או הומור שחור...

זה כשבשבת אני עולה לתורה, זוכה לקרוא את הפרשה של יצחק ורבקה.. הזיווג הראשון..

כשבכלל רציתי לקנות קריאה של שישי אבל מישהו הציע יותר, אז ויתרתי.. וקניתי חמישי..

ואז במוצש אני יוצא עם בחורה שבמהלך השבוע מתבררת לי כסוג של רבקה..

בעלת יכולת נתינה כלכך גדולה.. אחד הדברים החשובים לי ביותר בבחורה..

בעלת עולם ערכים ומגמה שכלכך מתאימים לי..

והכל היה נראה כלכך טוב..

אבל בשונה מהזיווג המקראי.. היא לא רוצה אותי.. :(

כואב לי נורא..

שנים .. שנים.. שלא קרה לי דבר כזה..

הכל מרגיש .. אפור.. טפל..

אין טעם..

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי..

התחזקתי מאוד באמונה ובהסתכלות על החיים בשנה ומשו האחרונות..

או כך לפחות חשבתי עד עכשיו..

אני מנסה לחשוב שהכל לטובה

שישועת השם כהרף עין

לא להיות עצוב

אבל לפחות כרגע

זה גדול ממני

אני לא מצליח

קשה לי לראות ולחוש שהקב"ה עוד ישלח משהו יותר טוב

עשיתי משהו שאני מניח שכל אדם נורמאלי יגדיר כטעות..

יש לה חתונה היום, והצעתי לה שבוע שעבר שאלך איתה לחפש שמלה..

אחרי השיחה במוצש, היא אמרה שאולי לא כדאי כי לא רוצה 

לנצל אותי כאילו..

אמרתי לה שזה לא ניצול.. אני באמת נהנה משופיג

ואני נהנה איתה

ואני אוהב לעשות דברים שאין לי שום אינטרס בהם חוץ מטובת השני

ונפגשנו היום בבוקר..

והיה נורא כייף..

נתתי לה לקרוא עוד סיפור שלי..

והסתכלתי עליה בעת שהיא קוראת..

על הבעות פנים וכו..

יכול להיות ששבוע הבא עוד ניסע לירושלים לגן התנ"כי

וחשבתי שאולי זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לבקש ממנה הזדמנות נוספת

משהו שמעולם לא ביקשתי בעבר

מצד שני גם מעולם לא פגשתי בעבר מישהי ששווה את זה

שווה שאנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לגרום לזה לקרות..

כלכך קשה לי..

איזה כפרת עוונות..