בשנת 2005, לפני שש שנים, פתחתי בלוג.
התחלתי לכתוב על כל מה שעובר עליי. בית ספר, אהבות, חברים, אכזבות.
יומן נעורים.
המקום הזה היה לי מפלט מכל מיני דברים שעברו עליי בחיים והייתי צריך לפרוק אותם.
הוא אפילו שימש לי ככלי מניפולטיבי והתגלגל למשהו בלתי נשלט...
כשאני מגולל אחורה בזמן, אני מגלה כמה עוז אחר הייתי. מעבר לעובדה שהתבגרתי ושפת הכתיבה שלי השתנתה לגמרי;
כל דרך החשיבה והמעשים...
הייתי פשוט בנאדם פרובוקטיבי - זה חוזר אליי כל פעם כשאנשים מחפשים בגוגל תמונות של בחורות ערומות, בחורה אתיופית ערומה או כל מיני כאלה דברים הזוים.
לאחרונה חזרתי לכתוב אחרי תקופה מאד ארוכה שהייתי בצבא והייתי מעדכן לעיתים רחוקות.
בעיקר עם ציטוטי שירים שהייתי מחבר אליהם ועם תמונות שצילמתי. כן, לא זנחה בי האובססיה ליצור
אלא פשוט עברה לצורת של צילום.
היו לי תקופות שהייתי יותר פועל לפי הרגשות, גם זה מתבטא מאד בכתיבה שלי. בצילום.
ולמה אני חופר עם כל זה? סיימתי שיחת טלפון, שהדליקה לי נורה אדומה בראש. לגבי המקום הזה פה.
אתה לא יכול להמשיך לכתוב מה שיש לך בלב. אתה לא יכול להמשיך לכתוב מה שיש לך בראש.
ואתה גם לא בן 15, כמו כל רוב הבלוגרים.
המקום הזה נסגר. ישאר כממנטו מורי למי שהייתי ולמי שאהיה.
Cheers.