כֵּנוּת

מצב רוח מוזר.

לא רוצה להרשים. לא רוצה להיראות איכשהוא. פחות אכפת לי איך דברים נראים.

נהנה לישון. גם ביום. לא מחפש שום דבר.

זיכרונות עולים ונעלמים. אנשים באים והולכים. לא כופה את עצמי על אף אחד. לא.

הדברים הקטנים עושים לי את זה. לתקוע מסמר בקיר. לנקות חדר מאובק. לעזור למישהו שמבקש ממני עזרה.

נעים.

גם אם הכל יגמר עכשיו זה בסדר.

רק שיהיה בשקט.

שבוע רצוף תאונות וטעויות.

אבל הכל מאבד מחשיבותו כשאני חושב על יום שישי שעבר.

יום שישי מלא בנשמה, זוגיות ואופי. יום שישי שניפץ כמה מיתוסים, או כך אני מקווה. 

את מתנה העטופה בצורה פשוטה ואלגנטית.

וכשפותחים את המתנה שומעים נטיפות של מים על פני השלווה של הזמן.

מילותייך מילות אמת הם ואין את מרבה לדבר אלא עם יש צורך בכך.

מבטך מתנשא למרחקים ורואה מבעד לצורה וצבע.

וחיוכך שמור לאנשים מיוחדים בלבד.

כוכבים עליהם שומרים.

כי בודדה את.

אך בדידות של טוהר היא.

לא בדידות של בריחה עצמית.

מקבלת את את מנת חלקך.

עד כמה קטנה היא.

ועינייך אומרות כן.

וגם שאין את מודעת לאותם דברים בעצמך.

זהו חלק מיופייך הקסום.

הראשוני.

אוהב..

את איך שאת לוקחת דברים לאט.

שאת מכילה את הדברים שאני אומר. את הדברים שאני עושה.

אוהב..

להתאפק מלגעת בך.

בכדי לתת לזה להתפוצץ מאוחר יותר.

אוהב..

את הנשיות שלך.

כשאת בוכה. מתלוננת. או רוצה חיבוק.

אוהב..

את הגוף שלך.

המונע מעצמו סיפוק כמעט באותה עוצמה בה הוא רוצה בסיפוק הזה.

אוהב..

שהעדפת נאמנות אל ערכייך שלך על פני נאמנות אלי.

ומודה שהצלחת להפחיד אותי לרגע.

אוהב..

שאנחנו ביחד.

פיסית. תרבותית ומינית.

אוהב..

והכל נאלם כשדמותך עולה.

וגם שאני באותו מסע לחיפוש עצמי, אותו את כל כך מתעבת. תדעי שאותם רגעים קטנים שאנחנו ביחד הם מהדברים שאני ארצה לחשוב עליהם ברגע המוות שלי. רגעים שאותם אני מקווה למצוא רק בחלומות המתוקים שלי עמוק לתוך הלילה, נקרע לחלוטין מכבליה של המציאות ומרחף ברחמם של אלפי מערכות שמש מליוני מילין הרחק מכדור הארץ. 

והרגשתי באותו יום. באותו לילה. בפעם הראשונה מזה, כל החיים שלי. אותנו מדברים ללא מילים. ונותנים לחלל ולזמן להיות לנו לבשר ודם ורידים ועורקים המחברים בין הנשמות שלנו. ולכמה רגעים לא היו מחשבות. לא שאלות ולא תנועה. דברים פשוט נעו ללא תזוזה. שלמות בלבוש אנושי. 

אני טועה.

מה יקרה אם.

אם אני יקשיב לקול הפנימי.

אותו קול שאומר לי.

תפעל.

אני טועה.

ונזכר במה שכבר קרה.

כשאמרתי שאני מאוהב.

לאותה בחורה.

קרה.

אני קראתי היום.

קראתי.

שאני צריך לתת.

לתת בלי לחכות לתמורה.

וזה נכון.

כי רק ע"י כישלון אני יצליח.

ואני שמעתי.

שמעתי.

את המחשבות שלי לוחשות לי.

שזה לא מספיק טוב.

הכוונות הטובות.

בלי האמצעים.

החומרים.

לפסל את המציאות.

ואני משתגע.

ועוד פעם עולים התירוצים.

למה לא להתחרות באותם מרוצים.

בהם כולם מתחרים.

חברים.

והיא לא קיימת מלבד בדימיון שלי.

ואני מרגיש שאני מכיר אותה למרות שאני לא.

והיא אומרת לי לא לפסכלג אותה.

אבל מבקשת ממני לכתוב את הכל על דף.

ואני מטפטף דיו על דף חלק.

רגשות מטונפים.

אנשים מטורפים.

ועוד פעם אותה מועקה.

לא יודע אם היא רחוקה.

לילה מלא באורות בחשיכה.

הרגשה מצחיקה.

איך זה שהיא כל כך רכה?מתוקה?  

הרגשה חזקה.

אותי מקיפה.

מכתרת באמצע סמטה חשוכה.

למרגלות מחשבה.

וזיקפה.

עוד דקה.

נופל למרגלות המציאות המתפוררת מתחת לרגלי ומחבק פיסת אדמה לכה. מחכה שתבוא המכה נחנק מדמעה מלוחה באמצע צינוק. תא.

רוע מתגלגל כרעם מאותם שמיים אפורים של קיץ. מוות שקט לוחש: "אני בא" ואת עדיין שותקת.

של מי האויר? האדמה? והים? של מי החיים? והילדים? של מי ההרים? הנהרות והים?

למה אני מרגיש דברים שהם מעבר אליי? ולמה אני לא מצליח לסדר אותם לצורות ברורות בעלות משמעות?

זה לא נכון.

אני מצליח.

רועד בקרבי להגיד כן לאותו קול פנימי.

כל החיים הולך עם הראש. עם הראש. עם הראש.

נשבר לי הראש ויצא כל הדם. אין יותר שכל לפלסף.

הלב רוצה מזון.

רוצה לחיות. לפעום. לדפוק. לרעוד ממגע האויר וגרגרי האבק של שדות הערפיח.

ולמרות שזה לב בלוי. שנדפק יותר מפעם אחת ועדיין לא למד את הלקח שלו נראה שנצטרך לחתוך בו עוד קצת.

איזמלים על איזמלים. על שולחן הניתוחים של המחשבה ישכב הוא בודד ורעד לקצב, מוסיקה וריקוד כי יעדיף הוא לעצור מלחיות חיים לא מלאים.

להגיד את האמת כל הזמן בא עם מחיר כבד. כי בחשיפת האמת מתגלה כמה אנו נותנים עצמנו לאשלייה.

בגלל זה אני כל הזמן פוגע באנשים שאוהבים אותי. כי רוצים להיות קרובים לאותו הדבר שאנחנו אוהבים ומפה רע לנו כשהוא לא איתנו.

מחיר כבד מאוד.

יום שלישי האחרון. החיים שלי חזרו לאותה נורמה. שיגרון הבדידות. הייתי בדרכי לעוד מקום. סתמי. ופגשתי אותך.

אני...את.

דיברנו. החלפנו מבטים. גיליתי שיש לנו תחומי עניין דומים.

ובכל פעם שהסתכלתי עלייך טרפנו אחד את השנייה בתשוקות, זיכרונות וסקס.

לכל אחד מאיתנו מטען משלו.

חבר...חברה,

בעל...אישה,

הגדרה...חוויה,

אדם...חיה,

זהות סמוייה...אשלייה,

 אמרתי לעצמי שאני כבר מבוגר מדי, מבוסס בחיים, למוד ניסיון וסבל.

הנסיבות אינם לצידי. זה לא ילך.

אבל לא יעזור אני מרגיש את זה. את המתג. יורד במהירות אלפי מילין לאותו חלק בגוף שלך, לאותו רגע, לנשמה.

הכל נדלק. אור. תשוקה. חיים. אש. מאוהב.

בטח לא פעם ראשונה. גם לא אחרונה. רוצה אותך. את כולך. את הנשמה שלך על מקל.

יום עובר. שקיעה.   זריחה.         נזכר בך.                              רעד.

נפגשים. מתאמץ שלא לחייך. מסיט מבטים. מעמיד פני עסוק. אדיש. נייטרלי.                                                עוד חיוך.

מתפתחת שיחה סתמית. לאט לאט אנחנו עולים על הגל.     מתנפצים. מצטלבים, עוד גל.    עוד פעם מתנפצים.                 שוחים בין חמשת תקרות הרקיע.

קמים ונופלים ועוד פעם. כל גל נראה כמו הגל האחרון.                                                                                         רק שלא יגמר..

מוהלים כיף בחששות ועוד פעם כל אחד לדרכו הולך.

אני מצטער אבל אני חייב להוציא את זה:

את מ-ה-מ-מ-ת.

 י-פ-י-פ-י-ה.

מלאך עם זנב.

שטן עם כנפיים.

נושכת מבטים.

מערבבת תשוקות.

פיתוי קטלני.

שד סקובי.

מוות לאלה שמתיימרים לקרוא לקיום שלהם חיים.

חזון אחרית הימים.

וכנראה שתישארי כך רק אם לעולם לא תהיי שלי.

אהובתי.

גם אם חיינו ייגעו אחד בשני זה יהיה רק למס' רגעים קצרים כי אנחנו שונים במהות. נמשכים לניגודים כמו פרפרי לילה לאור.

ואתמול. גנבתי. לראשונה מזה זמן רב מאוד.

גנבתי בשבילך. כי דרך הפשע אני יכול להתקרב קצת יותר אלייך. ואני לא יודע אם תקבלי אותי בצורה הזאת אבל הייתי צריך את זה. רק בכדי לעשות משהו אם אותם רצונות, הקורעים אותי לגזרים, להפוך אותך לחלק ממני. אני ישתמש בזה יום אחד בקרוב. אני יקווה שלא תנטרי לי טינה בליבך על מעשה אחד קטן של יאוש. אני מחייך רק מהידיעה שאני יכול להתקרב אלייך ככה.

ואיך אני מתכוון לישב את עניין המשחק.

אם באהבה אנחנו משחקים מחבואים אז כרגע גיליתי לך איכן אני מתחבא. אני טיפש מה? כן אני יודע.

אין מה לעשות. לעזעזל אם כל המשחקים אני רוצה אותך וזהו. למה לשקר? ללכת סביב, לשתוק. לסבול.

כאן ועכשיו ומייד וככה. איך זה לא משנה אבל ככה.

כי זה מה שאנחלנו עושים כבני אדם. מתרבים. מערבבים זרע. נוזלים. חלומות. הרשאות לגוף שלנו ולסודות שאנחנו עוצרים בתוכו.

וככה זה היה במשך 2000 שנה וככה זה יהיה בעתיד אין מה לעשות בקשר לזה. מוות סתום וזהו.

וכל הפוסט הזה בכלל לא משקף את האופי/יופי שלך. כי את שונה את יותר כמו...

לא יודע איך להגיד את זה אבל חמודה כזו. חייכנית. שיננית. אבל נסיכה מוזרה כזו אחוזת תזזית מחפשת אחר ריגושים וחיות קטנות להמליט. בכל מקרה אני לא את אז אני בעצמי לא יודע ואת די טובה בדברים האלה אז אני ישאיר לך את כל המשחקים האלו.

שניים בינתיים, מסטיק בין שורות שיניים.

זהו אין יותר מה להגיד.

נגמר.

השורה הבאה תיכתב כשאני יעז.

עד אז יתנגן לי אותו שיר ב- mp3:

    ארקדי דוכין - ביני...לבינך