רציתי
רק קצת להתאוורר בחוץ, עייפתי לשבת בארבע קירות כל הזמן.
הייתי צריכה להישאר בארבע קירות שלי, או לפחות לבחור מקום אחר לשבת בו כי כל דבר
מזכיר לי אותך.
-
"היי,
אני מתחת לבית שלך, את יכולה לצאת לכמה דקות?"
"בטח, תן לי שתי דקות ואני למטה"
ניתוק.
"היי, איך הייתה הנסיעה?" מרכינה ראש, מסמיקה, מחייכת.
"קשה, כמעט שלוש שעות, אבל סוף סוף חזרתי" חיוך מקסים, נגיעה ביד.
התיישבנו, לא הצלחנו להפסיק להסתכל בעיניים אחד של השנייה. החזקת לי את היד, המגע
היה נעים ורך. שיחה קצרה בינינו, להתעדכן מה עברנו בשבוע האחרון והתכנון ליציאה של
מחר.
"אתה נראה ממש עייף, היה לך שבוע קשה. אולי תלך הביתה תנוח וניפגש מחר?"
"את צודקת, אני עייף, אבל כל כך בא לי להישאר איתך" מוזר שזה היה הרצון
של שנינו, להישאר ביחד, למרות שרק שבוע לפני נפגשנו פעם ראשונה.
"גם אני רוצה להישאר איתך, אבל רוצה גם שתנוח" חיוך קטן ומסמיק.
"טוב, אני אלך, אחשוב עלייך ואתקשר יותר מאוחר" חייכת וקמנו.
חום הידיים שלך על הלחיים שלי העביר בי צמרמורת, המבט המהפנט ואז, השפתיים הרכות
שלך על שפתיי.
הרגשה נעימה וחמה כל כך.
לשון רטובה וממכרת, חיבוק חזק וצמוד, הרגשתי כאילו אני מעופפת בשמיים.
שפתינו התנתקו, נשארנו עם העיניים סגורות לעוד כמה רגעים, ניסינו לא לשכוח את
ההרגשה המופלאה הזאת שחווינו לפני שניות ספורות.
"ביי בינתיים" אמרת וחייכת אליי.
"ביי" עניתי והרגשתי את הפנים שלי בוערים.
נשארתי לעמוד עוד כמה דקות והתענגתי על הרוח הקרירה שעברה על פניי שעד לפני כמה
רגעים החזקת אותם בידך ונישקת את שפתיי.
-
וככה
המשכתי לשבת ולשחזר את הרגע הזה, פה במקום הזה.
טיול בזיכרונות זה תמיד נחמד אפילו אם הם רחוקים כל כך, וכבר כמעט נעלמים.
אנה.