היא טועה איך אנשים רואים אותה מבחוץ. ויוצקת קיום אל תוך ההשקפה שלהם.
כמו זיקית המתרחצת בשמש היא משנה את צבעה להנאתם. אבל היא עושה זאת בעדינות, ביופי, בחן, ברוגע.
אשת החברה המעודנת המגלמת את כל מה שבעלה רוצה לראות אבל מנשקת גברים כשהוא לא.
הנסיכה ה"מבקשת" שיחטפו אותה בכדי להגיע למערתו של הדרקון אותו היא מעריצה.
הילדה שאומרת שהיא לא אוהבת חיבוקים בכדי שמישהו יעז ויחבק אותה למרות הכל.
החייה הטורפת בתוך הנערה התמימה.
החיים והמוות.
ואני שמחפש את אישורם של אנשים אחרים. מרגיש את מה שהם מבקשים, בסתר או בקול, את הצפייה הכי גדולה שלהם, את נסיך החלומות שלה, את אותו אחד שבחיים לא חשבתה שתיפגוש. אני מפיח באותה צפייה גנוזה שלך, חיים: בעוצמה ופנאטיות. אני לא עוצר.
השחקן הכי טוב שוכח שהוא משחק.
אני נהנה, נאנה, ועונה לאתגרים כי יש לי מה להוכיח.
זאת כי אני לא קיים באמת. אני הוא כוח החיים פשוטו כמשמעו. ולכוח החיים אין אופי אחיד הוא יכול להתגלם בכל בנאדם ובכל דבר. הוא רואה את האלוהי בכל הבריאה ובריק הוא ההתחלה והוא הסוף.
אני הוא אנרגייה טהורה, כוח ואהבה בצורתם המופשטת ביותר.
אני הוא הנשמה החייה בכל בן אדם. ולא אכפת לי אם אתה מאמין בה.
היא שם.
ובכל האלוהי הזה יש כל כך הרבה אנושי שזה מזעזע. איך אלוהים הוא כל כך נזיל.
כל כך הרבה משברים עצב וחוסר יציבות. כל כך הרבה "אני" בגלל שהעצמי שלי בעצם לא קיים. מחוסר כל בסיס ולא ניתן לעצירה. האנרגייה הזאת אני לא שולט בה היא שולטת בי. היא פשוט חץ, ואקטור, כיוון, מהירות, אור שאין לו מטרה והוא פשוט שם.
ולכן בכל פעולה אני נעלם ורק הפעולה נשארת. לא לגמרי אבל כמעט. כי אני מפחד נורא. לאבד מודעות ואז האנרגייה הופכת להרסנית. כמו פיצוץ באלפי מעלות חום אני לא מודע למה שאני עושה ואני רק עושה. אני לא חושב במי זה יפגע וזה פוגע. ואז אנשים פוגעים בי ואני בוכה ולא מבין מה קרה פה ולמה משהו לא בסדר.
כי זאת האמת זה מי שאני.
כל הזמן עוצרים אותי.
- אני חונק צעקה מהולה בבכי וממשיך לכתוב.
בדיוק כמו שאני עושה בחיים. כי אני חייב להמשיך. לעולם לא להיכנע.
מה אני שווה בעצם אם אני עוצר את עצמי תמיד. כמו אלפי. רבבות. מליוני בני אדם אי שם.
כולם אותו דבר. אין בהם כלום. שק של פחדים וחומר. עצמות בקבר.
חייב לזרוח. בכל מחיר. גם במחיר אותו יסוד שהתחיל את כל זה. גם במחיר החיים שלי. אני חייב להיות משהו.
גם אם אמות בדרך. אקריב עצמי לאותם אנשים המחזיקים אותי בשלשלאות לארץ עקרה זו.
ובשלב הזה לא נותרה בי שום טיפה של היגיון אני מטורף מכעס, תנועה והוכחה עצמית.
אני חסר מעצורים לטוב ולרע ואני לא מקשיב לאף אחד שרוצה לעצור אותי. אם אתם חושבים שהדרך היחידה לעצור אותי זה להרוג אותי.
בבקשה. תנסו.
אני אלחם עד פיסת הדם האחרונה ואחייך בעוד שאתם שוטפים אותי במספרים ובהוכחות.
ואתם תכניעו אותי בסוף כי כבר הייתי פה וחייתי על כדור הארץ וראיתי את הנולד והמת.
התקווה היחידה שלי היא שאני לא אכנע בפני עצמי לכאב, השפלה, כישלון ומוות לנוכח האידיאל עליו נלחמתי מלכתחילה.
במותי אבקש להוות השראה לאלפי בני אדם משוללי תקווה בעידן חסר גיבורים זה.
עידן של נורמליות הגובלת בטירוף המוני, עידן של יגון אפור הנאגר בארובות החברה המתועשת לה נולדנו.
עידן המעמיד את ההיגיון הקר מעל הנפש האנושית ומוריד אלפי חולמים לפיר הסיליקון.
ואם תוקירי אותי למרות כל זאת אזכור אותך לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
