כֵּנוּת

אמר עלי חבר אחרי שחזרתי בבוקר של יום שישי בלא פחות מ-6. קראתם נכון: שש בבוקר.

אפשר לחשוב שמישהו באמצע הדרך בין 20 ל-30 צריך להתחשבן עם הגיל שלו לפני שהוא בוחר מה לעשות. מה עשיתם ממני, שחקן מקצועי של בינגו?!

בכל מקרה באמת היה חווייה מוזרה משהו. אחרי יום בריא במיוחד של לימודים, חונכות פר"ח עם ילד חמוד והחלטה בונה של לא להתראות עם האקסית אני מוצא את עצמי בקצה השני של טלפון מחבר גבוהה ואוקראיני שאומר לי שהאקסית לא תהייה ב - house party המתוכננת. שמח וטוב לב ובלי משהו יותר טוב לעשות אני פונה מתחנת האוטובוס לראשון לכיוון דרום ת"א, רחוב אילת.

המסיבה סבבה, בטח אחרי הצטיידות עסיסית בבירות ופיצוחים מההמכולת הערבית ביפו. האנשים קבועים, הייטקיסת שאוהב להתמסטל, רוסי עם מבט קבוע של רצח בעיניים, בעל בית בעמדת ה-DJ (הביג דאדי לו כולם אומרים שלום) ,החבר האוקראיני הפעם בלבוש קאנטרי שתואם לשלי: חולצה מכופתרת, ג'ינס ומגפיים. ועוד כמה אישוייות מתחלפות בהתאם לעונה ולזמן הפנוי. והכי חשובה כלבת בולדוג גדולה בשם סימבה. חמודה חמודה - לא נושכת.
יותר מאוחר הופיעה פאנקית מרוסיה שהספיקה לקלקל לי את הרושם עוד בפגישה הראשונה שלי איתה ע"י זה שהיא אמרה שהיא מזל אריה. (טוב, אשמתי, שאלתי אותה). אבל אז הדעה שלי עלייה השתפרה פלאים כשגיליתי שהיא לסבית, ואני מת על חברה שלה. וגם פה חבל, מאותה סיבה.

עדיין הצליח להיות נחמד הערב, עם הקרנת מערבון של קלינט איסטווד בעזרת מקרן מאולתר של מישהו עם קשרים לתיאטרון גשר ומוזיקת אלט-קאנטרי וגותיק רוק על repeat בקבוע בארועים האלו. האלכוהול בטח לא הזיק, וגם זה שאנשים בלסו בהנאה מופגנת את הפיצוחים שהבאתי. אבל, איך לא, היה משהו קטן שהרס. דיבורים באותו ערב גלשו מעבר לאנשים להם הם נועדו, הגיעו לאנשים להם הם לא נועדו עשו פרסה וחזרו אלי עם תלונות/ האשמות / קינטורים ושאר צלילים לא ערבים לאוזן. 

טוב, מה לעשות? זה אחרי שניסיתי להיות מרמז בצורה מעודנת - אנשים איכשהו תמיד מבינים על מי מדובר. חוזר למסורת ואומר: "סייג לחוכמה שתיקה".

ליוו אותי לתחנת אוטובוס ואני את המלווים לעוד איזה מסיבה, מועדון הפעם. במקרה הלכנו באותו כיוון. דקה לפני הכניסה למסיבה האוקראיני מפציר בי להצטרף אליהם, בשלב הזה אין לי כל כוונה לעשות את זה. אבל בדיוק העניין של הגיל שיכנע אותי: "זקן מדי למסיבות", "נוכיח להם שלא". אמרתי, "ככה נעשה את זה בקצרה" חשבתי. לא היה לי מושג למה אני נכנס.
דווקא היה מסיבה חמודה מאוד ב- Velvet, גותי, טכנו, EBM וכו'. 70 בנים 30 בנות - באחוזים. להתחיל עם מישהי 0 סיכוי - באחוזים. לפחות נרקוד. טוב שיש לך לעשות משהו שאתה אוהב, שלא תלוי באחרים. נכנסתי לעניין and it showed עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי. היה לי 5 דקות של glory כשרקדתי עם חיית מסיבות ממין נשי שרקדה עם ה-לא ביישנים בחדר. תכלס אני לא צריך הרבה. זה הספיק למרוח עלי חיוך לשארית הערב. 

בשלב הזה פתאום קלטתי שחצי מהאנשים שגררו אותי למסיבה כבר התפזרו. בסוף נשארנו אני ויודה איש קריות מירושליים. יודה חלק איתי בירה, ליווה שעות קטנות ב- small talk ותקע לי סכין בגב אחרי הבטחה שדאג לא לקיים באופן בוטה במיוחד.
בשלב הזה, איך לא, הבנתי שגם האוטובוס האחרון חלף, ונחוש בדעתי לא לבזבז עוד זמן התחלתי צעדה מהירה לכיוון הת. מ. החדשה לאזור המוניות שרות. ככה כדי לגמור את היום (הלילה) בריא כמו שהתחלתי אותו. 4 בבוקר צועד בת"א למוניות שרות. עוד חצי שעה עד שהקופסא הצהובה על גלגלים התמלאה ואז הליכה מתחנת העצירה שלה בעיר לכיוון הבית שלי. סופו של עניין הגעתי ב-5:59 בבוקר.
כבר מזמן לא הגעתי הביתה ב-5:59 בבוקר. אולי מסיבות זה באמת לא לבני 25...

אחרית דבר: חפיפה אחת עם שמפו לא עזרה להוריד את ריח הסיגריות מהתלתלים שאני מגדל, היה צריך 2 - אחת לכל מסיבה.
              סוף טוב הכל טוב, עייף ולא מרגיש את הרגליים נרדמתי ב-6:30 למנוחה מבורכת עד 15:00 בצהריי היום למחרת, סופשבוע.
              זה עם לא מחשיבים את השינה בהליכה שעשיתי עד הבית בכל מקטע דרך שהיה ישר פחות או יותר.

אלימות זה כמו לירוק, יורקים פעם אחת ואז קשה להפסיק
אלימות מולידה אלימות

אינטרנט זה עץ הדעת וגוגל זה הערבי שעושה את הקטיף



נראה שהקהל העיקרי בישראבלוג זה בני נוער ומבוגרים עם הפרעות נפש

המחשבה זה כמו מחשב – מתפקדת ע"פ מה שהוזן בתוכה
תקיפו את עצמכם בחויות שיזינו אותכם

לא לפחד להעתיק – דרך לגיטימית ללמוד ולהתפתח בחיים. גם בע"ח עושים את זה. דרווין כבר היה גאה

ואתם ממילא לא תצליחו להעתיק באופן מושלם

ולסיום, האתגר האולטימטיבי הוא לשנות את האופי שלכם
תחשבו על זה

רשימה קצרה בהשראה פרוידיאנית כנראה (אסוציאציות חופשיות)

עכשיו: בלוג וספרות סינית ב-PDF ברקע
מרגיש: עייפות חיובית
חושב: יותר מדי דברים להספיק בעולם הזה, חייב סדר עדיפויות

זיכרונות: סבא שלי בשואה בורח למזרח רוסיה מהגרמנים (זיכרונות לא שלי)
רוצה: לקחת עוד סיכונים
לא רוצה: לקחת עוד סיכונים
אהבה: לוקח פסק זמן, מקווה לא להיסחף איתו
שנאה: מדריכה חדשה בחוג שחייה (אלא עם כן ניישר הדורים)
מרגיש 2: שאני לא ממצה את עצמי
חושב 2: יותר מדי רשימות פילוסופיות עבור הבלוג על מחשב
רוצה 2: להפסיק את הכל, ליסוע לחופש, ליסוע עם מישהי לחופש. אפילו לסופ"ש
מבין: שכל הדברים האלו לא באמת חשובים, שבסוף אנחנו לוקחים איתנו רק תמצית מזוקקת של הניסיון שלנו בחיים. אליקסר של הרגעים שהיו חשובים באמת.
מבין 2: צריך לחזור לעשות מדיטציה, להתחבר לריקנות עוד פעם. להתידד איתה
מתלבט: אם כדי לתת לנסיבות לכוון אותי לכיוון הנשים בחיי או למעשים לכוון אותי לשם (עוד פעם גורל מול "בחירה חופשית")

אוכל: לפני שעתיים, ספגטי בולונז (טבעוני) עם ריבועי סייטן

שתייה: קינלי סודה
מוסיקה: nas, kate bush, ed sheeran, radio m1 technion, lady gaga, EMA live shows
דברים ששכחתי:
חברים הכי חמים בחיים שלי כרגע: רשומה מוזרה נכון?
רוחניות: לכל הדתות אלוהים אחד (אובייקטיבי) אבל התפיסה של אלוהים היא אישית ותלויית ניסיון חיים (סובייקטיבי)
אוניברסיטה: מתחילה להרגיש כמו הבית השני, לא דבר טוב בהתחשב בעובדה שאני אוהב להיות מחוץ לבית
ת"א: המאזניים מתהפכות והמשקל של ראשון-רחובות עולה בהדרגה
אומנות: ננטשה (זמנית) לטובת האחריות והרצינות

פילוסופיה: התחל עם בנות ותעשה שטויות כי מחר נמות
בריאות: חוסר שינה, עבודה חדשה ופרוייקטים שהייתי אמור לסיים התאחדו כנגדה
מילה אהובה: אני (מתברר)
ספורט: יותר טאי צ'י פחות משקולות, פחות שחייה
טלויזיה: 127 שעות, סקס והעיר הגדולה, המפץ הגדול, דוקומנטרי על מטאל
ספרים: יער נורווגי (סוף סוף)
רשימות: אני - תמונת מצב















birds of a feather flock togather - apparently penguins don't flock

אמא זה אהבה; אנחנו רוצים אהבה בחיים - אמא תכופף את האמת כשצריך: אנחנו רוצים שקר/ אשליה בחיים.

בן אדם לא יכול לחיות בלי סמים. לא משנה איזה.
אוכל, משחקי מחשב, רומנים של נשים, אלכוהול, מריחואנה, עבודה, קשרים הרסניים, צומי, שוקולד, הימורים, פורנו, פייסבוק, טלויזיה, כושר...

בכל מקרה יש צורך להתמכר למשהו. זה ההרגלים הקטנים שעושים אותנו מה שאנחנו. לטוב להרע.

אנחנו רוצים שמחה בחיים; אנחנו שמחים כשאנחנו שיכורים או מסטולים - מחפשים שמחה בחיים אבל כל הזמן בורחים מהחיים שלנו, עוצמים עיניים למציאות.
למה אנחנו פה, מכתב פתוח, סימן שאלה.

חיים רגילים ממושכים הופכים הזויים לאורך זמן, חיים הזויים ממושכים הופכים רגילים לאורך זמן.

אלוהים נמצא בדברים הקטנים.
לפני חודש בערך נסעתי עם האופניים בלילה בעיר. עם dead by sunrise באוזניות (הלהקה החדשה של צ'סטר בנינגטון).
באמת מוזיקה עשר אבל מה? החוט של האוזניות לא ארוך מספיק ואם אני מזיז את הראש יותר מדי ימינה או שמאלה האוזניות נופלות.
פתאום קלטתי אחרי מעבר חצייה אחד שה-10 סנטימטר של מי שיצר את האוזניות זה ההבדל בין חיים ומוות ברגעים כאלו.
ויתרתי על להסתכל שמאלה 10 שניות לפני.

עכשיו שאני חושב על זה השם של הלהקה נורא סימבולי לנושא של הקטע.

בבודהיזם ה'אני' או האגו הוא קונסטרקט/ המצאה/ אין בו ממש.
וכל פעם ששואלים אותי אם אני בודהיסט ואני עייף מלהגיד 'כן' אני אומר:
"זה אני נגד בודהיזם וזה קרב אחד שאני רוצה להפסיד בו"

ואל תשכחו אנשים טובים, איפה שלא תהיו ש:
את האמת רואים רק כשעוצמים עיניים.

נזיר עירוני, חילוני
שמאמין באלוהים.