אני מוזרה (?)

מדהימה המחשבה שאחרי 35 יום ניפגש. אין לי מושג מה אני ארצה לעשות קודם. בחיים לא עברו תקופה כזאת ארוכה לחוד.

נראה לי שקודם כל אנשק אותם ואז נסתכל אחד לשנייה בעיניים ונתחבק ותנשק אותי שוב ואני רק ארצה להתחבק איתך כדי להרגיש שמה שקורה באותו רגע הוא מוחשי.

אתה יודע, בזמן שנסעתי באוטובוס נכנסה אשה בשנות ה-60 לחייה וראיתי שהיא מתיישבת על המדרגות האחוריות של האוטובוס, אתה יודע איפה שהדלת. באותו רגע רציתי לגרום ולרתת לה לשבת, אבל ישבתי ליד החלון ולא היה לי נעים להקים את האשה ממוצא רוסי שישבה לידי. אז הסתכלתי כל פעם אחורה וחשבתי לעצמי שאולי אם בכל זאת אקום, הקב"ה יסתכל ויבין שעשיתי מעשה טוב ואז הוא יתחרט ויחזיר אותך אלי הביתה. בסוף קמתי והצעתי לה אבל היא סירבה בתוקף וחזרתי נבוכה לכסא.

ועכשיו אני בחדר ויושבת וכתבת את זה, אני נזכרת שבדרך אמא שלי היתה צריכה לקחת אותי מחןף הכרמל והיא התבלבלה בפניה והמשיכה ישר לכיוון חדרה אז כעסתי על הקב"ה כי הרגשתי שהוא עושה לי בכוונה שבכל זאת לא התעקשתי עם האשה בשנות ה-60 לחייה או שביקשתי מאמא שלי לבוא עד חוף הכרמל והייתי מפונקת (כי רציתי שתבוא איתי לבי"ח 10 כדי להוציא חפיסה חדשה של גלולות) או שאולי הוא רע אליה כדי שתלמד לא להגיב בלחץ כשהיא מתבלבלת בדרכים.

ואז המשכתי פשוט לנסוע באוטובוסים ללב המפרץ משם לקחתי עוד אוטובוסים לקרית ביאליק משם רציתי לחזור ברגל הביתה, כי יש תחנה במרחק 7 דקות מהבית שלי (אם אתה זוכר) ואז אבא התקשר ואמר לי שהוא נמצא במרכז מחכה לי ורואה את האוטובס, אבל לו שהוא לא היה צריך לבוא כי יכולתי לבוא ברגל והרגשתי רע שהקפצתי את שני ההורים שלי בשביל לבוא לקחת אותי וחשבתי שזה שוב הקב"ה שמלמד אותי לא להיות מפונקת.

כשהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת וכשיצאתי קיוויתי לראות שיחה ממך שמאשרת את ההגעה שלך הביתה, אבל לא ראיתי. כל היום אני חושבת איך אני אסתדר עוד שבועיים בלי לראות אותך, כי אתה ממלא לי את המצברים והאנרגיות כל פעם מחדש וכשיש לי את התקפי הרגישות פעם בשבוע אז הידיעה שבאותו שבוע לא אראה אותך אז מקסימום שבוע הבא נתראה ותעזור לי, תפנק אותי, תיגע בי ותחמי אלו כמו שרק אתה יודע. חשבתי על מה שאמרת לי אתמול בטלפון שכעסת למה אני חושבת על עצמי ומרחמת על עצמי שאתה זה שהקפיצו אותו, אתה זה שנוסע לאילת לשמור ואתה זה שכנראה סוגר 21. ולא הבנתי למה כעסתי עליך אבל לא באמת כעסתי עליך-פשוט לא הצלחתי לקלוט שזה קורה לנו.

ואני מצטערת שאני מגיבה ככה ומסתגרת בתוכי, אבל נראה לי שאני פשוט לא קולטת מה טוב בי, איך בנאדם כמוך יכול לאהוב בצורה שאתה מסביר לי מישהי כמוני? ומה אני עושה שגורם לך לטוב כשכמעט על סופ"ש אני בוכה על הרע ושאתה צריך תמיד לעודד אותי ואני לא מצליחה לשפר את המצב רוח שלך ולחזק את שנינו?

שאמרת לי בהודעה שאני אהבת חייך חשבתי לעצמי אם אתה באמת מבין מזה אומר? או מזה אומר בשבילי? וכל החיים שלי קיוויתי שכשאני אבנה את החיים שלי יהיה לי גבר שיאהב, יהיה סבלני עליי ויכיר את כל הדפיקויות שבי. אבל מצד שני, אמא שלי ככה לאבא שלי והוא ממרר לה את החיים. אז למה שאני אעשה את זה למישהו שאני כ"כ אוהבת, לך?

אני אוהבת אותך ברמות שלא חשבתי שאפשר להגיע אליהם ואתה שווה כל דמעה, כל רגש ועל עצב שנמצא בתוכי שאתה לא פה לידי.

לא יודעת למה עד יום שישי בצהריים אני אסתכל מסביבי לבדוק אם במקרה בסוף שיחררו אתכם ואתה באת להפתיע אותי. למרות שאני יודעת שזה לא יקרה, זה לא יעזוב אותי.

אני מתגעגעת אליך ושומרת לך את המתנה והמכתב הזה עד שתחזור אליי ועד שאני אוכל להרגיש אותך שוב.

אוהבת אותך.