למה אף אחד לא חוקר נשמות?
למה אין דבר כזה: "מדע של נשמות"?
למה אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקורה אחרי המוות?
בגדול אם אתם מחפשים תשובה עניינית אפשר להתחיל מההפרדה בין מדע לדת. עוד מתקופת ההשכלה כשמדע היה הדבר הכי מגניב מאז לחם פרוס היה בעיה גדולה למדענים לחקור נושאים מטאפיזים. לא רק בגלל שאי אפשר היה למדוד את מה שבלתי נראה ובלתי מורגש אבל בעיקר בגלל שזה היה אזור אסור למגע, תחום שמור על ידי הכנסייה, חכמי התורה או ה'שרייה' (חוק מוסלמי). מדענים יכלו לעבוד כל עוד הם לא גלשו לתחומים לא שלהם, זו הייתה הדרך היחידה לקבל תמיכה ממשלתית. וכידוע מדע זה עסק יקר.
בכל מקרה, מאז חלפו להם כמה מאות שנים, העולם השתנה ואפלה ופלא אין חדש בתחום. הרגלים ישנים השתרשו עמוק והמדע שהגדיר עצמו סביב חקירה של אובייקטים, פיזיקאליים, חומריים ממשיך בשלו כאילו האיסור עדיין עומד שם.
חבל דווקא שמעתי מידידה שלי שבקבלה כן ניסחו תיאורייות לגבי התגלגלות הנשמה אחרי המוות, רסיס אלוהי ושאר רעיונות שאין להם אוזן מחוץ לאותם מתי מעט.
דווקא הרעיון של רסיס אלוהי בו נשמה מתפצלת וממשיכה לחיות בכמה אנשים שונים שכן מסתדרים אחד עם השני הוא רעיון מושך. זה יכול להסביר למה בין אנשים מסויימים פשוט יש קליק. הם הגיעו מאותו מקום, מאותה נשמה.
גם רעיון יותר פשוט של אנשים היסטורים שונים איתם אנחנו מזדהים, נמשכים אליהם או רואים במפעל החיים שלהם משהו שדומה למטרות שלנו גם כן יכול להיות קשור לנשמות. אולי הנשמה שלהם התגלגלה לגוף שלנו, אולי נוצרו מאותו סדן, מאותו פטיש, מאותו רסיס אלוהי.
עם כבר התחלתי ללכת בכיוון יש גם את "ספר המתים הטיבטי" שכידוע מתאר את ההליך שקורה לגוף מרגע המוות, במהלך המוות ואחרי המוות בהתאם לבודהיזם הטנטרי. לא זוכר הרבה כרגע על הספר המפורסם, אני רק יגיד שיש שם שש דרגות של גן עדן וגיהנום. שלוש של גן עדן ושלוש של גיהנום אבל כולם בסופו של יום נחשבות מזיקות. תשאלו למה. פשוט, כי אף אחת מהם אינה קבועה, ז"א נצחית והדרך היחידה להשתחרר מכל הבלאגן היא באמצעות הערה, הבנת האמת, הליכה בדרך הבודהה.
בגדול הפוסט הגדול הזה נועד לתת תקווה. תקווה שבחיים יש משהו מעבר לדואליות של טוב ורע של להיות בחיים לעומת להיות מת. אם באמת הכל קשור אז גם למוות יש תפקיד אורגני ולכן אין סיבה לפחד ממנו. ובאמת הסיבה היחידה שכולנו מפחדים היא שלכולנו קשור סרט שחור על העיניים. אין לאף אחד מאיתנו את היכולת לדעת מה יש שם, כשנפתח עיניים בסוף. אם רק נוריד את את הסרט נדע, אבל אז נפספס את כל הציורים שמצויירים בצד הפנימי של הסרט, מול העיניים שלנו - נפספס את החיים.זה למה פשוט תחיו את הכאן והעכשיו, וברגע שתצטרכו להסיר את אותו הסרט על תילחמו להשאיר אותו על העיניים. ואני גם לא בטוח ששווה להשתמש בדבק מגע ושאר אמצעים מלאכותיים למרות שאתם מוזמנים לנסות. באותו הקשר אפשר לומר שמחלה סופנית היא הדרך של הנשמה לומר שהיא רוצה החוצה, שנמאס לה. או שהגוף לא משרת את מטרותייה בגלגול הזה.
סתם מזון למחשבה.
ומילות סיום.
'קל לצייר שלד, אבל איך מציירים נשמה?'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
