כשחבר שלי התאבד לפני שנה וניצבתי מול הגופה שלו בארון שבוע אחרי זה ראיתי את עצמות הלחיים הבולטות לשעבר שקועות קרוב לעצם, את העור שהיה צהוב ורוד פעם ראיתי חיוור לבן, אפור כמעט.
האווירה באוויר הייתה כבדה, הנשים בכו והגברים השתתקו והתלחשו בניהם. ומשהו בי שָמַח. סוף סוף אי של אמת בים של זיוף. מילים שלא נאמרות סתם או שלא נאמרות בכלל וכל השאר פרוזדור ארוך של דממה, במן חיבור בין אנשי העולם הזה לאלה שהמשיכו הלאה, הם הרוב. ותזכורת שפַּנֵיְנוּ
לשם, פְּנֵי כולנו.
הרבה דיברו עליו, כשהוא עוד היה כאן והם דיברו עוד יותר כשהוא הלך. רק הטון השתנה, ופעם ראשונה נימה של כבוד.
הם עברו מקנאה, זלזול ותרעומת לשבחים, סיפורי גבורה ותמיהה ענקית על הפתאומיות של הכל.
לא יודע איך בלוגריות אחרות עושות את זה כזה מהר אבל אחרי 7.5 שנים לקיומה של הממלכה האבודה/ כנות בחסות עבדכם הנאמן הגעתי ל- 10,000 המיוחל. תודה לכל הקוראים והקוראות, גם כשזה נעשה טיפין טיפין, ואל תתביישו להגיב או ליצור קשר בפרטי אם אתם אוהבים את מה שאני עושה פה.
כשנסעתי איתך ב-405
לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא
נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית
שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי
"מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על
מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני
אקשיב ב-Iphone
שלך ואת ב-mp3
שלי" מה שנסגר ב-snoop
lion מצידך ו-
PJ harvey מצידי. אמרתי
לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את
עצמי ליישם.
ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על
גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים
מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים
ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק
המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי.
כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך
שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה
דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני
במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא
רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית
כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי
שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל
בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות
שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית
לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית
משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא
היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים
השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת
צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת
שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם
הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל
הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה
רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם,
כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן
עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע. אז דיברתי עם
האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה
להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית
עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות
שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ,
חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח
שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים
אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני
שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים
את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה
שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה
ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות,
כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת
אחת מהן איתי החוצה.
בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי
עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא
עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד
מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי
כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה
לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים
שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי
מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה
שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר.
בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני
באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק,
והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך
קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא
שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.
הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.
way back schemata
רואה שדים ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס
// לא יודע
איך לגרום לעצמי לא לרצות משהו שאני רוצה. בנות למשל, אתה יודע איך?
// בכל תחום יש חזק מדי או חלש מדי, מהר מדי או לאט מדי, הרבה מדי או קצת מדי, חסר זרימה או חסר מסגרת, מתאמץ מדי או נינוח מדי, מחושב מדי או ספונטאני מדי. בסופו של דבר, משחק או ליהנות מזה זה טבע המציאות העליונה של רוב הדברים
// בכל אחת מאיתנו יש זרעי מפלצת. כשתדעי את זה תדעי שאת
יכולה להגשים חלומות, לעשות דברים שמעולם לא חשבת שאת יכולה,
ליידי גאגא יודעת את זה
// פשוט לחיות בגוף הזה, על כל הרגשות והפחדים שלו זה מספיק,
זה די והותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
