אני הולך לבכות לך
תהיה חזק למעלה
געגועי כמו דלתות
שנפתחות בלילה

לנצח אחי
אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף, אתה יודע
ויש לי חברים
אבל גם הם כבים
אל מול אורך המשגע

כשעצובים הולכים לים
לכן הים מלוח
וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר
לא געגוע

וכמו הגלים אנחנו מתנפצים
אל המזח אל החיים

לבכות לך / אביב גפן

אני לא אשכח את אותו הערב

הייתי בת 14 כיתה ט'

כולנו רצינו ללכת לעצרת כן לשלום ולא לאלימות

אבל בסוף בגלל שלא היה לנו איך

וגם ההורים שלנו לא ממש הרשו

לא הלכנו

נשארתי בבית

ההורים שלי הלכו לאנשהו

מוצ"ש,  בטלוויזיה שידרו את אסקימו לימון

ובאמצע דיווחו על היריות שהיו בכיכר

וזה היה הדבר הכי הזוי בעולם

אני זוכרת שההורים שלי חזרו וסיפרתי להם שירו ביצחק רבין

אני זוכרת שישבתי צמודה לטלוויזיה

ואת המילים "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של יצחק רבין, שנרצח בידי מתנקש הערב, בתל אביב. יהי זכרו ברוך."

ואת זה שבכיתי כל הלילה, וכל יום במשך השבוע אחר כך

ושהלכנו לשבת בכיכר

לבכות עד שנגמרו הדמעות

ורק  העצב נשאר

ילדי הנרות קראו לנו

הנוער שבא כל ערב לכיכר

לא מאמינים שהשלום שהיה כל כך קרוב, במרחק נגיעה הולך ונמוג

לא מאמינים שאיש שהיה ראש ממשלה במדינת ישראל נרצח על ידי יהודי

שוב צריך לדעת איך למחות את הדמעות
ושוב צריך לדעת ללכת הלאה
שוב הכאבים ושוב החלומות
ושוב שתיקה גדולה למעלה
שוב צריך לדעת לחפש את התשובות כדי לדעת איך ולמה
שוב הבילבולים ושוב המלחמות
ושוב שתיקה גדולה למעלה

שוב האין אונים ושוב התהיות
ושוב השאלה עד כמה
שוב הטילטולים ושוב השיגעונות
ושוב שתיקה גדולה למעלה

לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח
כבר לא בטוח מה חשוב לא רוצה להתווכח

שוב / אריק איינשטיין

אני לא אשכח את הנסיעה לירושלים לעבור ליד הארון שלו

אני לא אשכח את היום של הלוויה

שהלכנו או רצנו ממשכן הכנסת עד להר הרצל מלווים את הארון

משלחת אחרונה שליוותה אותו

כל כך הרבה אנשים, שאיש אחד היה בשבילם המון דברים

אני לא אשכח את המוזיקה שליוותה את כל השבוע שבא אחר כך

שעד היום מעבירה בי צמרמורת

אני לא אשכח את ההספדים העצובים שנשאו שם

ואפילו עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה יורדות לי דמעות

על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות / חיים גורי

ועברו מאז 11 שנים

כל כך הרבה זמן

האנשים שהיו אז נוער התבגרו

הנוער של היום לא מחובר למה שהיה אז

ויש כאלה שזה סתם עוד יום זיכרון בשבילם

זה בשבילם עבר רחוק

בשבילי, זה זורם לי בדם

לעולם לא אשכח את זה

לעולם לא אשכח את ההרגשה הנוראית הזו

הכי נוראית בעולם, הכי כואבת

ענקים עלו ונפלו

יצחק רבין ז"ל היה הראשון מכולם

הוא סימן את סופה של תקופה

תקופה שבמהלכה מתו גם שותפיו לשלום הנכסף

המלך חוסיין שהיה אדם מיוחד

ויאסר עראפת

איפה השלום שלנו היום???

איפה התקוות?

הכל נעלם, נמוג, נגוז

אני לא מאמינה שהיום

11 שנים אחרי

נותנים לרוצח ראש הממשלה להקים משפחה

אני לא מאמינה שגם 11 שנה אחרי

כל מילה שלו יוצרת הד תקשורתי

אני לא מאמינה למילה ממה שהמשפחה שלו אומרת

מה, ב-11 שנים נמחק לכם המוח?

אתם יודעים מה הכי מעצבן אותי

הרוצח המתועב הזה

יושב בכלא מחייך, חי ונושם על חשבון כולנו, משלמי המיסים

אני בוכה על אדם שנרצח

רצחו לי אותו

רצחו לי את החלום

חלום של שלום

הזמן אז נראה כאילו נמשך כמו נצח

והמילים ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה

שוב עולות וחוזרות ומהדהדות לי בראש

והצמרמורת שזה עושה לי

והדמעות שזולגות

למה זה היה צריך לקרות?

עכשיו כבר לא רואים שלום

והמדינה בין "דמוקרטיה" לדיקטטורה

יש פילוג בעם שלא צריך להיות

האדם שרצח יושב בכלא ומחייך

בכלל לא מצטער

הוא עשה את שלו

הוא רצח בן אדם והרג את השלום

שוב אנשים באים לכיכר

יושבים או עומדים בשקט

כל אחד מדליק נר לזיכרו

כבר לא בוכים נגמרו כל הדמעות

נכתב ב-4/11/1997 שנתיים להירצחו של יצחק רבין ז"ל

אחרי כמה שנים הפסקנו ללכת לעצרת שבכיכר

הן נעשו פוליטיות, ולא התחברנו אליהן

המדינה השתנתה מקצה לקצה

ראשי ממשלה התחלפו

גדלנו והתבגרנו הצבענו בבחירות, הלכנו לצבא

השתחררנו מהצבא והיום אנחנו כבר "גדולים"

עובדים בעבודה זו או אחרת

שאלו אותי היום אם אני הולכת לכיכר

לא ידעתי מה להגיד

לא מושך אותי להיות שם

אני מרגישה לא מחוברת

רוצה את הכאב הפרטי שלי עם עצמי

לא רוצה שותפים

לא רוצה פוליטיקה

אין כבר את החיבוק הזה של ילדי הנרות שהיה פעם

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.

למרגלות ההר נולד
ליד הנחל.
בחורף שר בין ערבות בוכיות.
בקיץ בין אורות בצעי המים
לחמו שילח על פני הנחל לדגה.
מקני הסוף כרת לו עפיפון
וכשהיה לאיש
מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה,
מאבן המבצר האפורה בנה לו בית,
על מי הנחל טחנה הקים,
זרע שדות.
שלח אונו על פני הים באניות סוחר.
אך יש אשר יניח כלי מלאכתו,
ויהיה פתאום לאיש אחר.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.

האיש ההוא / נתן יונתן

בלית ברירה אני נפרדת ממך, גיבור, ומבקשת ממך שתנוח על משכבך בשלום, ושתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך המון. ומשיירת מלאכי שמיים שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך, ושישמרו עליך טוב כי אתה ראוי למשמר שכזה.

מתוך ההספד של נועה בן-ארצי 6/11/1995

הפוסט הזה מוקדש לזכרו של יצחק רבין ז"ל