זה לא שאני לא מרוצה מהמין שנולדתי לתוכו.
או שאני לא מרוצה מבנות המין השני, או ממה שיש להם להציע.
אני לי מנהג של ללבוש שמלות או נעלי עקב.
ויהיה לכם קשה לראות סטייה בהעדפות המיניות שלי ע"פ ההתנהגות שלי בלבד.
לאורך כל הדרך הגדרות לא מדברות אליי. הומו, הטרו, בי, טרנס. משחקי מילים שרק הופכים את זה למכוער יותר.
אהבה אמיתית באה מבפנים, מהלב אם תרצו.
הגדרות חיצוניות הורגות אהבה.
ובכל מקרה אם אני ינסה לתת פה תיאור מדויק של האהבה שלי זה ילך משהו לאורך השורות האלה:
אהבה זה יופי, זה האמת שאתה מרגיש כשיש לך פרפרים בבטן. זה עדינות ורכות שאתה לא יכולת לדמיין כשלא הייתה מאוהב. זה התאהבות.
אהבה זה שיר שמזכיר לך את אותה אחת מיוחדת, את אותו קיץ שאתה יודע שלא יחזור. אהבה היא כל החיים שלך מרוכזים בשנייה אחת.
האהבה שלי מזכירה הכי הרבה אהבה בין 2 נערות בגיל ההתבגרות, לסביות עם תרצו, מסוג האהבות של לגלות את האופי של אהובתך,
לא לקחת שום דבר כברור מעליו ולהוציא את העוקץ מסקס ככה שאם יהיה אז זה יבוא מתוך חיוך עמוק בבטן,
תחושה של צחוק וסקרנות תמימה. להחזיר לסקס את המקוריות שלו.
ולמרות שיש לאותה אהבה צד אפל וביקורתי אני מנסה להיות מספיק אמיתי בכדי שתוכלי להראות לי שאני טועה,
להאיר אור על מה שאני מנסה להסתיר.
באותה אהבה האמת עולה על הנאמנות והנאמנות היא לאמת של כל אחד מאיתנו. היא עולם פרטי שמבקש להיחשף.
האינסוף שמרכיב את הלא מודע שלנו שזורם כמו שני נהרות אל אותו הים.
ולעיתים אהבה היא הרעל שמבקש לצאת החוצה, הכאב והסבל שהיומיום מאכיל אותנו, המוות של חברים וקרובים,
תהום של חוויות אטומות אותם אנחנו חייבים לתרגם לרגשות סוערים של עצב וכעס שאין להם מקום אחר לצאת מאשר עם אותו אדם קרוב,
אהוב נפש אותו אנו צולבים בכדי להציל את עצמנו.
ולפעמים אבל ממש לפעמים אהבה זה הידיעה הפתאומית, הצצה כאילו משום מקום, של למה אנחנו צריכים אהבה מלכתחילה.
של למה אלוהים ברא אותנו כאלו חלשים, עצובים ובודדים. כל אחד על האי הבודד שלו. עזוב ומפוחד.
הידיעה בדבר הסוף הבלתי נמנע של הכול והיכולת לבלוע את הידיעה הזאת בהבנה.
כאילו מתוך קבלה של איזה גורל בלתי נראה שנחתם בדם לפני שהגענו לחיים האלו.
חוזה שאחד הסעיפים שלו היה לשכוח אותו ביחד עם כל מה שקדם לו.
"תגיד צ'ייז"
נולדתה,
Plain White T's - Hey There Delilah
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
