כֵּנוּת

משתנה כל הזמן,

באוקיינוס בוחש,

גיהנום עליי אדמות,

ים האש,

משתנה כל הזמן,

לא יציב,

לא בר דעת,

משתנה כל הזמן,

כבר יוצא מהדעת,

משתנה כל הזמן,

לא יכול להקשיב,

לקולות הציפור,

לרחשי הפרחים באביב,

עליות,

ירידות,

מן הגוף כבר יוצא,

ניצחונות,

מפלות,

שום דבר כבר אינו מרצה,

והנפש גועש,

מה נכון,

לא נכון,

את הסוף מבקש,

כמו גבעול לו ברוח,

זקן,

משתנה כל הזמן,

במחזור של כאב,

של שמחה - הנאה,

והלב עוד דואב.

מחפש לי מרגוע,

באדם,

ברעיון,

מחפש לא לפגוע,

לא לחשוב זהו יום אחרון,

רק נקיק קטן,

רק עוד סלע בים,

לאלתר מחסה,

לתקופת האשם,

בגלות מן הבית,

שם הייתי אדון,

לגלות פתאומית,

כך ניזרק הוא פתאום,

בגלגל החיים,

משתנה כל הזמן,

רק לחזור עוד הביתה,

שם הייתי הלום,

~~~

ורק חסר מילה אחת,

אני.

אני סובל מדיכאון עונתי - WINTER BLUES, דבר שלא גורם לי להרגיש יותר מדי טוב עם עצמי בהתחשב ביום היפה שהיה לנו היום.

ככה או ככה אסטרטגיה טובה להתמודד עם דברים מסוג זה היא: לא לעשות כלום. משמע לא לעשות מזה עניין.

לתת לאותם מצבי רוח לחלוף, כמו עננים על רקע של שמיים. כמו הוריקן שלא יוכל להימשך לנצח.

ככה או ככה התמודדות מסוג כזה היא חדשה לי לגמרי. אם הייתי מתמודד כמו בד"כ הייתם מוצאים אותי:

יוצא, מבלה, עובד, עושה ספורט, בוחן 1000 דרכים להסיח את דעתי ונכנס למצב היפר-אקטיבי כללי.

התמודדות דרך דינאמיות, הדגש הוא לנסות-לעשות, בלי קשר לתוצאות הפעולות.

דווקא אני אוהב את דרך ההתמודדות הפאסיבית (הראשונה). לשם שינוי.

ובכל זאת זה מרגיש מאוד רחוק מהרואי. תהילה לא תצא לי מזה. 

דבר מוליד את היפוכו

אפרופו אקטיבי-פאסיבי, הסמל של יין-יאנג מכיל היגיון מאוד פשוט.

דבר מוליד את היפוכו. אז תשאלו אותי איך? מאוד פשוט. כשאתם עושים משהו אחד יותר מדי, או יותר מדי פעמים זה מתחיל להימאס.

מי שאוכל דינו להיות שבע ולהפסיק לאכול, אולי גם זמנית להיגעל מאוכל. אחרי סקס מהנה נעלם לו הדחף המיני (אצל בנים לפחות).

יותר מכך ככל שמישהו מתאמן, משתפר והופך למומחה בתחומו הוא מבין עד כמה מעט הוא באמת יודע.

קרי המומחיות האמיתית גוררת אחריה תחושת ענווה, במקום הגאווה לה היינו מצפים.

אם נלך רגע אחורה בזמן, לפני הזמן שבו נולדתם. בהנחה שכבר אז אנחנו יודעים על העולם הזה, החיים האלו. ואלוהים היה ניגש אליכם ושואל.

האם, בכל מקרה הייתי בוחרים להיוולד? לאדם שאתם היום?

שאלתי את עצמי את אותה שאלה בחודש האחרון (אפילו שאני נותן לאלוהים תפקיד חשוב מדי בכל העניין)

בפסיכולוגיה האני (אגו) זה הדבר הכי חשוב. על ידי בניית תחושת אני חזק האדם נחשב לבריא.

במערב אני זה כמו לשחק באש. חוגגים את האינדיבידואליות, החופש, היחודי אבל עם זאת מחפשים באופן נואש אהבה.

כאילו האני (הנפרד) אינו מספיק. צניעות זו מעלה אך יותר מדי ממנה הופך לתחליף של חוסר ביטחון עצמי.

וגם ההפך שלו, ביטחון עצמי, במנה גדולה מדי זה אגואיזם. אפילו שבפועל זו 'מחלה' נדירה.

והכי קרוב ללב שלי, בבודהיזם האני הוא אשלייה. רצף של חויות, זיכרונות ורשמי חושים שמשלים אותנו לחשוב שיש אני קיים, ממשי, מתמשך.

הרעיון די קשה להבנה ובטח לא ידידותי למשתמש אך כל היופי בו זה שאם הוא נכון אז זה פותר לנו כל כך הרבה בעיות.

אגואיזם או חוסר ביטחון עצמי, תסביכי אישיות, פחדים (כי אני יפגע), תשוקות והמקור לכל הנ"ל: פחד מהמוות.

בסופו של דבר אם אתה לא באמת קיים אז יותר קל לך לעזוב דברים שאתה "חייב" לעשות או התנהגויות לא מועילות תחת התירוץ שזה

חלק ממך. זה קצת כמו מקל קסם המאפשר לך גמישות על אנושית, להיות מה שאתה רוצה להיות כי אתה לא קבוע ולא ממשי מלכתחילה.

והערה מעודדת לסיום:

אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלנו: השם שלנו אין לנו יד בעניין.