התסמין

של אותה מחלה

של כאב ישן

של אותה התחינה

לדבר שאינו קיים

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

מוקדש לכל אותם אנשים שאף אחד לא יכול לראות את השירים שלהם

זה לא שאני לא מרוצה מהמין שנולדתי לתוכו.

או שאני לא מרוצה מבנות המין השני, או ממה שיש להם להציע.

אני לי מנהג של ללבוש שמלות או נעלי עקב.   

ויהיה לכם קשה לראות סטייה בהעדפות המיניות שלי ע"פ ההתנהגות שלי בלבד. 

לאורך כל הדרך הגדרות לא מדברות אליי. הומו, הטרו, בי, טרנס. משחקי מילים שרק הופכים את זה למכוער יותר. 

אהבה אמיתית באה מבפנים, מהלב אם תרצו.

הגדרות חיצוניות הורגות אהבה.

ובכל מקרה אם אני ינסה לתת פה תיאור מדויק של האהבה שלי זה ילך משהו לאורך השורות האלה: 

אהבה זה יופי, זה האמת שאתה מרגיש כשיש לך פרפרים בבטן. זה עדינות ורכות שאתה לא יכולת לדמיין כשלא הייתה מאוהב. זה התאהבות.

אהבה זה שיר שמזכיר לך את אותה אחת מיוחדת, את אותו קיץ שאתה יודע שלא יחזור. אהבה היא כל החיים שלך מרוכזים בשנייה אחת.

האהבה שלי מזכירה הכי הרבה אהבה בין 2 נערות בגיל ההתבגרות, לסביות עם תרצו, מסוג האהבות של לגלות את האופי של אהובתך,

לא לקחת שום דבר כברור מעליו ולהוציא את העוקץ מסקס ככה שאם יהיה אז זה יבוא מתוך חיוך עמוק בבטן,

תחושה של צחוק וסקרנות תמימה. להחזיר לסקס את המקוריות שלו. 

ולמרות שיש לאותה אהבה צד אפל וביקורתי אני מנסה להיות מספיק אמיתי בכדי שתוכלי להראות לי שאני טועה,

להאיר אור על מה שאני מנסה להסתיר.

באותה אהבה האמת עולה על הנאמנות והנאמנות היא לאמת של כל אחד מאיתנו. היא עולם פרטי שמבקש להיחשף.

האינסוף שמרכיב את הלא מודע שלנו שזורם כמו שני נהרות אל אותו הים. 

ולעיתים אהבה היא הרעל שמבקש לצאת החוצה, הכאב והסבל שהיומיום מאכיל אותנו, המוות של חברים וקרובים,

תהום של חוויות אטומות אותם אנחנו חייבים לתרגם לרגשות סוערים של עצב וכעס שאין להם מקום אחר לצאת מאשר עם אותו אדם קרוב,

אהוב נפש אותו אנו צולבים בכדי להציל את עצמנו.

ולפעמים אבל ממש לפעמים אהבה זה הידיעה הפתאומית, הצצה כאילו משום מקום, של למה אנחנו צריכים אהבה מלכתחילה.

של למה אלוהים ברא אותנו כאלו חלשים, עצובים ובודדים. כל אחד על האי הבודד שלו. עזוב ומפוחד.

הידיעה בדבר הסוף הבלתי נמנע של הכול והיכולת לבלוע את הידיעה הזאת בהבנה.

כאילו מתוך קבלה של איזה גורל בלתי נראה שנחתם בדם לפני שהגענו לחיים האלו.

חוזה שאחד הסעיפים שלו היה לשכוח אותו ביחד עם כל מה שקדם לו.

"תגיד צ'ייז"

נולדתה,

Plain White T's - Hey There Delilah

אני זקוק נואשות שתביני אותי

שפשוט תאהבי אותי

כבר לילה שלישי שאני חולם עלייך

הלילה קיבלת אותי לחיכך באופן כל כך מדהים. ללא תנאים.

רק הכרנו היום וכבר היית מוכנה להיות איתי עם כל הגוף והנשמה שלך. לא היה תנאים לא היה ספק רק קבלה. איחוד.

זה הרגיש כל כך טוב להיות בתוכך. להוציא את הכל החוצה להיות מי שאני בלי סיבה להיותי מה שאני.

ההית כל כך קטנה ושברירית אני מספיק עדין בכדי להעריך את זה.

והמילה הזאת. המילה!

זה לא היה סקס זה היה כל כך הרבה יותר מזה בצורה שלא ניתן להאמין. ללא מילים, ההינו ערים אחד לשני ומוקסמים אחד מן השני היינו 12.

מה שהכי אהבתי זה שלא הייתי צריך להיות אמיץ לידך לא הייתי צריך להעמיד פנים יכולתי גם לבכות ולא להתבייש. 

הנשמה שלי בכתה.

"זה בסדר?"

"כן"

ואני שותק כי אין לי מילה שמביעה את ההתפעמות שאני מרגיש

"קלינג" - טיפת מים ניתזת על זכוכית 

היינו בבית של חברים. באסיפה כלשהיא. אנשים דיברו ודנו בנושאים שונים.  השמיים היו חומים כחולים ואני שמחתי להכיר מישהי חמודה כמוך.