RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
ענייני נשים
בתור אחת שגדלה בתור טום בוי יש המון דברים בענייני טיפוח שרחוקים ממני שנות אור.
זה לא שאני לא מתאפרת, הכרתי את המייק-אפ כבר בגיל 12 או 13 בתור תכשיר שטוב להסתיר את הפצעי בגרות שהיו יוצאים פה ושם.
מתישהו נכנס לעניין קרם לחות לפנים, פה ושם צללית, מסקרה, עפרון שחור.
אבל אני חושבת שרק היום נוכחתי לדעת שיש אנשים שהטיפול בפנים מצריך מהם לא מעט זמן.
הכל בעצם התחיל בזה ששמתי לב שהעור שלי שותה את הקרם לחות.
אז החלטתי שאולי צריך להחליף, בכל זאת מה שמתאים לנערה בת 20 לא בהכרח מתאים לבחורה בת 27.
חברה מהעבודה ניסתה להסביר לי את ההגיון וההבדל בין החברות השוות (היקרות) לחברות הפחות שוות (הזולות) ושכן המחיר עושה את ההבדל.
כיתתי את רגלי לסופר פארם ונתקלתי שם ביועצת יופי (יש דבר כזה) שהיא גם קוסמטיקאית, שהמליצה לי על מוצרים (וגם שמה אותם על הפנים שלי). והיה כי טוב.
השכלתי, לא ידעתי שצריך קרם יום, קרם לילה, קרם עיניים, סרום, מסיר איפור לפנים, מסיר איפור לעיניים וכו' וכו'.
מה שכן למדתי סוף סוף איך שמים מסקרה כמו שצריך.
היות וגם ככה הייתי צריכה לרענן קצת את מדף האיפור שלי, יצאתי עם קרם לחות (ליום), סרום, מסקרה, אודם וקונסילר.
הנזק הכלכלי (ופה כדאי לשבת) 1000 ש"ח
ההבדלים במוצרי האיפור לא כל כך רחוקים מהמחירים של החברות הפחות שוות (הבדל של 30-50 ש"ח).
אבל ההבדלים במוצרי הטיפוח (קרמים למיניהם), פי 4 מהחברות הפחות שוות.
מה שמעלה את השאלה מה ההבדל.
מלבד החברה שהיא סוג של מותג, אבל בעצם כל חברת איפור היא סוג של מותג, ואנחנו תמיד נראה יותר ויותר נשים קונות מהחברות המוכרות והזולות ופחות מהחברות היקרות שנחשבות טובות יותר.
אני יכולה להגיד בהחלט שבגיל צעיר הרבה יותר נוח לקנות את מה שזול.
האופנה משתנה, הטעם משתנה, וגם זה עניין של מודעות.
ובגיל מסויים פתאום שמים לב שהמוצרים האלה כבר לא עושים את העבודה כמו שצריך.
אז עוברים לדבר הטוב הבא
רק תחשבו, שלפני 100 שנה, נשים לא החזיקו 5 סוגים שונים של קרמים לפנים בבית
| |
קצת על עבודה
אני מרגישה שעכשיו אחרי 3 חודשים שאני עובדת שם, אני יכולה להגיד כמה מילים על העבודה החדשה שלי.
קודם כל ממש נעים לי שם, זו חברה משפחתית, כולם מכירים את כולם, כל כך שונה ורחוק מתאגידי הענק שעבדתי בהם לפני כן.
ה-X המיתולוגי הנשוי סידר לי את הראיון עבודה שם
והוא חבר של מי שהיה בתפקיד לפני.
פה מגיע החלק המעצבן.
זה שהיה בתפקיד לפני חבר טוב של המנהלת שלי.
אי לכך ובהתאם לזאת הוא תמיד נשאר בתמונה.
ככה שיש עלי ניטור של איש מקצוע נוסף, שמה לעשות, אנחנו לא תמיד מסכימים על כל דבר. והחלק הכי מעצבן זה שהוא מנסה (ולפעמים מצליח) לגרום לי להרגיש כמו מטומטמת.
כשהגעתי לתפקיד הוא היה אמור להעביר לי חפיפה, ללמד אותי את כל הטריקים שיש במקום.
זה לא ממש בוצע בצורה הזו, כל מה שהוא העביר לי היה בקווים מאוד כלליים.
מה שאומר שעד היום יש דברים שאני לא יודעת ברמה טובה, והם קצת מוזנחים. לא מצב נורא או משהו, אבל מצב לא סימפטי בשל חוסר ידע (שהוא לא העביר לי).
אני מודה שנחמד לי ללמוד דברים חדשים, אבל עם כלים בסיסיים, שגם זה הוא לא טרח להעביר הלאה, ככה שקודם כל אני מחפשת את הכלים ורק אז אולי מתפנה לי זמן ללמוד אותם.
השבוע יצא שאותו אחד הגיע למקום עבודה כדי לבקר את המנהלת שלי.
עשה כמה שינויים ברשת, שהשפיעו על כל העובדים.
בן אדם שאכפת לו היה בודק אם אפשר קודם כל לעשות את השינוי.
ככה שבמשך יומיים אנשים רצו לאכול אותי (כי אני מטפלת בהם) בגלל הבעיות שנוצרו.
ברור שהחזרתי את זה אחורה, אבל זה היה ממש לא נעים לי.
כמה ימים אח"כ ה-X המיתולוגי הנשוי מדבר איתי על זה.
אמר לי מה אותו אחד חושב על איך שאני עובדת.
ברור שהוא העביר עלי ביקורת קטלנית
אני לא יודעת אם הוא יודע שהאינפורמציה עוברת אלי
אבל זה היה ממש מעצבן.
אני בתור בן אדם במקצוע שלי, לא רוצה להיכנס למשרד, ליצור סופת טורנדו לתת תשובות סתומות וללכת.
שזה מה שאותו אחד עושה.
אני לא רוצה שאנשים ירגישו אותי
אני רוצה שאנשים יעבדו בשקט
ואם יש להם בעיה, שיידעו שיש להם למי לפנות והם תמיד יקבלו תשובה הולמת.
שזה בפועל מה שקורה.
אני לא בן אדם של באזזז בעבודה.
איך חברה מהעבודה אמרה לי "אחרי ש-N היה בעבודה, כמעט בכיתי, היה לי פרוייקט לעבוד עליו ולא יכולתי, כלום לא עבד לי ולכולם".
מישהו אחר מהעבודה אמר לי שהשם שלו, בדיוק ההיפך מהאופי שלו.
אני לא מכירה את N כל כך טוב
הוא איש מקצוע מעולה, זה אני יכולה להגיד בוודאות
אבל אנשי מקצוע לא תמיד מסכימים
ואה, כן יש לו בעיה ביחסי אנוש
הוא מעצבן אנשים ברמות מטורפות
הוא אמנם השאיר לי רשת במצב לא רע בכלל, אבל משתמשים במצב נורא
| |
ואחרי זה איך אפשר בלי
עשרה דברים שאני אוהבת במיוחד:
1. המשפחה שלי
כי כמה שהם יכולים להיות מעצבנים (AKA אמא שלי) או חופרים (AKA אח שלי) או
סתם סובלים מדאגת יתר (AKA אבא שלי), הם המשפחה שלי והם תמיד יעמדו שם
לצידי (או לפחות הם משתדלים לעשות את זה בשנים האחרונות). למרות האי
הסכמות ביננו, למרות חילוקי דיעות, למרות שאנחנו רחוקים שנות אור מלחשוב
אותו הדבר. אני יודעת שהם אוהבים אותי בלי תנאים (רק מה לעשות שלפעמים קשה
להם להראות את זה).
ואחותי הקטנה, היא אגב, לא עושה שום דבר שמעצבן אותי (היא רק משגעת את ההורים שלי  ) ואני מתה עלייה. לא להאמין שמקן הקוקייה (AKA הבית של אמא ואבא שלי) יצא משהו כזה טוב!!!
* קן הקוקייה, כי לפעמים באמת מרגיש משוגע שם בבית (ולפעמים אחי עונה
בטלפון "בית משוגעים שלום")
** קן הקוקייה כי בדייט הראשון של ההורים שלי הם הלכו
לראות את הסרט הזה, ואני שואלת את עצמי, האם מישהו ישב למעלה וצחק על זה
2. החברים שלי
כי עם כל הכבוד למשפחה שלי יש דברים שאני לא אבוא ואספר להם. ובדר"כ שהמצב
רוח שלי ברצפה (מה שקרה לצערי בשנים האחרונות) חלקם מאוד יתאמצו רק כדי
להצחיק אותי קצת ולא יטיחו ביקורת, כי הם פשוט יודעים לפעמים להיות שם. הם
אלה שישמעו אותי בוכה להם (טוב נו אני לא בוכה באמת בטלפון) כשרע לי או
צוחקת כשטוב לי. וכן הם צריכים "לסבול" ממני שיחות טלפון של מינימום חצי
שעה אם אני צריכה מישהו לדבר איתו.
3. לקרוא ספרים
אני אוהבת לקרוא ספרים, אני קוראת בערך מגיל 4, וספרים הם אחת האהבות הגדולות שלי.
אני לא יודעת מאיפה זה הגיע כי אף אחד מהאחים שלי לא מחבב ספרים יותר
מדיי, גם לא אבא שלי. אבל אמא שלי חובבת ספרים נודעת, הפכה אותי לתולעת
ספרים. וכן אני קניתי לה ליום הולדת 2 ספרים (שבטח אני אגנוב לה אחרי שהיא
תסיים לקרוא אותם).
כשהייתי קטנה אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי סיפורים לפני השינה, אני לא
ממש זוכרת את התופעה הזו עם אחי, ובטח לא עם אחותי. אמא שלי טוענת שעם
הילד הראשון עושים דברים שלא עושים עם הילדים שבאים אחר כך, ובעיקר מאשימה
בזה את הגיל שבו כבר אין ממש כוח לזה. אני זוכרת טיולים לספרייה ובחירה של
ספרים, ואני בטוחה שהיו כמה ספרים שאמא שלי נאלצה להקריא לי יותר מפעם
אחת. האמת שגם היום יש ספרים שיוצא לי כל כמה שנים לקרוא שוב.
4. מוזיקה
מוזיקה זה משהו שתמיד נמצא לי בחיים, אפילו עכשיו שאני כותבת את שורות אלה מתנגנת מוזיקה ברקע.
התחלתי ללמוד לנגן בגיל 4, הלחנתי בגיל 10, הייתי זוכרת את כל השירים
שניגנתי בעל פה, השתתפתי בלא מעט קונצרטים, עד שהחלטתי שאני צריכה עוד
דברים בחיים חוץ ממוזיקה (אנשים שמנגנים, זה לוקח לא מעט זמן מהחיים שלהם
באימונים על מנת להגיע לשלמות), וגם נמאס לי שהמשפחה שלי עושה פסיטבל שלם
סביב זה שאני מנגנת (נפלאות התבונה של גיל הטיפשעשרה). זה היה בסביבות גיל
14, שמאז בערך לא ניגנתי (אבל לא שכחתי). ומוזיקה אני תמיד שומעת.
וכן, אני אוהבת את רוב סוגי המוזיקה.
5. אנשים אמיתיים
הכוונה לאנשים כנים, שאומרים את האמת, לא משתמשים בציניות ו/ואו צביעות כדי להסתיר את הכוונות שלהם.
החיים הם כמו הצגה, רק שבחיים לרוב אנחנו צריכים לחשוב 20 אלף פעם אם מי
שנמצא מולי אומר לי את מה שהוא אומר כי הוא מתכוון או רק מתוך הצגה.
לא היה הרבה יותר פשוט אם אנשים היו פשוט אמיתיים בלי כל המשחק הזה שיש מסביב?
6. אוכל של בית
יש המון משפחות שבהן האוכל היחיד שהילדים אוכלים הוא שניצל ופירה ו/או נקניקיות וצ'יפס וכד'.
זה לא שלא היו דברים כאלה בבית של ההורים שלי, אבל כל יום היה אוכל אחר.
המשפחה שלי מבחינה עדתית היא ערבוביה של אנשים שהשורשים שלהם הגיעו
ממדינות שונות (כן אני מודה שהצד האשכנזי שולט), ואי לכך האוכל במחוזותינו
היה מורכב מערב רב של תבשילים עדתיים כאלה ואחרים.
אבל זה לא רק אוכל כדי לאכול, יש אוכל ולא משנה איך הוא נראה, שזה מהסוג של האוכל שלוקחים ביס, ונאנחים כי טעים!
גם אמא שלי וגם אבא שלי מבשלים ואופים (אבא יותר טוב מאמא, כי אמא עושה מהר מהר ואבא משקיע בפרטים הקטנים).
אחד הדברים שאני זוכרת בתור ילדה קטנה שאנשים היו באים אלינו זה בשביל
הזיתים שאבא שלי היה עושה, ובשביל החמין של אמא (שגם לאבא הייתה בו יד
ורגל אבל בעיקר אמא). וכמובן איך אפשר לשכוח את העוגות שמרים 
7. את המקצוע שלי
הרבה אנשים עובדים כי צריך לא בהכרח במקצוע שהם אוהבים, אצלי זה לא ממש ככה.
אני עובדת בתחום המחשבים (תחום מאוד נרחב) כבר 9 שנים.
אני חושבת שמי שהכיר אותי בתור ילדה ונערה בחיים לא היה חושב שאני אגיע לתחום הזה.
ממישהי שהתעסקה המון עם אומנות (מוזיקה וציור בעיקר) הדרכת טיולים (בעיקר
טיולי אתגר), כשהמקצוע המורחב שלי בתיכון היה ארכיאולוגיה, מתמטיקה נראתה
כמו סינית, והיה סיכוי יותר גדול לתפוס אותי במדבר יהודה על איזה חבל עושה
סנייפלינג. האם הפכתי ל-computers geek?
את הדלת לעולם הזה פתח לי צה"ל, זה לא שלפני כן לא ידעתי מה זה מחשב, אבל
הוא שימש בעיקר למשחקים ועבודות לביה"ס, ולא בתור כלי עבודה לכל דבר.
בתקופה שאני התגייסתי לצבא, נשים היו עושות טירונות (3 שבועות באוהל) ותוך
כדי הטירונות היו מבשרים להן מה הן הולכות לעשות בצבא כשאין ממש אופציה
לערער על "רוע" הגזרה. אותי שלחו לעשות קורס בממר"ם, משם הגעתי לשרת
ביחידה מסויימת, שם הייתי חצי מהשירות ולאחר מכן עברתי ליחידה אחרת.
איש מאוד חכם אמר לי ביום שהגעתי לאותה יחידה שכוחת אל שאני יכולה לעשות
עם עצמי שני דברים, להתבאס מזה שאני פה ומהמקצוע שזרקו עלי או לקחת את זה
בסבבה ולהרוויח מזה משהו. בהתחשב בעובדה שאני עדיין נמצאת באותו תחום (לא
בדיוק באותו מקצוע שהתחלתי בו) אתם יכולים לנחש באיזו גישה נקטתי.
אחד הדברים היפים בצבא זה שאפשר ללמוד שם הרבה גם בלי קורסים, ככה שנפתח
בפני עולם שלם של ידע, ובתור אחת שהיא אוטודידקטית (יכולת למידה עצמית זו
יכולת נדרשת שהיא ממש must במקצועות המחשוב) פשוט למדתי דברים לבד.
ואה, כן בגלל זה אני עושה מילואים (למרות ש-4 ימים נראה לי סבבה לגמרי).
8. דברים יפים
משום מה יש לי חוש מפותח לאסטטיקה.
דברים יפים זה לא רק אומנות, זה המון דברים.
זה כשנכנסים לבית ואפשר להבין המון דברים עליו רק מאיך שהוא נראה מבפנים.
זה כשפוגשים בן אדם ואפשר להבין עליו איזה סוג של בן אדם הוא מאיך שהוא מתלבש.
זה לא צריך להיות מורכב, גם דברים פשוטים, כמו שקיעה על שפת הים, יכולים להיות מאוד יפים.
ועל דברים יפים גם נעים להסתכל.
9. להיות שונה מאחרים
טוב זה לא שאני איזה חייזר קיקלופ ירוק, אבל אני לא אוהבת להיות חלק מהשבלונה של מה שנקרא הסטנדרט.
אני חושבת שכבר כמה שנים טובות אני יכולה להגדיר את עצמי כ-outsider-ית.
כשהייתי קטנה הייתי טום בוי, בעוד כל הבנות הלכו לחוגי ג'אז ובלט, אני שיחקתי כדורגל/כדורסל והייתי בחוג לג'ו ג'יטצו.
בגדים בצבעי ורוד/סגול היו בהחלט מחוץ לתחום.
כשהגעתי לתיכון היה לי שיער ארוך ארוך עד לברכיים, עד שיום אחד החלטתי על קצר.
השיער שלי ספג את כל צבעי הקשת האפשריים, במיוחד אלה שרשומה לידם המילה זוהר.
לבשתי ג'ינסים ובגדים קרועים כשכל הבנות התייפיו עם מכנסיים וחולצות צמודות ודפקו הופעה לביה"ס.
עד היום אני לא ארגיש בנוח בתוך שמלה.
להתאפר? אמא שלי שלחה אותי לסדנה כשהייתי בת 12 (שלא לימדה אותי יותר מדיי) והיום את רוב הטיפים אני לוקחת מאחותי שהיא כזו בת בת.
אז היום אני מאוד רחוקה מלהיות טום בוי, אבל עדיין אני חושבת שתמיד יש דרך
להוציא את עצמי מתוך השבלונה, להיות קצת יוצאת מהכלל. ומספיק שיש לי
פירסינג בגבה בשביל לגרום לאנשים להרים גבות ולשאול "למה הדבר הנורא הזה תקוע בפנים היפות שלך".
10. ילדים
לא זה לא שעכשיו תראו אותי עושה קוצי מוצי לכל ילד ברחוב, אני ממש לא כזו.
בכלל שנים שאבא שלי היה בטוח שאני שונאת ילדים (אחד ה-Xים שלי ממש לא אהב, ובאותה תקופה התרחקנו מילדים וסביבתם כמו מאש).
אני לא חושבת שצריך להסביר למה, ילדים הם דבר פשוט מדהים.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
