כֵּנוּת

לחלק א'

2

מתואמים

נשמות במשחק החיים

נפגשנו

כאילו לא נפרדנו מעולם

ככה סתם, שני זרים,

תאומים

להרים ת-שפופרת

להקיש מספרים

לחשוב מילות פתיחה

איזו ברכה,

עלייך ועל אותו לילה

רגשות מתקהלים

בריקוד קטלני

מלאכים מקללים

שום דבר לא קרה

שום דבר רע,

אי אפשר להמשיך

מה שמעולם לא התחיל

אי אפשר להפסיק

מה שקרה לפני

קארמה על שרשת

אירועים על גבי אירועים

מתמשכים

אנו קוראים לזה חיים

את הטלפון הזה

אעשה

אשלם את המחיר

הון קטן ייזרק לאוויר

אאבד את מי שהייתי

אותה דמות

תוכננה בקפידה

לאורכם של ימים ולילות

לאורה של חוסר אמונה

3

את שפגשתי

מי שעכשיו היא איתי

אותך שחיפשתי

וכל מה שאמרו בהתחלה

התברר הוא כלא אמיתי

מי ייתן ואדע

מה לעשות

איתך להיות

ללוות

לא לגבות הבטחות

לא לאזור לליבי

בדם לא להתבוסס

ללמוד לצוף

לשחות

ואם אאבד אותך

בֵּין לרגע ובֵּין לחיים

שאדע להעריך את הזמן שנגמר

את אותם רגעים שפעם דמו לנצח

את אותם חיים משותפים

נמצאים בתוכי
אֶת אותו העצב

ה' אנוכי,

שירה מכאב

ויש שיגידו שזו עוצמתה

מתנגנת בלב בלי הפסקה

אינסוף לשתיקתה

הכאב הכי גדול

יוצא מבית החזה

ונשפך לחלל

רק הרגע הזה,

הרגעים הקטנים

הם לא מרפים

לא נותנים מנוח

לא מתחשבים

טורפים הכל

ביד מנצחת לא שלי

פני פוקר

חידת הספינקס

אַת לא שלי.

סוף+התחלה-

נעלמה מחיי

כאילו לא היה,

והקסם אמרה

'תשאיר לעצמך'

'אני צריכה חיים לחיות'

'מערכות יחסים לבנות'

חסרת בושה

סיננה אותי

ללא הודעה מראש

אפילו לא סמס,

רק השאירה לי 

במילים את הדף לכסות

'

Odio a primera vista

התחלה. 0+

רגע אחד רעה

רגע שני רגיעה

כעבור שעה

מישהי אחרת,

כמעט טהורה

0

מחפש הגדרות

הגנות, מרשמים

או הולך לזונות

שום מתכון לא עובד

לחיפוש ריגושים

הכל הסחות דעות

עיכובים

אי שם

צף על קרשים

בתוך ים הבשר

אי שם רחוק, הלב קר

מתעלם מעצות

במסע לא נגמר

לזיון מחכה לו מחר

הבטחות מתגשמות.

שם מעבר לאופק

שרשרת תואמת

ל-לב שעל חזי

שם מעבר לאופק

אותו חצי שני

כֶּנוּת,
שתלך איתי

חלומות מתחלפים

לעולם לא נעלמים

מוחבאים בתוך חלומות של אחרים

חלומות חדשים מתלבשים

מכרסמים

בתוך רעיונות

כלפי חוץ מגובשים

את כולנו לשים על פסים

1

ביופייך שבית

את ליבי שינית

ההיפך מכיבית

במילותייך עשית

את הבלתי יעשה

הטאבו כמו החליט

להסיט את הנורמאלי

אותי להקניט

לנצח יתנגן

בזיכרון, אבוקה דמיונית

של מה שקראת לו

באותה מילה בלתי אפשרית

אהבה,

לכל אוזן היא תיתן להחליט

בנפרד

בדבר משקלה היחסי

בדבר טבעה האמיתי,

סוֹדָה

אנשים לעצור

כמו ללחוץ על כפתור

את האור את כיבית

איך אותי אז רצית

ולרגע עברה מחשבה

בור ללא תחתית

אין איכן להתחבא

וגם חור להציץ דרכו

אין מרווח להחליט

אין דבר

אין יותר

מאותה הצלחה לה קיווית

זוגיות בה חשקת, בה רצית

הפגישה הבאה

כבר קיבלה את הטון

המילה,

מפחיד

הצלחה כה גדולה

אהבה שלא ניתן להכילה

ותשוקות הבשרים

אֵלו לא נגמרים

מציתה בי ת-אש

ל"ג בעומר

שמיים שחורים

חסומים, רק אותך

לטרוף, לרסק לרסיסים

כבר אדומים

לבַיֶית, לאכול, לטעום

ללקק ת-פירורים

מחשבה אחת בראש

מ-טעמים

מאותו יום והלאה

איך אוכל אותך לראות

או דבר נוסף לעשות

להרוס מוניטין

חלומות לנפץ לרסיסים

מי שהיינו

אותם דמויות,

אנשים מושלמים

סוף. 1-

אחרי ה ביחד-רווי-התחלות

לראות אותך, לחשוק שפתיים

בלב לבקש מחילות

לחשוב פעמיים, עוד פעם לנסות

'

prove to me

that you' re

more than

meat

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R

נסיעת אוטובוס, 19:00 בערב. כבר חשוך. רק היום שמתי לב שהתחיל להחשיך מוקדם יותר. המזגן במושב שלצידי מטפטף, מה שכמעט יוצר אשליה של גשם ראשון. טיפה נופלת על מחברת המתמטיקה שביד שלי והדיו מהעט הכחול נמרח על הדף עד לדרגה שלא רואים את הספרות הקטנות ואת סימני החיבור והכפל.

הדבר היחיד בסביבה שמפריד ביני לבין שקט מושלם זה מכשיר הטלפון הנייד שבכיס שלי. ואני כאילו שלוחה של המכשיר הקטן בהיכון לקראת גלי הרדיו שיעברו דרכו. סגסוגת של מתכת ופלסטיק שמעבירה בי רעידות קטנות של צפייה.
האם היא תתקשר?
אני נרדם.

כניסה לבניין, כמה שעות מאוחר יותר.

ריח הסיגריות מהמאפרה שלידי מציף את הנחיריים שלי. זה כנראה תחליף ליוּסֵף שציפיתי לפגוש לאחר שעות העבודה, עם חולצת הפלאנל המוכתמת, הלבושה ברישול, ועם הסיגריה ביד. יוסף עזב מוקדם היום. אני יוצא מבניין המשרדים האפור לכיוון הרחוב ומפנה את המבט לאחור, נזכר שמקום העבודה שלי הוא בסה"כ בניין בגודל בינוני שריד מהשפל הכלכלי של שנות ה-80, נק' בלתי מזוהה על גריד רחובות לא מסומן שבפאתי העיר. בהיעדרו של יוסף אני פונה לכיוון תחנת המאסף הקבועה שלנו, יש טרניז כל 40 דקות בערך, מה שמשאיר לי חצי שעה למלא בעוד פעילות חסר תוכלת. חצי שעה "חופשית". בעודי עובר חצי רחוב, בסך הכל מרחק של 50 מ', אני מגיע לעץ אשור גדול שנטוע לו פה באגביות באמצע הרחוב. איך אנשים לו הבחינו בפריט המוזר הזה מקודם? או אולי הם כן וביטלו את המחשבה בראשם בגלל שהלכו לבד ברחוב או מיהרו לאן שהוא. לא משנה, מימין לעץ שוכן לו כספומט משמאל לכניסה לבנק העצמאות.

אני נכנס לחצר הבטון הקטנה שבנו מסביב לכספומט, המבט שלי מבחין בכמה מקומות אפשריים לישיבה. זה כל כך לא משנה עד שהמחשבה שלי נעצרת על הבחירה הזאת למשך כמה שניות. אני תופס את עצמי ופונה לשבת ליד המאפרה השחורה המוגבהת שנמצאת ממול לכספומט. אני מסלק כמה סיגריות מפוררות כבויות שלרגליי ומתיישב על קורת אספלט מעט מוגבהת מן הקרקע. מבט בשעון מגלה לי שבסה"כ עברו 3 דקות, יש עוד הרבה זמן עד הטרנזיט.

הדקות נוזלות להם כמו המזגן שטפטף באוטובוס יותר מוקדם היום: לאט, שניות מלוכלכות כאלו, זמן תקוע. אני מרגיש שמישהו כיוון אותו כנגדי, כאילו מאלצים אותי ללכת אחורה. אני חושב איך להעביר את הזמן בצורה נסבלת אבל אין לי רעיונות טובים. אני קולט שהיד שלי כל הזמן ממששת את הכיס הימני בג'ינס הבלוי בתקווה לתפוס קצת מהרטט המהפנט של הנייד, לבדוק אם לא התפספס לו איזה סמס, איזו פיסה של תקשורת. אולי היא תתפנה מהעיסוקים שלה, תמצא את עצמה באפס מעשה או בערב חופשי לשם שינוי. אולי אני אעבור לה במחשבות. אבל המחשבות האלה הם מיותרות ואני יודע את זה, זה לא אופייני לה ואין לה סיבה לשנות משהו סתם ככה פתאום, לשבור הרגלים ישנים. לפעמים היא מפתיעה אותי אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתרגל לזה.

האוויר בינתיים התמלא בריח של טבק מאופש מהסיגריות המכובות במאפרה שלידי. בראש שלי עולות תמונות של כל עובדי הבניין הישן, כל עובדי הבנק שיוצאים לכאן לעשן במהלך היום, מתקשרים ליקיריהם, מתלוננים או מקללים את מקום העבודה שלהם, מרגישים שהם יותר טובים מחבריהם למשרד שלא מעשנים.

היד עוברת שוב על פני הכיס הימני בג'ינס, דממה. אני נוזף בעצמי על המעשה הלא מודע, לוקח את תיק הצד השחור וקם ללכת לכיוון של תחנת המאסף. אני מקווה לפגוש שם מישהו שיהיה אפשר להחליף איתו כמה מילים, מישהו שיוכל לפטור אותי מהנוכחות המטרידה של הזמן.    

הלילות עוברים לאט, החיים עוברים מהר.

     ל                 א ,          ע  ב        ר .

תנו לי רק להתאמן בטאי צ'י ולשכוח מהכל. קצת כמו מוות. לאבד את עצמך בתוך התנועות הריתמיות, בעלות הפוטנציאל ההרסני להחריד. אבל רק הפוטנציאל. בלי סיבה או הצדקה יומיומית להשתמש בהן.

להזיז לאט לאט את הגפיים, לדאוג שכל אחת תהייה ממוקמת במקביל לאחרת, שלא במנותק מהגוף,  יוצאת מתוך המרכז וכמו מתעופפת לאויר העולם עד קצה יכולת המתיחה של הגוף ואז עוד פעם אחורה, בחזרה למרכז. מעגלים מעגלים סביב עצמך, במקביל לסובבים אותך, במקביל לעולם.

ובשלב מסויים להתעייף ולתת לעצמך להתעייף, בלי להתנגד לזה. בלי ללחוץ יד לשעמום, לתלונות, למחשבות משוטטות. פשוט להתעייף. פשוט.

אם כי בשלב זה התנועה כבר הפכה לאוטומטית, מונעת בכוחות עצמה, בעלת איכות של דינאמו, מנוע קיטור בלי מערכת הפעלה, self generated. ויחד עם זאת המודעות שהמאמץ נמצא במודעות זו עצמה. שסחיבת המחשבה הזאת גם אם לרגע אחד היא כבר נטל. לא איום במיוחד אך כזה שמוציא אותך מריכוז שקט, כזה שמוציא מחוסר מודעות, חוסר מודעות מבורכת לרוב.

~  חוסר המודעות היא תמיד מן האלים, מעולם אחר. כמו בשינה

לסיים את הקאטה, לאט במיוחד הפעם, בסבב של 40-50 דקות, אולי שעה. להתאמץ עוד קצת בתנועות האחרונות, בדומה לתנועת משוטים בנחל אכזב, להעלות את פרק הגוף העליון בעוד הידיים נסחפות אחריו, להוציא אויר הפעם, בפעם האחרונה בקאטה עד לאותו הבזק של הרגשה טובה. רגע של סיפוק. כמו לחזור הביתה מיום עבודה ארוך, או לעשות משהו חשוב שאתה מפחד ממנו, לא משנה אם זה הצליח לך או לא.  

ילד, מה הוא יודע?

רופא, מה הוא יודע?

אֶל, מה הוא יודע?

קליפת השום

 
21.6.2012

הרגשה של רפש
של צואה, של זיעה
של שתן, מיחושים בבטן
הרגשה נוראה


לילה אחרון בת"א
מרגיש כמו לילה אחרון בכלל
כתיבה אוטומטית נכשלה

או כתיבה בכלל

הבעה עצמית

התבטלה

אגדה עירונית

היא להיות לא להיות

חברים הכי טובים

נפרדים

בגלל בנות

איומים אחד על השני

כמעט מכות

לאחר המופע

late night show

ומרוץ השמועות

זה לכל הפחות

או לכל השדים

ולכל הרוחות

בחורה שלא הכרתי בכלל

שנפרדה ממנו כבר

באמת, וכמה חבל

ריב על דברים לא קרו

על עתיד לבאות

על מה שיכול היה להיות

להרוס מה שכאן,

מה שכן

לקלקל לפחות

ולרגעים קצרים

לשניות

היה אפשר לעצור

ולמנוע התכסחויות

קרבות אגרופים

איומים, בעיטות

באותות

במופתים ודגלים

וקריאות

להיעדר מלוויות

''

רק בחגים

היה אפשר

בשמחות

שתי חברים

שרבים

בגלל בחורה

נפרדים

בגלל ערכים

לא ברי ישום

לא ברורים

חסרי ערך

משוערים,

שתי חברים

לא היו מעולם מעשים

שני אנשים

טיפוסים

כל אחד בשלו

כל אחד בשולי

מתעסקים

נאדיה אום

החלום

כולם רוצים לטעום

להעביר מאחד לשני

נאדיה אום

נאדיה אום

עפיפון, סביון

נורית

תאבד היא עניין, תתעייף

תעבור היא למישהו אחר

יום אחד

ככה סתם, כך פתאום

נאדיה אום

נאדיה אום

אישיות רשת

סה"כ מטר שישים

כל סנטימטר סכינים

לא התכוונה

ככה התגלגלו עניינים

אנשים עצובים, ילדים מתחננים

חברים אמיתיים

נאדיה אום

בלילות נזכרים

וגברים הם לוחשים את השם

בזמן שמזדיינים

לפחות כשמאוננים

מדמיינים את הפנים

את הרגליים נפתחות

והם בפנים

ים של זרע

בטן גב

ולגמור איך לא

על הפנים

"תנקי

יש לך קצת

בזוית, מלפנים"

הם כולם

מגמגמים

מעתיק את השיר מדף ישן, חצי קרוע, מקושקש, מוכתם בשאריות אוכל וזיעה. עדיין זה הכתב שלי, לא קריא לרוב האנשים.
חומר רקע למי שצריך. 

   ~-:-~

סיפורים אגדות

או! אישה בגללה

יפרצו מלחמות

כמו הלנה מטרוי

חתולה על גג פח לוהט

חברים יפרדו

יפתחו הם תיבה של צרות

כמו פנדורה

יחפרו הם קברים

יכתבו כתב אישום, מגילות

 בגללה ייסדו חוקים

בגללה אפלייה

מלחמות המינים

והיא, איך לא?
בְּשֶׁלָּהּ

צוחקת על דבר זה או אחר

מחייכת תחת מעטה כוכבים

האוקיינוס היא אומרת

הוא מלא בדגים